ראיון יוצא דופן: "גם כשהוציאו אותי מהבית, ידעתי שהוריי אוהבים אותי מאד"

עומר גלנדאור נולד להורים בעלי אינטליגנציה גבולית, הנחשבת למצב שבין הבנה שכלית תקינה למוגבלות שכלית, המוכרת יותר בשם "פיגור". "כשהייתי תינוק, אמא שלי רצתה לשים את הטרפנטין במקום שלא יגעו בו, ולכן הניחה אותו מתחת לשולחן במטבח. היא לא הבינה שדווקא לשם אני יכול להגיע, ואני כמובן שתיתי את המשקה המעניין, ומשם הובהלתי ישירות לשטיפת קיבה בבית החולים", הוא מתאר. הוריו של עומר אהבו אותו ואת אחותו מירה מאד, אך לא הצליחו לגדל אותם לאורך זמן. לכן כבר בילדותו הוא עבר לפנימייה ומשם למשפחת אומנה. אולם הילד שהתבייש לפעמים באבא ואמא, שכל כך לא רצה לחלוק את חייו בין שני בתים שונים, וזה שאינו יודע עד היום אם הכשל הגנטי עבר גם אליו, הקים משפחה. הוא נמצא בקשר קרוב ואוהב עם הוריו, ומסייע לאנשים הסובלים מאותה לקות בדיוק.

בלי יכולת, עם הרבה אהבה

הבית בו גדל עומר, מעולם לא היה בית רגיל. "ההורים שלי היו קצת מוזרים, אבל באותה תקופה לא ידעו להגדיר אותם כבעלי צרכים מיוחדים", הוא מסביר. "אמא שלי לקתה בסכיזופרניה כבר בגיל 18, ולמרות שיש אנשים שחיים עם המחלה הזו, אצלה נרשמה גם ירידה כללית בתפקוד. היא לא היתה תמיד מאוזנת, ועברה אשפוזים ארוכים, אשר במהלכם אבא שלי לא היה יכול לטפל בנו באופן תקין. בחוויה שלי, בכל אופן, היתה לנו ילדות טובה. אני זוכר את אמא מספרת לנו סיפורים, שוכבת יחד איתנו במיטה, ומקיפה אותנו בחום ואהבה. כשהיה צריך, היא גם נלחמה עבורנו כמו לביאה. פעם אחת, למשל, היא ירדה מהאוטובוס, אנחנו עוד לא הספקנו לרדת, והנהג כבר סגר את הדלתות. למרות גופה הקטן והצנום, אמא הסתערה על הדלתות בכל כוחה, הצליחה לפתוח אותן בחוזקה והורידה אותנו". 

גם כאשר הבין עומר כי הוריו אינם מבוגרים רגילים, זה לא הפריע לו במיוחד. "היתה למשל פעם אחת בה אבא שלי ואני שיחקנו יחד עם חבריי שחמט, ובשלב מסוים הוא כעס על חבר שלא שמר על הכללים וערבב את הכל. בפעם אחרת עזר לנו אבא להבעיר את מדורת ל"ג בעומר, וכתוצאה מכך עלה אחד העצים שעמד בסמוך באש. הוא לא יכול היה להבין מה הבעיה בזה, ועבורי כילד זה היה דווקא מחזה מרהיב. לא קלטתי את הסכנה שיש בכך, ולא היה מבוגר אחראי שיסביר לי את זה".

אלא שאחרי אשפוז ארוך במיוחד של אמו, וחוסר יכולת של אביו לגדלם, לא מצאו ברשויות הרווחה מנוס. "בהיותי בן 7, העבירו אותי ואת מירה אחותי לפנימיה", הוא נזכר. "עלינו למונית, אמא שלי התנגדה וצעקה, וכך התחלנו לנסוע, כשהיא נשארת מאחור. הימים הראשונים בפנימיה היו קשים, אבל מהר מאד התרגלתי לצורת החיים החדשה. הוריי היו חסרים לי מצד אחד, אך מן הצד השני הם השתדלו לבקר לעיתים תכופות. בנוסף, העובדה שבפנימיה כל הילדים היו באותו מצב סייעה בריכוך של המצב. זכורה לי פעם אחת בה ניסיתי לברוח, אבל באופן כללי לא הכרתי משהו אחר, ולכן רוב החוויות שלי משם היו טובות. היתה לי באותו זמן גם משפחה מארחת, אליה הגעתי לשבתות ולחופשים. שנתיים אחר כך נסגרה הפנימיה, ובהיותי בן 10 עברתי לגור אצל המשפחה המארחת שלי, משפחת יעקובי מפסגות, באופן קבוע".

דווקא המעבר למשפחת אומנה, טלטל את מציאות חייו של עומר. "הייתי כבר ילד גדול, ולקח לי זמן רב יותר להיקשר לסביבה החדשה", הוא נזכר. "מה שהיה קשה עבורי במיוחד, הוא נושא השייכות. לא הבנתי אם אני הבן של משפחת יעקובי או לא, והאם אני אח של האחים החדשים שלי, או שזה רק זמני. כך למשל, היו לי הרבה חוויות טובות עם אחיותיי, אבל בסופו של דבר לא הייתי אח שלהן באמת. אני מלא הכרת הטוב להוריי המאמצים, שתמיד אמרו לי שאני הבן שלהם, וגם השקיעו בכך שארגיש הכי שייך בעולם, אבל בכל פעם שהם דיברו עם אנשים אחרים האזנתי היטב כדי לשמוע אם הם אומרים שיש להם תשעה ילדים או עשרה. כאשר יצא להם לומר תשעה, תחושת חוסר השייכות מיד הציפה אותי. ושוב אני מדגיש שיש בליבי הערכה גדולה כלפיהם. הם הכניסו אותי לביתם למרות המורכבויות הרבות שיש למהלך כזה, ואני מלא בהכרת הטוב אליהם".

(צילום: shutterstock)

איך אתה מרגיש עם העובדה שנולדת להורים שלא באמת יכולים לגדל את ילדיהם? האם יש בך איזשהו כעס על כך?

"יש הבדל משמעותי בין הורים מזניחים, לבין הורים שאוהבים את ילדיהם אבל לא מסוגלים לגדל אותם. אני ידעתי שההורים שלי אוהבים אותי מאד, ולכן אין לי עליהם או על המצב בכללותו שום כעס. היה לי טוב בבית, וגם אחרי שיצאתי ממנו, כל ביקור בו היה חוויה טובה. בגיל ההתבגרות היה לי קצת יותר קשה, כי ביליתי שבתות בבית הוריי ללא חברים מסביב, וזה היה משעמם. אבל גם אז - הוריי המאמצים הפצירו בי שאסע אליהם בשבתות, כדי לשמור על קשר רציף. אני זוכר גם תקופה בה אמא שלי היתה מאושפזת, ולא יכולתי להגיע לביתם למשך כמה שבועות. זה היה לי קשה מאוד, וממש הורדתי על זה דמעות".

מה בכל זאת היה קשה?

"שוב - נושא השייכות. בילדות הלכתי עם שני חלומות בראש. האחד הוא שאהיה הבן הביולוגי של משפחת יעקובי, והשני - שמשפחת יעקובי 'תיסגר' איכשהו, ואני אחזור לבית הוריי. היה לי אז מאד מסובך אפילו עם שאלות טכניות פשוטות, כמו כמה אחים יש לי. בגיל 13, למשל, לא סיפרתי לחברים שלי על כך שאני במשפחת אומנה, והם חיפשו לתומם את שם המשפחה 'גלנדאור' מפסגות בספר הטלפונים. הם הביעו את פליאתם בפניי על כך שלא מצאו משפחה כזה, ואני - מה יכולתי לומר?!

בכיתה ט' המשכתי לישיבה בה רוב הנערים לא הכירו אותי, ושם ניסיתי לשנות את שם משפחתי ל'יעקובי'. בהתחלה זה עבד, ואפילו התייחסו אליי בכבוד, מתוך היכרות עם בנם הגדול יותר של משפחת יעקובי אשר למד באותו מוסד, אך מהר מאד אנשים שהכירו אותי קודם התחילו להתבלבל. אני זוכר, למשל, איך מורה שלימדה אותי שנה קודם, אמרה לי בתחילת שנת הלימודים 'עומר, אתה לא נמצא ברשימת השמות', ואני, סמוק כולי, עניתי לה - 'תמשיכי הלאה, אני שם'. הניסיון הזה לא היה מוצלח במיוחד". 

בתקופת שירותו הצבאי, החליט עומר כי עליו לפתור את תסביך שם המשפחה. "אפילו במילוי טפסים פשוטים הסתבכתי, לא ידעתי איזה שם לכתוב, ופרטים של איזה בית למלא. זה גם דרש ממני לפתוח בפני אנשים אחרים את המורכבות שבחיי, ולא פעם זה יצר אצלי ממש תסכול. לכן החלטתי לחזור ל'גלנדאור', השם אליו אני שייך באמת, למרות קושי השייכות הקשור בכך". 

עלו לך בראש איזשהן שאלות לאלוקים על מסע החיים שעברת?

"היו שאלות, אבל הן לא באו ממקום מורד וכועס, אלא ממקום שבאמת רוצה לקבל מענה. שאלתי, למשל, למה הכל צריך להיות עבורי כל כך מסובך. עוד שאלה שניקרה במוחי, היתה סביב הנושא הגנטי. תהיתי לעצמי, אם ההורים שלי, וגם אחותי מירה, נמצאים במצב כזה - מה זה אומר עליי? אולי גם אני מתנהג באופן לא נורמטיבי, או עלול להגיע לשם? ובכלל - האם אני נושא את הגנים שלהם? ואם כן - איך אקים משפחה? אבל בסופו של דבר, כיום, אני רואה איך דווקא מארג החיים השונה שעברתי בנה אותי להיות מי שאני. אני זוכר, למשל, איך עובד סוציאלי שליווה אותי בצעירותי, ביקש ממני כמה שנים מאוחר יותר להיות כמו אח גדול לילד אומנה נוסף שנכנס לישיבה שלנו. באמת, מי יכול היה להבין אותו יותר ממני? לא מזמן גם העברתי שיחה על מסע חיי במקום מסוים, ובסופה פנתה אליי נערה הנמצאת באומנה וסיפרה לי עד כמה סיפור החוויה שלי תרם לה. אז אני מרגיש שנבחרתי לעבור את מסע החיים הזה, כדי שאוכל לתעל אותו לדברים טובים. בכלל, השאלה היא לא מאין באת, אלא לאן אתה בוחר ללכת משם".

אחד הנתיבים אליהם בחר עומר ללכת, הוא העיסוק בעבודה סוציאלית. "אני נמצא כיום במערך הדיור שדה חמד, שזה מקום מדהים, בו אני זוכה לסייע אנשים שרובם בעלי אינטליגנציה גבולית, ממש כמו אחותי והוריי. לא בחרתי להגיע ספציפית לשם, אבל ה' הוביל אותי למקום שבו כנראה אוכל לתת מנסיוני את הכי טוב שאפשר".

שלם עם המציאות

כיום, הקשר של עומר עם הוריו הוא חזק מאד. "אני מדבר עם אמא שלי כל יום, אנחנו מבקרים אצלם בירושלים הרבה, והם באים אלינו לשבתות", הוא אומר. "היה גם שלב בו שכרנו להם דירה לידינו, מתוך תקווה שהם יעברו אליה באופן קבוע, אבל הם מצידם הסתפקו בהגעה רק בסופי שבוע, ולא הסכימו לעבור. בסופו של דבר, זה יצא לטובה, כי אנחנו מתגוררים בשכונת רמת אשכול בלוד, וגם לפני הפרעות, צצו בשכונה מידי פעם מקרי עבריינות פלילית. היתה, למשל, פעם אחת בה התפוצץ מטען בתוך רכב, בדיוק בשעה בה אבא שלי הלך לדירה שלהם, הנמצאת סמוך למקום, בדרך מתפילת ערבית. זה הבהיר לי עד כמה לא נכון יהיה עבור הורים שלי לגור במקום כזה, בגלל הקושי שלהם להבין את המורכבות הקיימת בו".

לא קשה לדבר יום יום עם מי שאינו ברמה שכלית כמוך?

"אני אוהב לדבר עם ההורים שלי, ואף פעם לא הרגשתי שזה לא לרמה שלי. דבר שני, לא תמיד חייבים לדבר, ואפשר להנות יחד מחוויות משותפות, כמו הקשבה למוזיקה או טיול ברחוב. עצם החוויה יחד מקרבת ויוצרת קשר, גם אם אין בה מילים. אמא שלי גם נהנית לקנות לפעמים לנו ולילדים מתנות. אני מסביר לה קודם מה בדיוק יתאים, כי חשוב לי שיהיו פה נתינה וקבלה אמיתיים, והיא מצידה מאושרת עד הגג לראות את הנכדים הקטנים שלה שמחים". 

מה לגבי הידיעה שאין הורים שיתמכו בך, אלא להיפך, אתה הוא זה שצריך לתמוך בהם?

"מבחינה כלכלית, אמא שלי הצליחה לעבוד לאורך השנים והיא מקבלת פנסיה, כך שאין עם זה בעיה. מבחינות אחרות - אני באמת לא מרגיש שחסר לי משהו, ושמח בחיים שלי כפי שהם. אני לא חי בתחושה שמישהו צריך לתת לי משהו, אלא להיפך - מודה לה' על כל דבר שיש. היכולת הזו לראות את חצי הכוס המלאה, היא לדעתי בחירה הנמצאת בהישג ידו של כל אדם. זה אולי יישמע כאילו מעולם לא עברתי קושי סביב הנושא הזה, כאילו טבעי לי לראות את הטוב. אז לא, היו הרבה סיבוכים בדרך, אבל בחרתי לא לנבור ולהתעסק בהם יותר מידי, אלא להמשיך קדימה". 

איפה כן עלה קושי משמעותי?

"בשידוכים. היתה, למשל, מישהי שנראה היה כי הקשר איתה מתקדם, ואחרי התייעצות עם ההורים שלה, היא החליטה לחתוך. הם אמרו לה לא להיכנס למיטה חולה, וההבנה שהאמירה 'מיטה חולה' מופנה כלפיי, היתה עבורי כמו בוקס בבטן. כל החיים שלי הייתי אדם רגיל למדיי, שמתמודד אמנם עם מורכבות לא קטנה, אבל עדיין רגיל. ופתאום יש גנטיקה שאין לי דרך להתכחש אליה, ועוד יותר מזה - אין אפילו דרך לבדוק אם אני נשא או לא".

אבל בסוף זכית להינשא, איך זה קרה?

"לקח לי קצת זמן להשלים עם המציאות שזה המטען הגנטי שלי, אבל ברגע שהגעתי להשלמה, כבר לא ראיתי בזה מכשול. ידעתי שגם ככה אין זה באפשרותי לשנות את המצב, אז החלטתי להתקדם איתו. כאשר פגשתי את אשתי, שמתי את הדברים באופן ברור מאד על השולחן בשלב די מוקדם. היא גם התחבטה בנושא הזה, יחד עם הוריה, לא היה קל להם לקבל החלטה משמעותית כזו, אבל היא כמובן לא מצטערת על כך".

סבא וסבתא עם הנכדים

איך היא מתמודדת כיום עם מצבם של הוריך?

"לשמחתי, קיוויתי לקבל אישה שתדע להכיל את המצב, וקיבלתי אישה שדואגת להורים שלי יותר טוב ממני. ולא רק היא, אלא גם ההורים שלה. בשנתיים האחרונות אנחנו אפילו מגיעים אליהם לחגים יחד עם הוריי. גם בזמן אחד הסגרים בקורונה, היו כמה שבועות בהם התגוררנו כולנו זה בסמוך לזה, בדירות שמצאנו ביישוב של חמי וחמותי. זו היתה תקופה חלומית עבורי, להיות קרוב כל כך לכולם, לבקר את הוריי בכל רגע שארצה, ולדעת שהם לא יושבים בבית לבדם. באופן כללי, קל יותר לעמוד במשימה כשיש מישהו שחולק את זה יחד איתך. היתה גם תקופה ארוכה בה אמי היתה מאושפזת בבית החולים בשל מחלת הסרטן, לנו נולדה בת קטנה, והעומס היה בלתי אפשרי, אבל ההתמודדות יחד הקלה על המצב".

יש כאלה שהיו חולמים על יחסים טובים עם ההורים שלהם כפי שיש לך, מה תוכל לומר להם?

"לא תמיד קל עם ההורים, אבל כדאי להשלים עם מה שיש. ברמה האישית, אנחנו מורידים הרבה פעמים מהכבוד שלנו כדי לשמור עם הוריי על קשר תקין. כך למשל, תמיד עולה אצל אבא שלי איזשהו קושי במוצאי שבת. פעם זה הלחץ להגיע לאוטובוס, ופעם אחרת בגלל שהבן הקטן שלנו שפך לו את התה. תמיד תהיה איזושהי סיבה המעכירה את רוחו, ואנחנו למדנו לקבל את העובדה הזו, ולא לעשות ממנה סיפור. גם הרגלי האכילה והנקיון של הוריי הם לא תמיד כפי שהיינו רוצים שיהיו, ואנחנו כבר יודעים איפה אפשר לדבר ולהסביר ואיפה לא. זה לא תמיד נעים מול אנשים אחרים, אך עם הזמן הגעתי עם זה להשלמה. אני זוכר גם פעם אחת, בה תוך כדי הלוויה של קרוב משפחה, אבא שלי ענה לטלפון בקול רם. רציתי להיעלם מרוב בושה, אבל באמת שזה לא היה בידיים שלי. אז למדתי עם השנים להוריד את הראש ולהבין שזה מה שיש, ואני מקבל את ההורים שלי ואוהב אותם כפי שהם. גם בשכונה שלנו אנשים כבר מכירים אותם, מתייחסים אליהם באהבה, ואפילו מזמינים אותם לסעודות שבת. המעטפת החמה הזו של כולם נותנת אפילו יותר כוח".

ההשלמה עם המציאות לא באה לעומר באופן טבעי. "עלו שם הרבה שאלות, וזה שריר שהייתי צריך לאמץ פעם אחר פעם. אבל במבט לאחור אני יודע, שאם בעבר רמת הבושה היתה גבוהה מאד, אז היום היא נמוכה, ואם בתור נער היו מקומות אליהם לא רציתי שהוריי יגיעו, כיום הם הולכים איתנו לכל מקום. זה תהליך שעברתי בתוכי, וחלקו נעשה תוך כדי שיחת העצמה שבניתי על כך. השיחה הזו אילצה אותי לעצור, לנבור פנימה, ולראות מה קיבלתי משם. בכלל, הבחירה להיות שם עבור הוריי היא עדיין לא תמיד פשוטה. אבל החיים לימדו אותי ששום דבר לא מובן מאליו, וכי עליי להודות על כל מה שיש. האהבה שקיבלתי מהוריי, משפחת האומנה העוטפת שהיתה לי, האישה שזכיתי בה, ובכלל - כל נשימה ונשימה שאני זוכה לנשום, הם דבר גדול מאד. אז נכון שההורים שלי הם קצת שונים, אבל אנחנו אוהבים אותם והם אוהבים אותנו. עד היום, אני מתרגש לפגוש אותם בכל פעם מחדש, והחיבור הזה עבורי הוא חלום שהתגשם".