כאב כרוני: הצד הרוחני של הכאב

נסיים את סדרת הכתבות על כאב כרוני, בהתייחסות רוחנית לנושא של כאב, התייחסות העשויה לשנות באופן משמעותי ביותר את גישתו של האדם התמודד ולהעניק לו תקווה חדשה ורוח חיים.

שכן הנה, מסופר בתורה על יעקב אבינו, לאחר שהבין כי נטרף יוסף בנו האהוב (ל"ז, ל"ד): "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים", ואמרו על כך רבותינו במדרש (בר"ר פ"ד, כ'): "לפי שתפס יעקב את השק - לפיכך אינו זז מבניו ומבני בניו וכו'", כאשר אחת הדוגמאות לכך הינה ממרדכי, אשר לבש שק ואפר בימי אחשוורוש, כשעמד המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ה'.

אלא שכאן, מקשה ה"חת"ם סופר" (דרשות החת"ס ד' קפ"ה, א'), שכן לכאורה נראה מדברי המדרש שהיתה תביעה מסוימת על יעקב אבינו שלבש שק... ולכאורה, מה התביעה כלפיו? מה היה מצופה ממנו שיעשה? האם ניתן לצפות מאב שבנו אהובו נטרף ונלקח בעודו צעיר לימים, כי לא יתאבל על כך?

אכן, מיישב ה"חת"ם סופר" ואומר כך: עבודתו של האדם הינה לקבל את כל המוצאות אותו באהבה ובשמחה, מתוך ידיעה כי הייסורים מזככים אותו ומאפשרים לו להתקרב אל בוראו. כאשר האדם שמח בייסוריו, ומצליח להרגיש את האושר על ההתקרבות לה' באמצעות הקושי והסבל – הרי שעצם התחושה הזו מהוה את מקור הישועה של אותו אדם, ועל ידה הוא יצא מאפילה לאורה!

והנה, יעקב אבינו ראה צרות רבות ורעות בחייו. הוא סבל מעשיו אחיו, הוא סבל מידו של לבן, הוא הצטער במעשה דינה, אולם בכל הניסיונות הללו – הוא עמד באופן מלא, תוך שהוא שמח על הקושי ועל הצער, מתוך הכרה כי הם מקרבים אותו אל בוראו. אולם כאשר נאלץ יעקב להתמודד עם פטירתו של יוסף בנו האהוב, אשר סבר כי נטרף על ידי חיה רעה – כאן כבר התעורר קושי מיוחד.

ומדוע? על כך כבר משיב רש"י (ל"ז, ל"ה), המביא בשם המדרש כי ליעקב נאמר בנבואה, שאם אחד מבניו יפטר בחייו – הוא יראה פני גיהינום, בעוד אם לא ימות אחד מבניו על פניו – יהיה בכך כדי ללמד שאינו עתיד לראות פני גיהינום. מעתה, כאשר סבר יעקב כי יוסף בנו מת על פניו – הוא לא יכול היה לשאת את הכאב, לא רק על פטירתו של יוסף – אלא בעיקר על כך שעתיד הוא לראות פני גיהינום!

ובכל זאת, מאחר שיעקב לבש שק ובכה במרירות, במקום לקבל את הצער באהבה ולשמוח בו – הרי שגם בניו אחריו המשיכו באותה הדרך, דרך שאינה מובילה לישועה. שכן את הישועה – יכול האדם להשיג דווקא כאשר הוא מקבל באהבה, בסבלנות ובשמחה - כל ניסיון שמגיע משמים!

סבלון אחד – עולה על כמה תפילות!

מכאן יוצא ה"חת"ם סופר" ומחדש חידוש גדול. הוא מבהיר כי "סבלון אחד – עולה על כמה תפילות"! כלומר: הנכונות של האדם לשאת מעט סבל, עולה על ערכן של כמה וכמה תפילות!

דוגמה לכך מביא ה"חת"ם סופר" מאסתר המלכה, אשר הזמינה את המן עם המלך אחשוורוש אל המשתה אשר עשתה. ברור כי המן לא היה האורח שאסתר רצתה לראות מסב עמה סביב השולחן. אולם בכל זאת היא הזמינה אותו, בכדי להמחיש ולהפגין את שמחתה בייסורים, ואת אמונתה בכך שהישועה קרובה לבוא, שכן היא ידעה את הסוד על פיו דווקא על ידי קבלת הייסורים באהבה, ועל ידי האמונה בישועה הקרובה – ניתן אכן לזכות ולהיוושע!

ואכן, על רעיון זה ניתן ללמוד מדבריו של דוד המלך נעים זמירות ישראל, בתהילותיו, במזמור העוסק באסתר ובאחשוורוש (כ"ב, ב'): "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי". וכך מבאר ה'חתם סופר' את דברי הפסוק: אם מבקש אדם לדעת כמה רחוקה ישועתו, יתבונן ב"דברי שאגתו". ככל שהוא שואג יותר, מתלונן יותר ומתקשה לקבל את ייסוריו – הרי שבכך הוא מרחיק מעצמו את הישועה!

לעומת זאת, ישעיה הנביא אומר (ישעיה י"ב, א'): "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". כלומר: כאשר האדם יכול להודות על אשר "אנפת בי", כלומר: להודות על ייסוריו ולשמוח בהם – הרי שממילא התוצאה היא: "ישב אפך ותנחמני", והישועה קרובה לבוא!

בכך אף תולה רבינו ה"אור החיים" הקדוש (בראשית מ"ו, ו') את הסיבה לכך ששעבוד מצרים לא החל כל זמן שהיה אחד מיורדי מצרים בחיים (שמו"ר, א', ח'), ורק לאחר שמתו יוסף וכל אחד – החל שעבודם של ישראל בפועל.

שכן מבאר ה"אור החיים" הקדוש, כי כל זמן שיורדי מצרים היו בחיים – הם "קיבלו" על עצמם את הגלות, וכלשונו: "סמא דיסורי – קבולי", כלומר: רפואת הייסורים – היא בקבלתם. מעתה, כל זמן שהיה מי שקיבל את הייסורים – היה בכך כדי להגן על עם ישראל ולמנוע את תחילת השעבוד בפועל, אולם לאחר שמתו כל בני אותו הדור, וכבר לא היה מי שקיבל על עצמו את הייסורים והגלות – הרי שהמצב הלך והחמיר עם תחילת השעבוד בפועל.

ואמנם, אף רבינו יונה, ב"שערי תשובה" (שער ד' אות י"ב), כותב כי על ידי שהאדם מקבל על עצמו דין שמים באהבה – הוא מהפך את מידת הדין למידת הרחמים! נמצא, כי בניגוד לכפי שאנו נוטים לסבור בטעות, כביכול קבלת הייסורים "מנציחה" אותם וגורמת לכך שהם ימשיכו להכאיב ולייסר – האמת הפוכה בדיוק: דווקא על ידי קבלת הייסורים באהבה – ניתן להפטר מהם ולהפוך את הדין לרחמים!

לסיכומם של דברים אפוא: להתמודדות עם קושי, עם סבל ועם כאב – ישנה מעלה גדולה. אף אחד מאתנו אינו מזמין לעצמו ייסורים וקשיים, ובכל זאת – יש לזכור את ערכם של אלו כאשר הם מגיעים לפתחנו. ועדיין: בתוך הכאב והסבל – ניתן למצוא דרכים רבות שתסייענה להפוך את ההתמודדות לאפשרית יותר, לקלה יותר, ולפחות לכזו שנותרת בפרופורציות האמיתיות של הקושי – ואינה חורגת מעבר להן!

צרות ורעות

אין מתאים מלסיים מאמר זה, ברעיון נפלא מבית מדרשם של בעלי המוסר.

שכן הנה, נאמר בפסוק (דברים ל"א, י"ז): "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". ולכאורה יש להתפלא: מדוע בתחילת הפסוק נאמר כי "רעות רבות וצרות", ואילו בסופו של הפסוק – נאמר "רעות" בלבד?

אכן מבארים בעלי המוסר, כי המונח "רעה" – מתייחס אל עצם הקושי האובייקטיבי, בעוד ה"צרה" – משמעותה: התחושה של האדם בעקבות הקושי, וכפי שתרגם אונקלוס את המילה "צרות" – "עקן", כלומר: מה שמעיק על האדם.

מעתה, לפני שאדם שב בתשובה, כל עוד הוא תולה את מאורעות חייו ביד המקרה – הרי שהוא סובל בכפליים: ראשית – הוא סובל מה"רעות", ומלבד זאת – הוא סובל גם מה"צרות". אולם לאחר שהאדם חוזר בתשובה ומבין כי הרעות באו עליו בעקבות מעשיו – או אז, מכוחה של האמונה, הוא כבר אינו חש ב'צרות'... הקושי הרגשי שבעקבות הקושי האובייקטיבי – כבר מתפוגג...

ולא זו בלבד, אלא שאם מלכתחילה הרעות היו רעות רבות, הרי שאחרי שהאדם חוזר בתשובה ומבין את משמעות הרעה – הרי שהרעה עצמה כבר אינה כה גדולה כפי שהיתה מלכתחילה, שכן הוא כבר מצליח להתמודד עם הבעיה בצורה טובה יותר כך שמידת הפרעתה לשגרת חייו פחותה משמעותית.

הבה נאמץ אפוא את הכלים הללו לחיי היום יום. נקבל מבט חדש על הקשיים וההתמודדויות, ואו אז ניווכח כי איכות החיים שלנו משתפרת פלאים!