זו הסיבה לכך שלא כדאי להפעיל מניפולציות על בן הזוג

בהרבה מערכות יחסים קורה שאחד הצדדים מרגיש שהוא סוג של קרבן. יש לו תחושה שהוא נותן ונותן, עושה כל מה שהוא יכול, ולא מקבל בחזרה. כאשר אדם מוצא את עצמו במצב כזה, כדאי מאוד שיעשה בדק בית. במערכת יחסים נורמטיבית דבר כזה לא אמור לקרות, ולכן זהו סימן שמשהו חורק פה. מדוע הוא מצא את עצמו בעמדת הקורבן? אולי הוא באמת נותן הרבה מאוד, והצד השני לא מסוגל להחזיר לו באותה מידה? אולי הנתינה נעשית בצורה לא נכונה?

דוגמא לנתינה לא נכונה היא, למשל, לתת ולא לומר מה אנחנו רוצים לקבל בחזרה. עוד דוגמא לנתינה כזו היא אדם שלא יודע איך להביע את הצרכים שלו, ולכן הוא תוקף ואומר: אתם לא מבינים עד כמה אני משקיע? איך אתם יכולים לתת לי לעבוד כל כך קשה בלי לעזור לי?

קרבן מבחירה

מובן שיש מקרים קשים, שבהם התנהגותו של אחד מבני הזוג היא קיצונית ואפילו אלימה, והוא תוקף את הצד השני והופך אותו לקרבן בעל כורחו. אנחנו לא מדברים על מקרים כאלו, אלא על מערכות יחסים נורמטיביות, שבהן לאחד מבני הזוג נוח לתפוס את עצמו כקורבן, מעין התקרבנות מבחירה. אותו אדם מרגיש שאף פעם לא מבינים אותו ולא יודעים כמה קשה לו, וגם כשמנסים לרצות ולפייס אותו - הוא ממשיך להתמקד בכאב ובסבל.

יכול להיות שלאותו אדם באמת כואב וקשה, אבל זה לא משום שמנסים לפגוע בו, אלא משום שההתנהלות שלו בתוך הזוגיות אינה נכונה. התקרבנות היא למעשה מניפולציה שנועדה לסחוט מהצד השני את מה שאנחנו רוצים באמצעות לחיצה מתמדת על בלוטות הרגש שלו.

בזוגיות בריאה, כאשר אנחנו רוצים משהו מבן או בת הזוג, אנחנו אמורים להגיע אליהם, לבקש יפה ולהסביר את עצמנו. כאשר אדם נזקק למניפולציות, הדבר מעיד על כך שיש איזה קצר תקשורתי בזוגיות שלו; שהוא לא יודע איך להתבטא כראוי. ניקח לדוגמא אישה שמרגישה שהיא רוצה יותר עזרה בבית, וכדי להשיג אותה היא משתמשת בדמעות, בכי והתקרבנות, כדי שבעלה ייבהל, ייכנע וייתן לה מה שהיא רוצה.

בזוגיות בריאה, האישה אמורה לבוא לבעלה ולומר לו בברור: "אני מרגישה שאני צריכה יותר עזרה בבית, בוא נחשוב מה אפשר לעשות". היא לא צריכה להשתמש במניפולציות; זכותה המלאה לבקש דבר כזה. באותה מידה, אם בעלה מרגיש שכרגע הוא לא יכול לעזור בבית יותר ממה שהוא כבר עוזר, הוא יכול להסביר את עצמו, ויחד הם יחשבו על פתרון – אולי הילדים יעזרו יותר, אולי ייקחו עזרה מבחוץ אם הדבר מתאפשר, וכו'.

כאשר האישה בוחרת לנקוט בשיטת ההתקרבנות, היא בעצם רוצה להימנע מהתהליך הזה – במיוחד אם היא יודעת שבעלה באמת לא יכול לעזור. היא לא רוצה לתת לו את האפשרות לענות לא, ולכן היא בוחרת במניפולציה שתגרום לו להיכנע. ואכן, כשבעלה רואה אותה בוכה - הוא נבהל מאוד, ומסכים לעשות הכול כדי שהיא תירגע.

אבל לא רק שהמניפולציות הללו לא הוגנות, בדרך כלל גם תועלתן מועטה מאוד. כאשר אותו בעל הסכים לעשות כל מה שאשתו מבקשת, הוא לא עשה זאת משום שבאמת הבין את הקושי שלה ואת הצורך שלה בעזרה, אלא משום שהוא רצה להרגיע אותה. לא הייתה כאן החלטה אמיתית ומהותית שהוא קיבל על עצמו, ולכן – כעבור יומיים או שלוש המצב יחזור לקדמותו. האישה תתאכזב, ותרגיש שאי אפשר לסמוך על בעלה ושהוא לא עומד במילתו. היא לא מבינה שההבטחה שנתן לה בזמנו לא משקפת את מה שהוא חשב באמת, אלא את מה שהרגיש שאותו רגע – פרץ רחמים על אשתו הבוכייה ודחף להרגיע אותה בכל מחיר. לאחר כמה שעות או ימים הרגש מחוויר ומתקהה, והדחף לעזור נעלם.

כאשר אדם נתקל בניסיון כזה להפעיל מניפולציה – הוא לא צריך להגיב בכעס, אבל כן לשים גבול ולא לאפשר למניפולציה לצאת לפועל. אותו בעל יכול להגיד לאשתו בעדינות: "אני רואה שקשה לך, אני יודע, כואב לי לראות שזה מפריע לך עד כדי בכי. בואי נדבר על זה באמת אחרי שתירגעי, נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מגלה הבנה ואמפתיה, מנחם את אשתו, אבל נזהר מלהבטיח הבטחות שלא יוכל לעמוד בהן.

גם האישה, מצידה, צריכה לעמוד על המשמר ולהיזהר שלא להיגרר להתנהגות מתקרבנת. אפשר להבין אותה; מפתה מאוד לשכנע אנשים בצורה כזו, שבשעת מעשה נראית יעילה – אבל האמת היא שלטווח הרחוק היא לא יעילה, שלא לדבר על כך שאינה הוגנת. זה לא אומר שאסור לה לבכות, כמובן. אם היא מרגישה צורך לבכות – שתבכה. אבל לא כדאי להשתמש בבכי בתור כלי. בעיות פותרים בדרך הישר, על ידי שיחה הוגנת, פתוחה והדדית, ולא באמצעות "כבישים עוקפים".