פרשת וישלח: למי הבטיח ה"חפץ חיים" פרנסה?

כמה סמלית פרשתנו למתרחש בימינו.

יעקב אבינו מגיע למעבר יבוק, מעביר את בני משפחתו ורכושו, ואז נזכר ששכח פכים קטנים מעבר לנחל (רש"י, כאן). הוא סב על עקבותיו, ומתוך האפלה מגיח מלאך חבלה ג'ינג'י ושעיר, שרו של עשיו.

נטפל הוא אל יעקב בעלילה: מדוע נטל במרמה את הברכות ממרשהו, עשיו הרשע?

חה. שרו של הפרחח הג'ינג'י, שידיו מגואלות בדם נקיים וימיו מלאים בפשעים וחטאים, מעז "לתבוע" את יעקב אבינו, בחיר האבות, על מה? על ברכות שהגיעו לו על פי דין, שהרי עשיו מכר לו את בכורתו...

דומה הדבר לאותן חיות שהתאספו ביער בשנה שחונה, לערוך חשבון נפש בשל מי נענשו בבצורת. החליטו שכל חיה תבוא ותתוודה.

התוודה הזאב: "טרפתי ילדה בסמוך לעיר".

"אין זו עבירה!", עודדוהו, "נועדת לטרוף!".

התוודה הנמר: "הרגתי אדם שנכנס ליער".

"מצווה עשית!", הריעו לו, "האדם הוא אויבנו!".

בא שה קטן ואמר: "לפני שבועיים רעבתי מאוד, ותלשתי מעט קש ששימש גג לבקתה".

"אהה", קראו כולם, "בגללך אנחנו סובלים!", התנפלו עליו וקרעוהו לגזרים.

עדת נוכלים מנהלת אותנו, שקר גניבה וחנופה הם מעט משבחה, ובכל זאת, עלינו - בני התורה, זרעו של יעקב - באים הם בתביעה, למה הקציבו לנו פכים קטנים...

הצחיק אותי שמדברים לאסור הכנסת אוכל לאולם הכנסת. למי בכלל יש חשק לאכול שם?!

זה מזכיר את הכפרי שבא לעיר הגדולה, וגילה שבבתי העיר בונים את בית הכיסא בתוך הבית, בשונה מהכפר, שם הוא בירכתי החצר.

בא לביתו, הקים מחיצה סביב השולחן, חפר חפירה באדמה והכריז שמעתה לא יוצאים עוד לחצר...

כעבור שבוע נקרא הוא אל הרב: אשתו הגישה נגדו תביעת גירושין...

התקומם כנגדה: "את מיושנת! היום בבתים החדשים בונים את בית הכיסא בתוך הבית. ואפילו בגמרא יש לזה סימוכין!" (בבא מציעא קז ע"א).

נזף בו הרב: "שוטה שבעולם! כאשר קיימות מערכת ביוב ומערכת אוורור, יכול בית הכיסא להיות בתוך הבית. אך מבלי זה, הבית הופך לדיר חזירים!".

נו, אז למי בכלל יש חשק לאכול שם, בכנסת?!

אך עם כל הצחוק שבעניין. זהו עסק רציני מאוד.

ה"חפץ חיים" מקשר בין פגישת יעקב ועשיו למציאות חיינו, וכולנו צריכים למוסרו.

* * *

יהודי אחד התעתד לנסוע עם בנו אל ה"חפץ חיים", להתברך מפיו. שמע זאת שכנו וביקש להצטרף. הלה הסכים.

אותו שכן התרחק בעוונותיו משמירת המצוות, ואף שבנו הגדול למד בישיבת ראדין, את בניו הקטנים כבר שלח לבתי ספר חילוניים. לא מכבר הוא פוטר מעבודתו ופרנסתו שבתה, וכעת חפץ הוא להתברך מפי רבם של ישראל, ושמח שיוכל גם לבקר את בנו בכורו הלומד שם בישיבה.

הם הגיעו לראדין. האב הציג את בנו לפני הצדיק, וזה העניק לו ברכה הגונה. כאשר סיים, פנה האב אל הצדיק ואמר: "יש כאן עוד יהודי. מבקש הוא ברכה לפרנסה".

החפץ חיים אפילו לא חננו במבט. כמדבר אל עצמו הוא סיפר: "כשהייתי ילד קטן, אמי הצדקת הייתה שולחת אותי מדי יום לתלמוד תורה, ומציידת אותי בכריך. ביום שבו לא הלכתי לתלמוד תורה, לא קיבלתי את הכריך!...

"אם הוא ילך ללמוד תורה", אמר החפץ חיים והצביע על האיש, "הוא יקבל את ה'כריך'. אם הוא ישמור מצוות, תהיה לו פרנסה!".

הלה נבוך מרוח קודשו של הצדיק. הוא פסע קדימה והתגונן: "רבי, יש לי בן שלומד כאן בישיבה!".

החפץ חיים עדיין לא הביט לעברו. "כן", הפטיר בינו לבין עצמו, "את הילד הזה שולחים לכאן, ואת האחרים שולחים לשם"...

הלה החוויר. נתפס הוא במערומיו...

חזר החפץ חיים על דבריו: "חזור אל דרך התורה, ותהיה לך פרנסה".

בטרם יצא האיש, הוסיף החפץ חיים מסר מתוך פרשתנו.

* * *

בתחילת פרשת וישלח אנו קוראים, שיעקב אבינו שולח עדרים רבים כדורון לעשיו אחיו.

בהפקידו את העדרים ביד עבדיו, הוא עבר ביניהם וציוה: "כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר: לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. וְאָמַרְתָּ: לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ... וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ" (בראשית ל"ב, י"ח-כ').

והשאלה נשאלת, מה פשר ריבוי השאלות: "לְמִי אַתָּה, וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ"?

כמו כן, מדוע טורח הכתוב לספר, שיעקב ציווה גם את השני והשלישי, וגם את כל השאר?

מסביר החפץ חיים הסבר נפלא.

האבות הקדושים הרי פעלו רבות למען השרשת האמונה בקרב בני דורם (בראשית רבה פ"ד, ד'), וודאי פעלו כן גם בקרב עבדיהם.

והנה, שנינו (גיטין מד ע"ב): "המוכר עבדו לעובד כוכבים, קונסים אותו עד עשרה בדמיו". ומדוע? מפני שתחת רשותו של הנכרי העבד לא יוכל לקיים את המצוות כדינו.

ומפני זאת חשש יעקב!

יעקב הכיר בתאוות הבצע של אחיו, ומפני כך חשש שעשיו יסבור שהעבדים בכלל הדורון הם, לפיכך הקדים והנחה את עבדיו כיצד לנהוג.

לבטח עשיו ישאל: "לְמִי אַתָּה" - למי אתה שייך? "וְאָנָה תֵלֵךְ" - למי אתה מיועד? וכמובן "וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ" - למי העדרים מיועדים?

וזאת למדם יעקב להשיב: "וְאָמַרְתָּ: לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב" - אני שייך ליעקב, וברשותו אשאר! "מִנְחָה הִוא, שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" - רק העדרים הרי הם בכלל המנחה ששלוחה לך מאת אחיך. כך עבר יעקב בין כל עבד ועבד, וציווה לו כן באופן אישי, לבל יטעה חלילה לעבור לרשותו של עשיו בכלל המנחה.

סיים החפץ חיים את דבריו ואמר: "אם בחינוך עבדיו היה יעקב אבינו כל כך זהיר, על אחת כמה וכמה שהיה זהיר בחינוך בניו! לבטח עמל וטרח לחנכם לתורה ולמצוות - לא כמו היום, שהורים רבים סוטים מדרכו של יעקב ומוסרים את בניהם לחינוך כופר, בו לומדים להתנכר ולבוז לכל דבר שבקדושה"...

נרעש האיש מדברי הצדיק, והבטיח להעביר את בניו לחינוך תורני. או אז האיר לו החפץ חיים את פניו וברכו בחום, ומזלו דרך והאיר.

* * *

כמה צריכים אנו להיזהר בחינוך ילדינו, לבל תדבק בהם צחנת הביוב שגועשת בחוצות.

ואף בחינוך עצמו נישמר, לבל נדמה חלילה לשרו של עשיו הבא בעלילה על פכים קטנים.

עד שנקבול על התקציב הלאומי שנגרע מאיתנו, נבחן כמה מתקציבנו האישי מופנה לחולין וכמה לצדקה.

ומה לגבי זמננו: כמה מופנה לחולין וכמה לתורה?