"זיהיתי את חברי ללא רוח חיים, ונזכרתי - מעולם לא אמרתי לו תודה"

מאז מלחמת לבנון השנייה חלפו יותר מ-15 שנה, אך אם תשאלו את ניר רובין, שנטל חלק פעיל בקרבות הקשים ביותר במלחמה, הוא יציין שמבחינתו יש דברים שנותרו חקוקים עמוק במוח ובלב, ואינם נמחים.

"אני יודע שאני לא היחיד", הוא מדגיש, "עשרות אלפי חיילי צה"ל נכנסו ללבנון, חלקם לא זכו לצאת משם בחיים, יש גם רבים שיצאו פצועים פיזית או נפשית, או גם וגם". קולו הופך לשקט: "הזיכרונות שלי הם לא רק מהמראות הקשים, הם גם מהסיפור האישי שלי, שכן התחתנתי שבוע בדיוק אחרי הקרב הגורלי ביותר, בו ראיתי את חבריי נופלים, ועליי הוטלה המשימה לטפל בגופות. שבוע לאחר מכן הייתי צריך לצעוד לחופה ולרקוד..."

לראות את המוות בעיניים

השיחה עם ניר לא נערכת במקרה. בחג החנוכה בו כולנו מציינים את הניצחון במלחמה, רואה ניר לעצמו את הזכות המרגשת לציין גם את הניצחון בקרב האישי שלו – את הרגע בו הוא החליט לבחור בחיים, להמשיך לחיות, ואף יותר מזה – לשאוף שהחיים שלו יהיו מלאי משמעות וקרובים לבורא.

"למעשה, הסיפור שלי מתחיל כשנתיים לפני המלחמה", הוא פותח ואומר, "הכרתי אז לראשונה את אורית - מי שהפכה לימים להיות אשתי. מי שהוביל לקשר בינינו היה חבר טוב בשם שמעון דהן, ובזכותו הכרנו. בתקופה בה עדיין לא התארסנו, שמעון לא גמר להתעניין בנו, ובכל פעם הרגעתי אותו מחדש: 'תראה שיהיה בסדר, אתה תהיה המחותן הראשי בחתונה שלנו".

זמן מה לאחר מכן התגייסו שמעון וניר, שניהם ליחידות קרביות בגולני, וכך הם התחילו את שירותם הצבאי. במהלך השירות התארסו סוף-סוף ניר ואורית ואף קבעו את תאריך החתונה לקיץ. וכי כיצד יכלו להעלות בדעתם ששבועיים בדיוק לפני מועד החתונה תפרוץ מלחמת לבנון השנייה?

המלחמה כזכור פרצה במפתיע, לאחר התקרית בה נחטפו שני חיילי צה"ל מגבול ישראל-לבנון ונהרגו שלושה. ישראל הגיבה במלוא כוחותיה ובעוצמה רבה, על ידי תקיפה מסיבית מן האוויר, וכן בעזרת יחידות הקרקע.

אחד הקרבות המפורסמים במלחמה היה בבינת ג'בייל, שם מצא את עצמו ניר נלחם במלוא כוחותיו, כשהוא פחות משבועיים לפני חתונתו. "לפנינו נכנס לשטח גדוד 51 של גולני, בו שירת חברי שמעון, הגדוד נלחם עם 40 מחבלי חיזבאללה, והתחיל את הפעילות שלו בשעה 5:05 לפנות בוקר. מאוחר יותר, בשעה 10:00 בבוקר הצטרפנו גם אני והצוות שלי אל הקרב, בין היתר במטרה לחלץ את הפצועים. הצלחנו לחלץ את כל הפצועים, אך בשלב בו באנו לפנות את ההרוגים, עצרו אותנו ואמרו לנו: 'לא מסכנים חיי אדם עבור חיילים מתים, תפנו אותם בלילה, בזמן בו הסיכון להיפגע נמוך יותר'".

בשעת לילה חזרו ניר וחבריו לגדוד, כדי לפנות את הגופות. "כחובש קרבי קיבלתי פקודה לעבור על הגופות ולוודא שאין ציוד חיוני בכיסים, לפני שיוצאים למסע האלונקות", הוא מפרט, "התחלתי במשימה המצמררת והלא פשוטה, וכשהגעתי לגופה השלישית הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימה... זיהיתי אותו, את שמעון, השדכן שלי, אורח הכבוד בחתונה שלי – שוכב ללא רוח חיים". ניר עוצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה, ואז מגלה: "הדבר היחידי שעלה לי בראש באותם רגעים הוא שמעולם לא אמרתי לו תודה. הוא נתן לי כל כך המון, ואף פעם לא באמת הישרתי מבט והודיתי לו".

לדבריו, זה היה רגע בו החיים שלו השתנו, מכל הבחינות. "אחרי שאתה רואה כאלו מראות, שום דבר לא חוזר להיות כפי שהיה, אבל במקרה שלי היו כאן גם תובנות לגבי חיי היום-יום – על הכרת הטוב, על ההבנה שלא כדאי לחכות לעתיד כדי להביע רגשות, ואם אתה רוצה להודות למישהו או לספר לו מה אתה חושב עליו – תעשה את זה היום, שלא יהיה מאוחר. זה היכה בי כל כך חזק".

שמעון דהן הי''ד

לרקוד ולבכות

ניר קיבל שחרור מהצבא לרגל החתונה, ומצא את עצמו בסיטואציה מוזרה מעט – כאשר הוא מתכונן ליום הגדול בחייו, כשהוא יודע שחבריו שקועים עדיין בבוץ הלבנוני, מסכנים את חייהם ונלחמים עד אפיסת כוחות.

איך נראית חתונה בכזה מצב?

"האמת היא שקשה לי להשיב על כך, כי אני לא באמת זוכר. לפני כמה שנים החלטתי לצאת למופע על הקרב של חיי, וכשהתחלתי לאסוף את החומרים, ניסיתי לעשות 'תחקיר'. כחלק מכך ישבתי יחד עם אשתי לצפות בסרט של החתונה שלנו מהתחלה ועד הסוף. אחרי שצפינו בסרט לכל אורכו אמרה לי אשתי: 'אתה יודע, רואים אותך בחתונה, אבל לא באמת היית שם'. והיא כל כך צדקה. עד היום אני זוכר את עצמי מסתובב בחתונה שלי, וכל הזמן מהרהר בחבריי לגדוד ובמה שעובר עליהם – 'האם עדיין הם נלחמים, או שכבר יצאו מלבנון? ומה עם השדכן שלי, שכל כך דאג לשידוך שלנו, ובסוף דווקא הוא לא זוכה לאחל לי מזל טוב?'

"אגב, בסופו של דבר התברר לי שחבריי בדיוק יצאו באותו ערב מלבנון, וכולם יחד תכננו לבוא לחתונה, אלא שבעודם בדרך, במחלף עירון בכביש 6, הזעיקו אותם בחזרה לבנון, וכך אף אחד מהם לא הגיע. אפשר לומר שהייתי ונכחתי פיזית בחתונה, אבל המחשבות שלי ממש לא היו שם".

ניר מציין כי החיים הם חזקים מכל, וכך הוא מצא את עצמו מהר מאוד ממשיך בחיים למרות הקושי והמראות הקשים שהציפו ללא הפסקה. "ברוך השם נולדו לנו ילדים חמודים, וכלפי חוץ כביכול הכל היה בסדר, אבל האמת היא שזה לא היה פשוט בכלל. הזיכרונות לא הפסיקו להציף אותי, המחשבות צצו כל הזמן, משהו בי עדיין נשאר בשדה הקרב, עם כל המראות והקולות, וגם עם השקט".

מה עזר לך באותם זמנים? מה נתן לך את הכוח להמשיך?

"בראש ובראשונה הייתה ההבנה הפשוטה, שהחיים חייבים להימשך, בשבילי ובשביל הילדים", הוא מדגיש, "בנוסף, חשוב לי לציין שאף פעם לא הייתי לבד במסע הזה. חבריי מהגדוד הם ממש כמו משפחה, לכל דבר ועניין. מדובר בחברים שחוו איתי הכל, ואנחנו שומרים על קשר עד היום, תומכים זה בזה ועוברים יחד את הכל. לפני שלוש שנים ארגנו 'מסע שחרור' בו יצאנו לשבוע שלם בליווי פסיכולוגים, יחד ניתחנו את כל מה שקרה לנו והגענו עד למקומות עמוקים מאוד שלא היו ידועים לנו עד אותו רגע. היה מדהים לראות איך שכולנו כביכול המשכנו בחיים, מבלי שמישהו עצר ואמר: 'משהו לא בסדר', אבל כשירדנו לעומק העניין, הבנו שכולנו נושאים צלקות. יחד עם זאת, השיחות שלנו תמיד מלוות גם בסוג של אירוניה, אנחנו יודעים לצחוק על עצמנו ולעשות את זה בדיוק בזמן הנכון ובמידה הראויה והמכבדת. המסע הזה היה מאוד מיוחד, והרבה דברים עמוקים שהיו פתוחים במשך השנים, הגיעו שם לידי סגירה.

"בנוסף, יש גם את אשתי והילדים שתמיד נמצאים איתי. הם עוטפים אותי באהבה כל כך גדולה, ואני יודע באופן ברור שלא משנה מה אני עובר וחווה, תמיד כשאפול אחורה, יהיה מי שיתפוס אותי. זו תחושה נעימה שמרפאה את הלב".

לשאת את הערכים

מאז אותו קרב, הזדמן לך לפגוש את ההורים של שמעון?

"בלוויות של הנופלים לא יכולתי להשתתף, כי היינו עדיין בתוך לבנון. אבל אחרי שיצאתי, הדבר המתבקש ביותר היה להגיע לנחם בשבעה. ובאמת כך היה, באחד מימי השבעה עליתי על אוטובוס ונסעתי לאשדוד, לבית משפחת דהן. אלא שבדיוק כשעליתי במדרגות תפס אותי מישהו, שעד היום איני יודע מי הוא היה, והזהיר: 'אל תיכנס עם מדים. למשפחה קשה לראות חיילים עם מדים'. באותו רגע הסתובבתי, עליתי בחזרה על האוטובוס ושבתי הביתה.

ניר רובין עם ילדיו

"במשך עשר שנים לא דרכה כף רגלי בביתו של שמעון, המשפחה שלו כלל לא ידעה על הסיפור שלי ועל עצם קיומי, אך לפני כחמש שנים כשהתחלתי לצאת עם הסיפור במופע, אחד המסרים הגדולים שביקשתי להעביר בו הוא המסר של הכרת הטוב, והבנתי בעצמי שאני לא יכול לצאת בקריאה לאנשים לעשות טוב, לפני שאני עושה את הדבר הבסיסי שמוטל עליי... אז התקשרתי למאיר, אח של שמעון והצגתי את עצמי: 'קוראים לי ניר, אתה לא מכיר אותי, אבל אני רוצה לפגוש אותך ואת משפחתך, ולספר לכם את הסיפור שלי, שהוא בעצם גם הסיפור שלך ושל כולנו'. מאיר הזמין אותי, וכך הגעתי לביתו של שמעון. ישבתי שם עם מאיר האח ועם יעקב האב, הראיתי להם סרטונים שהם לא ראו מעולם וגם ביקשתי ברכת הדרך למופע שאני רוצה לצאת בו. בסיום הדברים אבא של שמעון קם וחיבק אותי חיבוק גדול מאוד. הוא אמר לי: 'באת להודות לי, אבל אני רוצה להגיד לך תודה – תודה על כך שאתה זוכר ומזכיר את שמעון'. הוא גם ביקש ממני: 'תמסור תודה בשמי גם לכל האנשים שייחשפו לסיפור הזה, על כך שהם שמעו על שמעון ולמדו ממנו, והלוואי שייקחו ממנו משהו לעצמם'".

אגב, ניר מציין כי בימים אלו משפחת דהן מקימה בית כנסת באשדוד לעילוי נשמת שמעון. יש להם כבר את כל האישורים הנדרשים, והם עוסקים בשלב גיוס הכספים לצורך ההקמה. 

כאדם דתי, איך התמודדת עם מה שחווית? מה עבר עליך מבחינה אמונית?

"כמו שאומרים – עם עובדות קשה להתווכח, והמציאות היא שבזמנים בהם הייתי בשאול תחתיה – במצבים הקשים והנמוכים ביותר בחיים שלי, הסתכלתי למעלה לשמיים וראיתי את הקב"ה מהמקום הקרוב ביותר שיש. אלו היו רגעים בהם ירו עלינו טילים ממרחק של ארבעה קילומטרים, כשאין לנו שום יכולת להגיב, אלא רק לעצום את העיניים ולקוות שהטיל לא יפגע בנו. בכאלו סיטואציות אתה נמצא הכי קרוב לבורא עולם, ומבחינתי אלו היו הרגעים הכי טהורים בחיים שלי – רק אני ואלוקים, בלי שום קונטרה של בשר ודם באמצע. היה ברור לי שבין אם ארצה ובין אם לא – אני מאמין, והקב"ה הוא היחיד שיחליט אם אצא מהסיטואציה הזו או לא, ובאיזה אופן. כמובן שבמשך השנים התחושות האלו דעכו, ישנן תקופות בהן אני נמצא יותר למעלה ותקופות בהן אני יותר למטה, אבל תמיד ברור לי שהבסיס האמוני נבנה שם, בדרום לבנון, באותם ימים, והוא בסיס יציב וחזק".

ניר רובין בהרצאה

כיום אפשר לומר שהשארת את המלחמה מאחור, והמשכת בחיים?

"אני לא חושב שמשהו יכול להישאר מאחוריי, הקרב שחוויתי תמיד יהיה חלק ממני, והאמת היא שאני גם לא רוצה שהוא יהיה מאחוריי. הוא חלק משמעותי וחשוב בחיים שלי, איבדתי בקרב הזה חברים יקרים, וגם אני עצמי השתניתי שם, בבחינת 'דע מעין באת'. יחד עם זאת ישנם גדולים וטובים ממני שאמרו שהתרופה הטובה ביותר היא הזמן, שכן הוא מרפא ונותן את הפרופורציות להבין ולהבחין בדברים. היום אני מבין שזה לא שפעם הייתי במקום אחד והיום במקום אחר, אלא מה שהיה איתי פעם ומה שקורה כיום אלו דברים שיוצרים את האישיות שלי. וכמובן, יש מצבים בחיים בהם אני עדיין נשאב אל תוך מה שקרה, ולא מסוגל להתנתק".

באלו מצבים למשל?

"כמו למשל כשנולד בני הקטן", הוא מפתיע, "הענקנו לו את השם 'פלג שמעון' והוא יישא אותו בגאווה לכל מקום שאליו ילך. אומרים ששם של אדם משפיע עליו ועל הסביבה שלו, ואני מאחל לפלג שכפי שנאמר 'והיה כעץ שתול על פלגי מים ועלהו לא ייבול', כך גם הוא יזכה להיות תמיד מחובר לערכים, ומהם יצליח לנבוע, כמו פלג – נחל קטן שמושתת על יסודותיה של הזרימה המרכזית. אני מאחל לו שגם שמו השני – שמעון, ישתקף במהות שלו. כי שמעון היה באמת כל-כולו לב אחד גדול עם חיוך ענק, הוא ידע לראות את האדם שמולו בלי חיצוניות, אלא עם 100% של פנימיות, מה שהגיע מתוך שפיטה הכי נקייה שיש. בשביל שמעון לא היה משנה מי אתה, מאין באת ומה אתה לובש – קודם כל מגיע לך חיוך, חיבוק ואהבה. אני מתפלל שהערכים המיוחדים של שמעון, ישפיעו על פלג הקטן שלי, ועל כולנו".