האם מי שמכיר רגשות הוא גם בעל אינטליגנציה רגשית?

במאמר הקודם דיברנו על חוסר היעילות שבהפעלת מניפולציה מול בן הזוג.

חשוב לומר שהשימוש שאנו עושים כאן במילה מניפולציה לא מרמז על ערמומיות או זדוניות. לפעמים האדם נוקט בטקטיקת ההתקרבנות בצורה לא מודעת, משום שכפי שאמרנו, היא קלה ונראה שהיא מניבה תוצאות. כמו כן, אותו אדם באמת מרגיש כאב ומצוקה. באמת קשה לו, אלא שהדרך לטפל בקושי הזה היא לא על ידי הצגת התפקיד של הקורבן.

עמדת הקורבן היא נוחה למדי. קל ונעים להתמכר לרחמים עצמיים, משום שהם מנחמים ומרגיעים את המצפון, ומסירים מהאדם את האחריות. הקורבן צריך לקבל כל מה שהוא מבקש, כי הוא מסכן וסובל, ולכן גם צודק.

פעמים רבות אמרנו שפתרון בעיות במישור הזוגי נעשה רק על ידי עבודת צוות. אחת הבעיות של הקורבן היא שאצלו אין עבודת צוות ואין שיתופיות; הוא עומד במרכז התמונה, והסובבים צריכים לתת לו, לעזור לו ולטפל בו. כשהוא שומע שלמישהו אחר קשה, הוא ממש נלחץ שמא יגנבו לו את כתר המסכנות, ועובד קשה כדי להוכיח שהוא הכי סובל ולו הכי קשה.

לפעמים אנשים בוחרים בעמדת הקורבן פשוט משום שהיא נוחה יותר, ולפעמים הסיבה עמוקה יותר. לדוגמא, לפעמים חרדת נטישה מובילה להתנהגות מתקרבנת. כיוון שהאדם כל הזמן מפחד שינטשו אותו, הוא יוצר תלות והזדקקות קבועה לאחרים, וסומך על כך שכל עוד קשה לו וכואב לו – הם לא יעזו לעזוב אותו. מובן שזה לא עובד כך, אבל ההתנהגות הזו אינסטינקטיבית. היא אינה נובעת מבחירה מושכלת. לעיתים לאדם יש חסך בחום ואהבה, והוא חושב בטעות שאם מרחמים עליו – סימן שאוהבים אותו.

הבעייתיות של גישת הקורבן

הקרבן לא תופס שהמניפולציות שהוא מפעיל הולכות ונשחקות. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אנו יכולים לעורר את רחמיו של האדם שמולנו על ידי בכי, תחנונים ותלונות. בסופו של דבר הרגש מתקהה, והאדם נאטם. הוא כבר לא מתרגש למראה הדמעות ולמשמע הנאומים הדרמטיים. אדם לא מסוגל לרחם באופן קבוע. כאשר הקורבן נוכח לראות שהאנשים שמולו נאטמים לסחיטה הרגשית שלו, הוא מתמלא מרמור ועלבון (שכן הוא בטוח שהוא באמת הקורבן). המתקרבנים מאשימים את בן או בת הזוג באדישות ובחוסר עניין, ולא מבינים שהם עצמם בראו את האדישות הזו, שזוהי נבואה שהגשימה את עצמה. בעיניהם זוהי עוד הוכחה לכך שהם מסכנים ואומללים.

קל להתמכר לרחמים עצמיים, אבל למעשה, העיסוק בהם הוא בזבוז זמן ואנרגיה. חבל להיות שקועים במסכנות ובקושי. זה לא מקדם אותנו לשום מקום ולא עוזר אפילו קצת. החלוקה הנכונה היא כזו: במשך שמונים אחוז מהזמן עסוקים בפתרון, ובעשרים האחוזים הנותרים אפשר לדבר על הבעיה עצמה. לא יותר.

אחד ממאפייניו של המשחק את תפקיד הקורבן הוא הביטחון שיש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, שהוא מבין את עצמו ויודע לנתח את מה שעובר עליו. זו טעות! היכולת להגדיר רגשות בצורה יפה ממש לא מעידה על אינטליגנציה רגשית. גם אם האדם מכיר את כל המילים הלועזיות, העבריות, המקצועיות והמקובלות לרגשות – זה עדיין לא אומר שהוא ניחן באינטליגנציה רגשית. אדם בעל אינטליגנציה רגשית יודע גם לשלוט ברגשות שלו ולהפריד בינם לבין העובדות. זיהוי הגבול בין המציאות לרגש הוא חלק מהאינטליגנציה הרגשית, ול"מתקרבן" אין היכולת הזו.

כבר אמרנו שטקטיקת ההתקרבנות היא נוחה, אך לא יעילה. ההתנהגות הזו לא יעילה מסיבה נוספת: אדם שעסוק כל הזמן בחולשות שלו, בחוסר היכולת שלו וברוע שיש בעולם – נהיה אדם חלש. הוא אמנם מומחה בלהיות מסכן, אבל את כל שאר הדברים הוא מפסיד. הוא מאבד את היכולות שלו, את הכישרונות והמשאבים שלו, ועוצר את הצמיחה שלו.

כאשר אדם עסוק כל הזמן בחלקים הלא טובים של החיים, הוא לא פנוי רגשית לצמוח ולהתפתח, להגיע להישגים ולהפיק את המרב ממה שהחיים מזמנים לו.