חוקרת מדעי המוח: "אפשר להסתכל אל תוך המוח של הילד, ולגלות דברים מדהימים"

"לא רוצה, לא רוצצצצה!" צורח בן השבע ורוקע ברגליו.

"שוב פעם טיפסת על הארון? מה אתה מחפש שם ליד התקרה?" נואשת האימא.

"רק לי לא הבאתם", מייללת בת השש, ושוב את מוצאת את עצמך מול סצנת בכיות מתישה ואפס כוחות.

גם לכם יצא לעמוד מול התנהגויות מאתגרות של הילדים, גם אתם איבדתם עשתונות, והתחושה הזו, של ניסוי ותעיה וחזרה על כל הטעויות האפשריות – מוכרת לכם?

"הכול מתחיל בראש", אומרת לנו רחלי לנגפורד, חוקרת מוח ופסיכולוגיה רפואית מלונדון. לנגפורד היא מנהלת הסניף הלונדוני של קליניקת גלים לאימון ושיפור תפקודים מוחיים, יועצת מדעית ומנהלת מחלקת המחקר של חברת ניורואדיט המפתחת טכנולוגיה פורצת דרך לשיפור קוגניטיבי במצבי אלצהיימר ופגיעה מוחית.

לנגפורד ממליצה לנו לשנות כיוון: "כשמסתכלים אל עומק הפעילות המוחית אצל ילדים, אפשר לראות לא רק איך הילד חושב ולומד, אלא גם להבין איך עובד העולם הפנימי שלו, מדוע הוא מרביץ, מבקש יותר תשומת לב, היפראקטיבי או עושה דווקא את מה שמעצבן את כולם, או אפילו מדוע הוא עדיין מרטיב במיטה".

להמריץ את המוח

רחלי ניאותה לשתף אותנו בתובנות חשובות על מה שאפשר לראות במוחם של ילדים עם הפרעות קשב או התנהגות. אז מה קורה במוח של ילד שלא מצליח להתרכז או לא מצליח לשבת במקום בשקט?

"מה אנחנו, הורים ומורים נוטים לומר, או לפחות לרצות לומר, לילד היפראקטיבי?", שואל רחלי ומשיבה: "'שב בשקט, תירגע קצת, תפסיק, תעצור'. נראה כאילו המוח של הילד נמצא בייתר עוררות שצריך להפחית אותה. להרגיע.

"למעשה, זה בדיוק להפך", היא מדגישה. "דמיינו שבמוח יש בטריה, כמו הבטריה של הרכב. שיודעת להטעין את עצמה, אבל לא תמיד ביעילות. ודמיינו שהבטריה הזאת עומדת להסתיים. עד כדי כך היא ריקה, שאם נפסיק לרגע את הרכב (או את המוח), כבר לא נוכל להתניע מחדש באותו רגע.

"אז יש במוח בטריה כזאת – קוראים לה התדר הסנסורי מוטורי. וככל שהוא יותר נמוך, הבטריה יותר ריקה. וככל שהיא יותר ריקה, הילד צריך ללחום להישאר ער ולתפקד ביומיום שלו, אז הוא חייב להמשיך לזוז, כי המוח יודע, והילד עצמו רבות לא מודע לכך בכלל, שאם הוא יעצור לרגע הוא כבר מתנתק לגמרי, ישן או חסר אנרגיה להמשיך את היום.

"כלומר, ככל שילד רץ יותר על בטריה ריקה - הוא יותר היפר. וככל שנטעין יותר את המוח, הילד יירגע. זה למעשה מה שגם התרופות הממריצות, כגון ריטלין, מכוונות לעשות – להמריץ! להמריץ ילד היפראקטיבי? כן בדיוק! רק מבחינה מוחית".

(צילום: shutterstock)

איך ממריצים מבחינה מוחית?

"זו שאלת השאלות", מהנהנת לנגפורד. "אפשר להמריץ על ידי תרופות וזו הדרך שרובנו מכירים. כל עוד התרופה בדם - היא פעמים רבות אפקטיבית, אך ברגע שהסתיים הזמן בו התרופה פעילה, חזרנו לנקודת ההתחלה. לחילופין, אפשר ללמד את המוח איך להעלות את התדר הסנסורי מוטורי בעצמו. וכשהוא יודע לעשות את זה, הוא יודע לכל החיים. במקום לומר לילד היפראקטיבי לעצור, בואו נטעין אותו".

זה נשמע כמו קסם, ורחלי מפרטת:  "אחת הדרכים לעשות זאת היא להגביר ייצור של דופמין במוח. יש כמה דרכים לעשות זאת. אחת מהן היא באמצעות נתינת משוב חיובי. כשמתמקדים עם הילד על הדברים שהוא עושה היטב ומחמיאים לו בכנות, הדופמין עולה לו במוח. כי תגמול = דופמין. דרך נוספת היא פעילות גופנית והרבה עבודה עם הידיים. דרך שלישית היא באמצעות תזונה. ישנם מאכלים מסוימים שמגבירים יצור דופמין במוח. בלי להיכנס כאן ליותר מידי פרטים, הקטגוריה העיקרית של מאכלים שכדאי לתת לילד היא חלבון. ככל שהוא יצרוך יותר חלבון, יהיו לו יותר מאבני הבניין שיוצרות את הדופמין. וככל שהוא יאכל יותר חלבון הוא גם יזדקק לפחות סוכר ולכן הרווח הוא כפול.

"יש דרך גם ללמד את המוח איך לשנות תדרים רצויים, באזורים הממוקדים כדי להשפיע ישירות על פעילות גלי המוח, וכך למשל, המוח לומד לבד איך להגביר את התדר הסנסורי-מוטורי. זה למעשה מה שאני עושה כל יום עם ילדים ומבוגרים בקליניקה – כל אחד עם הדפוסים שהוא צריך לאמן. הפיתוח שלנו הוא אימון מוחי בשיטת יעל לנגפורד – יעל היא אימי ז"ל, שגם היא היתה חוקרת מוח.

"לתחום הכולל קוראים נוירופידבק – אימון דפוסי מוח. וכאן חשוב מאד להדגיש - יש הרבה שיטות בתחום הזה, ומטפלים שבאים מרקעים שונים, רובם לא מתחום המוח, למרבה הצער. לכן יש לבדוק היטב ובזהירות בידי מי אתם מפקידים את המוח שלכם. ראיתי קמפיינים של שרלטנים שמבטיחים לאנשים תמימים לאמן להם את המוח".

(לא) נגד המרד

רחלי מציינת שיכולות להיות מספר סיבות מוחיות למרדנות. צריך למפות כל מוח באופן אינדיבידואלי, כדי ולהבין את מערך הדפוסים שיוצר התנהגות מסוימת.

"אם מדובר בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מחקרים גנטיים מראים שאין להם מספיק דופמין בקדמת המוח. ויותר מכך, את האנזים שמפרק את הדופמין יש להם בשפע. כלומר המוח שלהם נואש לדופמין.

איך ילד משיג דופמין ולו לרגע קטן? הוא מכיר רק את הדרך הראשונה והיא תגמול = דופמין. ולכן הוא יעשה משהו שימשוך אליו תשומת לב, כי תשומת לב זה דופמין, זה תגמול. פעמים רבות ילדים לא מבחינים בין תשומת לב חיובית לשלילית, אם זה מניב להם בכל מקרה את התוצאה הרצויה. אם אני יכול לעשות פעולה מיידית ואני יודע שהיא תעצבן את כולם, אז נכון, המחיר הוא שבאותו הרגע שכולם יתעצבנו ויצעקו עלי, אבל באותה מידה כולם גם יסתכלו עלי ויתייחסו אלי לרגע, ואני אקבל "זריקת דופמין". כל זה מראה לנו עד כמה המוח נואש לצורך בדופמין.

כשנבין מה עומד מאחורי המרדנות והעקשנות, נוכל לנקוט באסטרטגיה הורית ישירה ויעילה: נתגבר וניתן תשומת לב חיובית על פני זו השלילית, וכך הילד יקבל את הדופמין שהוא צריך, ויחד עם זה יבין אלו פעולות מתוגמלות ואלו פעולות שלו אינן מקובלות. כדאי לשים לב ולהקדים משוב חיובי לפני רגע המרדנות, ובזמן הקושי להשתדל לא לתגמל בעודף תשומת לב. זה נשמע מאתגר, אך ברוך ה', כשמכוונים לכל ויודעים מה בעצם עומד מאחורי התנהגותו הקשה של הילד, קל יותר להתייחס אליו בהתאם. לא פעם ולא פעמיים אני שומעת מהורים בקליניקה שכשהילד איתם, ורק איתם, אפילו לשעה – הוא פתאום לא היפראקטיבי. ועכשיו אנחנו מבינים למה – כי באותו רגע הוא מקבל דופמין בשפע".

(צילום: shutterstock)

מי מפחד משינויים?

רחלי מעניקה דוגמה נוספת: "לפעמים נראה לנו שהילד מתמרד ומתעקש, וזה גם יהיה קשור למוח. לא פעם היכולת של המוח לעשות אדפטציה (התאמה) לסביבה משתנה, לא מתרחשת באופן יעיל. המערכת המוחית שמסננת לאיזה מידע עלי להתייחס בכל רגע נתון אינה מסננת ביעילות. מידע רלוונטי ולא רלוונטי מציף את הילד, והמוח לא יודע למה להתייחס קודם, ואז המערכת מרימה ידיים או קורסת. דוגמא קלאסית לכך נראה אצל ילדים על הספקטרום".

איך זה נראה בפועל מצד ההורים?

"לא נחמד כל כך... אלו הם ילדים שמורדים נגד שינוי תוכניות, שנלחצים מתוכנית חדשה ומכל אירוע לא צפוי ביומיום שלהם. הם מתנגדים, בוכים, מוחים או אפילו נעשים אגרסיביים.

"זה הביטוי המעשי לקושי המוחי של הילד. אני מוצף, ואני לא יודע איך לעשות סדר בתוכן הרגשי או הסנסורי שסביבי. ובנוסף לכל אני צריך להסביר מדוע אני מתנהג ככה, כשאני עצמי שבוי בתגובה הזאת של עצמי. ככל שהילד מואשם יותר הוא מאבד את זה יותר, כי באמת שאין לו מושג מדוע הוא מתפוצץ ככה. והסוד הוא שבמוח אין לו סינון יעיל של מידע סביבתי. זוהי גם אחת הסיבות הנפוצה שקשורה במוח וגורמת לאתגרים בוויסות חושי וויסות רגשי".

ומה עושים מול ילד שמתקשה להסתגל לשינויים?

"ראשית, מבינים שאין סיבה לכעוס ולהתרגז על הילד. הוא במצוקה, ובעצמו לא מבין מה קורה לו ומדוע. שנית, כדאי לזכור כי על השאלה 'למה עשית את זה, הרי אמרתי לך אלף פעמים להפסיק', אנחנו לא באמת נקבל תשובה מהילד. הוא בעצמו אינו יודע למה הוא מרביץ, מדוע הוא צורח כשהוא מתוסכל, ובכלל, למה הוא לא רוצה לצאת עם בית הספר לטיול. הוא עצמו לא מבין שהוא פשוט חושש מה תהיה התוכנית ומה יקרה אם היא תשתנה, או כל סיטואציה אחרת שמוחו לא מצליח להיות מותאם אליה.

אם נשלב עם זה לרגע את האתגר של הפרעות קשב, אז לילד עם שינויים קשה בכפל כפליים. כי שינוי דורש ריכוז, הבנה והתאמה למצב חדש, ארגון מחודש ואולי גם מטלות לביצוע, וכל אלו הם דברים מאתגרים למי שסובל מהפרעות קשב וריכוז. מתוך מקום בלתי מודע, הילד מזהה ששינוי יגרור דרישות שהמוח שלו לא בהכרח יוכל לעמוד בהן, ולכן הוא נלחץ.

ולמעשה, חשוב לדבר על השינוי הצפוי בתוכנית כמה שאפשר מראש, באופן שיאפשר לילד לשאל את כל השאלות שיש לו ולקבל עליהן תשובות. ילדים צריכים להבין איזה שינוי עומד להתרחש ולמה הוא חשוב. כמובן, יש להסביר בשפה שמתאימה לילד, ואם אפשר לבקש ממנו להציע בעצמו רעיונות לתוכנית חדשה או למצוא פתרון. וכך, במקום לחוש כאילו משהו גדול ממנו משנה את הסביבה שלו, הוא ירגיש שיש לו שליטה וחלק בתהליך ושהרעיונות שלו חשובים.

כמו כן, כאשר יוצרים שינוי, חשוב שהשינוי יתמקד בדבר אחד וכל השאר יישאר זהה ומוכר. אם אפשר לפרק את השינוי הצפוי לתתי שלבים, זה גם ייתן לילד יותר זמן לאדפטציה.

ואחרי הכול, ישנם שינויים בלתי צפויים, וישנם שינויים שצריכים להתבצע בשלב אחד ישיר. חשוב כהורים להתכונן ולקבל את זה שהילד עשוי למחות רגשית או לצאת מאיזון רגשי באופן זמני. חשוב להיות סלחניים, ומתוך הבנה של הקושי שלו, לדעת שזה חולף.

בנוסף, על ידי נוירופידבק ניתן לטפל בפחד משינויים. יש ילדים שאנחנו רואים בקליניקה שהתחילו אימון ממקום שבו ההורים ידעו שבגלל שהילד נלחץ מכל שינוי בתוכניות, הם לא היו מספרים לו שום תוכנית. אפילו לא מה עושים בעוד 5 דקות. וככל שעבר הזמן והילד התקדם עם האימון, המוח למד להפעיל ביעילות את המנגנון שעוזר לו להסתגל לסביבה משתנה, ופתאום כבר אפשר לדבר בבית על תוכניות. הילד לא בוכה אם התוכנית משתנה. והוא אפילו מציע בעצמו שינויים או שיפורים לתוכנית".

המקופח הסדרתי

"זה לא פייר! למה אני לא קיבלתי? למה אתם אוהבים אותו יותר ממני?" אלו הם משפטי קיפוח מוכרים. סיפור חמוד שנתקלתי בו בהקשר זה הוא על שני אחים שקיבלו סוכריות מאימם. כאשר אחד מהם החל לבכות מרורים. כשאימו שאלה אותו למה הוא עצוב והרי יש לו יד מלאה סוכריות, הוא ענה בדמעות: "זה לא פייר שיוסי קיבל 4 סוכריות ולי יש רק 5!". במילים אחרות, כשרוצים להרגיש מקופח, זה לא משנה כמה יש לך.

אז מה עושים עם ילדים שחשים שהם מקופחים? רחלי משיבה: "כשזו התנהגות של מידי פעם, זה יכול להיות משהו טבעי שמאפיין ילדים. אבל כשזה הופך להיות משהו שמאפיין את הילד, ושהוא תמיד מקופח ותמיד לא מרוצה, תמיד מתלונן ושום דבר לא מספיק טוב בשבילו, אז אנחנו גם רואים זאת בדפוסי המוח שלו: יש לו הרבה יותר גלים איטיים יחסית (גלי אלפא) בצד שמאל של המוח לעומת הגלים בצד ימין. צד שמאל הוא הצד של העשיה, צד ימין – של החשיבה. כשבצד של העשיה יש תדרים איטיים מידי, הם גורמים לנו לראות את העולם דרך עיניים שליליות, וכאמור, לא משנה מהי המציאות האמיתית, בשביל הילדים הללו היא תמיד שלילית.

(צילום: shutterstock)

וכיצד נכון להגיב לילדים כאלו?

"הדופמין מפעיל במוח את הגלים המהירים יותר, ולעתים התנהגות הילד מכוונת לתוספת דופמין. כך נראה כי הקיפוח הסדרתי מחזיר אותנו לצורך של הילד בתשומת לב (אפילו שלילית בכל מחיר). פעמים רבות זה לא התוכן של מה שהילד מתלונן עליו, אלא דפוס ההתלוננות עצמו שדרכו הילד משחרר קיטור של פחד או חרדה באופן שנותן לו להרגיש כאילו יש לו שליטה על המצב, או שהוא מתנהג באופן שלילי עם כולם כדי לקבל את תשומת הלב שנותנת לו את הדופמין שחסר לו.

"ולכן, במקום להיגרר לתוכן של מה שהילד מתלונן עליו, בואו נסתכל על הצורה - הוא צריך יותר תשומת לב. ועלינו לשים דגש על תשומת לב חיובית ולא שלילית.

"ואם משהו שהילד אומר 'לוחץ לנו על כל הכפתורים' שמפעילים אותנו ואת הכעס והתסכול שבתוכנו, נשאל את עצמינו בתור הורים שתי שאלות: האם אנחנו לפעמים מראים לילד דפוס זהה בהתנהגות שלנו? ומדוע הכפתור הזה שהוא לוחץ עליו מקפיץ אותנו? ובעקבות זאת: מה אני יכול לתקן בתוך עצמי כדי שזה לא יפריע לי כל כך?

רחלי מציעה תרגיל לביצוע בבית עם הילדים: בכל יום אנחנו לשאול אחד את השני: על מה אתה שמח היום? ואיזה דבר חיובי אתה יכול לומר הערב לאבא? כך לומד את הילד באופן אקטיבי לחפש את החיובי, ולומר ולהצהיר עליו בקול.

והשאלה הכי חשובה... לאחר שהבנו כי הבעיה נעוצה במוח – מה זה אומר לנו למעשה: הילד פטור מעבודה עצמית? אין מה לדרוש ממנו? איך אפשר לכוון אותו ולחנך בצורה נכונה יותר?

"השלב הראשון בתגובה שלנו כהורים מבוסס על ההבנה וההכלה של הילד, גם מהמקום המוחי", משיבה רחלי. "כשאנחנו מבינים שהוא לא ילד רע, והוא לא עושה את זה בכוונה, ושלמעשה גם הוא שבוי בתגובה שהמוח שלו בחר על בסיס הכלים שיש לו, או שחסרים לו, בנקודה זאת בזמן, אז קודם כל אנחנו נמצא את עצמינו במקום של יותר סליחה ופחות כעס.

"ומבחינה מעשית, הגישה הנכונה היא לגייס את הילד לעבוד עם ההורה כדי לעזור למוח שלו לעשות דברים בצורה טובה יותר. במקום לבקש ממנו להצדיק את עצמו ואת ההתנהגות השלילית שלו, מוטב לשקף לו שכנראה זה משהו שהמוח עדיין לא יודע איך לעשות אבל שאפשר ללמד אותו לעשות את זה. מדהים לראות איך עם הגישה הנכונה הילד מתגייס כאחראי, במקום להרים ידיים בתסכול שהוא עצמו, וגם הסובבים אותו, לא באמת מבינים אותו".

רחלי לנגפורד - info@nctneurofeedback.com