סיון רהב מאיר: איזה הבדל תהומי, בין תורת מוות לבין תורת חיים

"שלום סיון, כאן אהרון קרוב, הייתי הפצוע הקשה ביותר במבצע 'עופרת יצוקה' בעזה לפני 13 שנה. השבוע, בי"ז בכסלו, היה יום ההוקרה הרשמי לפצועי מלחמות ישראל ופעולות האיבה. אני אישית מקבל ביום הזה כוחות, כי אני עוסק בנושא 365 ימים בשנה, והנה יש יום אחד שבו עוד אנשים שמים לב אלינו. ביום הזה גיליתי שאפשר לקבל כוחות מהציבור. אני לא סתם אדם קטן, שעדיין עושה שיקום ופיזיותרפיה, אני חלק מסיפור גדול.

אחרי שנפצעתי באורח אנוש עברתי ניתוחים רבים. לא אשכח את הילדים שהיו עוצרים ברחוב ובוהים בי, בגלל המראה. אבל במובן מסוים, אולי זה קל יותר. כי יש הרבה פצועים שלא רואים אותם. פצועי טראומה, פצועים שקופים, ששנים אחרי שאנחנו שכחנו מהאירוע או הפיגוע שבו הם היו, הם לא שוכחים כמעט לרגע. והם הרי היו שם בשמנו, בשבילנו. זו הזדמנות לשים היום לב גם למישהו שסוחב משהו בלתי-נראה. אנשים שעבורם הקרב נגמר אבל המלחמה נמשכת יום יום, וגם בלילה. 

בפרשה שקראנו בשבת האחרונה, יעקב אבינו נלחם ונאבק כל הלילה. התורה מתארת שהוא נפגע ונפצע, שהוא הופך צולע, אבל כתוב שהבוקר מגיע, השמש זורחת והוא ממשיך ללכת קדימה. זה גם האתגר שלנו".

לזכר אליהו קיי ז"ל

לכאורה, שניהם אנשי חינוך. המחבל הארור פאדי אבו-שחידם עבד כמורה לחינוך איסלאמי בבית הספר אל-רשידייה בירושלים. אליהו קיי, להבדיל, עבד כאיש הדרכה בכותל המערבי. איזה הבדל תהומי, בין תורת מוות לבין תורת חיים.

האחד אמר לאשתו ולילדיו לברוח לחו"ל מבעוד מועד, לפני שיצא לרצוח. השני הביא את משפחתו לארץ, אחיו והוריו פשוט עלו בעקבותיו. הוא חיכה לחתונתו עם ארוסתו, שתוכננה לחודשים הקרובים.

האחד היה מאנשי חמאס בהר הבית, שם התפלל וגם שמע והשמיע דרשות טרוריסטיות. השני עמד כל יום בכניסה לעזרת הגברים בכותל, שם הסביר פנים לכל מבקר ואורח וסיפר להם על העיר ויופייה. הוא התרגש במיוחד כשמשפחות מחו"ל שלחו לו פתקים, והוא הטמין אותם בכותל עבורן. לפני כמה ימים סיפר אליהו לחבר שלו, שאחרי שנותיו בישיבה ובצבא ובחקלאות, עכשיו בעבודה בכותל הוא מרגיש שהוא מגשים את החלום שלו באופן הכי מדויק. הוא בדיוק סיים תפילת שחרית של יום ראשון בכותל, ונרצח עטור בתפילין, כשהוא מחזיק את הספר "ליקוטי שיחות" של הרבי מלובביץ'.

בזמן בית המקדש, אנשים שהיו אבלים נכנסו למקדש דווקא משערי היציאה, כדי שכולם יראו אותם, ויוכלו לעצור, לנחם אותם ולומר: "השוכן בבית הזה – ינחמך". שנזכה לנחמה.

מה למדתי מהתניא

האם באמת סיימתי כעת את ספר התניא?

ספר התניא הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד. נהוג ללמוד פסקה אחת ממנו בכל יום. השבוע סיימנו, ובי"ט בכסלו, התחלנו מחדש את הלימוד בו. זה לא סתם תאריך, סדר הלימוד נקבע כך כיוון שזהו יום חגיגי, ציון-דרך חשוב: ביום הזה השתחרר מהכלא הרוסי האדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא ומייסד חסידות חב"ד, אחרי שנרדף בגלל הפצת חסידות.

במובן מסוים, ביום הזה החסידות יצאה מהכלא, והתקבל אישור רשמי ללמוד אותה ולהפיץ אותה. מאז היא החלה לכבוש את העולם. כל בית חב"ד, כל ניגון חסידי, הכל מתחיל משם. רבים ברחבי העולם משתתפים היום באירועי י"ט בכסלו, ומתחברים לעוצמה של היום הזה.

אני משתדלת ללמוד בכל יום את הקטע הקצר הזה, והיום, ברוך השם, התחלתי את התניא מחדש. לא תמיד הבנתי כל מה שקראתי בספר העמוק הזה, ואל תבקשו ממני לחזור על כל רעיון. אבל אם הייתי צריכה לסכם הכל במילה אחת, זו הייתה המילה הבאה: פנימיות.

יש פנימיות בעולם. יש אור וחיות ונשמה ומשמעות בכל דבר שעושים, וצריך לחפש אותה – אדם יכול להתפלל, אבל איך הוא מתפלל? אדם יכול להיות נשוי, אבל מה איכות הנישואים האלה? הוא יכול להיות הורה, או מורה, או תלמיד, אבל באיזה אופן הוא עושה את כל זה? השאלה היא לא רק מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים את זה. האם אנחנו פועלים כמו רובוטים, או עם אש והתלהבות? בתקופה של הרבה חיצוניות, החסידות – שהיום הוא יום חגה – מציעה לנו פנימיות.

צימאון לניגוני אמת

לדעתי הגג של בנייני האומה כמעט עף הלילה מהאנרגיות. זכיתי להנחות את אירוע הנשים של פסטיבל "צמאה" שמתקיים שם השבוע, אירוע של אחווה נשית-מוזיקלית מיוחדת.

יובל דיין בחרה לשיר את השיר "וזכני לגדל", מתוך התפילה בהדלקת נרות השבת. "חשבתי על זה שמיליוני נשים תמיד לוחשות את המילים האלה, ואולי הגיע הזמן גם לשיר אותן חזק ביחד", אמרה יובל, ו-1,500 נשים ונערות בקהל שרו-התפללו איתה שיזכו לגדל ילדים שיאירו את העולם.

הזמרת נחמי רובין היא אימא לשלושה, שאיבדה את בעלה יהודה באסון מירון. היא סיפרה שמאז שהפכה לאלמנה לפעמים קשה לה לדבר, אבל לשיר – יותר קל לה. הדיבור מעיק עליה לעתים, בעוד שהניגון נותן לה כוחות.

היוצרת רוחמה בן יוסף ריגשה אותי במיוחד בניגונים שאין להם מילים. לפעמים לא צריך לדבר. המנגינה עולה מעל למילים המוגבלות, ונכנסת ישר לנשמה.

ולאה שבת סיפרה איך האמונה תמיד הייתה שם, בכל השירים שלה – "רק בגלל הרוח", "חתיכת שמיים", "השיר שיביא לך אהבה" ועוד. היא ממש התרגשה לשיר לראשונה ניגונים חסידיים עתיקים, וביקשה בצניעות שהקהל יעזור לה. בסוף היא ממש לא הייתה צריכה עזרה, אלא נתנה ביצועי נשמה חד פעמיים למילים של דוד המלך מספר תהלים.

הבנתי בערב הזה עד כמה שירים הם לא סתם פלייליסט אקראי ששומעים ברקע. יש משמעות לכל מילה ולכל תו במוזיקה, כי היא נכנסת עמוק לתוך הנפש שלנו ומשפיעה עליה. הלילה – בדמעות של הקהל, וגם בריקודי השמחה של הקהל – ראיתי כמה היא יכולה להשפיע לטובה.