הרבנית יהודית אלוני: "סבא עשה ’ברוגז’ עם הקב"ה, אמא הכשירה עבורי את המטבח. תהליך התשובה היה קשה"

איך אפשר להתקדם בתהליך של חזרה בתשובה, כשאמא בוכה עליך כל יום? ומה עושים עם נושא הכשרות, שמדליק את אש המריבות בבית? מה קורה כשהייאוש מתחיל להשתלט, ואיתו חוזרים לא פעם להרגלי העבר? ומה עונים לחברות, שלא חוסכות במילים פוגעות על הבגד הצנוע שלבשת? כאשר הרבנית יהודית אלוני חזרה בתשובה, היא היתה בדיוק במקום הזה. מלאה בשאלות על התהליך אותו היא עוברת, תוהה איך להתמודד מול החברה וההורים. אולם אט אט היא מצאה את הדרך בה תוכל לגרום להוריה לשמוח בדרכה החדשה, וגם ענתה תשובה קולעת ל"מחמאה" שקיבלה על בגד צנוע שלבשה. בעקבות אותו תהליך, נולד הספר "עשרת הדברות לבעלת תשובה", בו היא מתארת את ההתמודדות העוברת על כל אחת הנמצאת בתהליך הזה, ונותנת לה מענה.

עצובים על יאכטה

עד גיל 16, היתה הרבנית בעולם חילוני לחלוטין. "גדלתי בראשון לציון באזור עשיר למדיי, עם אנשים שמבחינה כלכלית חיו בשפע גדול", היא אומרת. "היו להם נכסים, יאכטות ומה לא, אבל כבר בתור ילדה הרגשתי שחסר להם דבר אחד. לא היו אלה הנאות וסיפוקים, אלא שמחה אמיתית בלב. התחושה הזו, שחלחלה פנימה גם בלי שאמרו לי מילה על כך, הובילה אותי לשאול הרבה שאלות. תהיתי למה לאנשים רבים כל כך סביבי לא באמת טוב, אם יש להם הכל בחיים, ובכלל שאלתי למה באתי לעולם, ומהי מטרת החיים, אם בסוף כולם מתים. שאלה נוספת שעלתה בראשי, היא האם יש אמת בעולם הזה, ולא ידעתי איפה למצוא אותה. עם הזמן, תחושת הריקנות בתוכי רק הלכה וגדלה".

אחרי שהבינה שלא תמצא את האושר בהנאות העולם השונות, החלה הרבנית לחפש את דרכה במקומות נוספים. "הגאון מוילנא כותב שהעולם הזה והנאותיו דומים למים מלוחים. אדם שותה אותם וחושב שהם ירוו את צמאונו, כשבפועל הוא רק נהיה צמא יותר. באותו זמן לא הבנתי שזה מה שעובר עליי, והמשכתי בחיפוש. קראתי ספרים ומאמרים שונים, היו לי שיחות על כך עם הרבה מאוד אנשים, אבל בכל דרך שניסיתי ללכת בה, הרגשתי שזה לא זה. חיפשתי ולא ידעתי מה אני מחפשת, ובינתיים לא מצאתי סיפוק בשום דבר. כתוצאה מכך, התחלתי לדבר עם אלוקים, ולבקש ממנו בדמעות שיראה לי את דרך האמת. תמיד ידעתי שהוא קיים, ובאותו זמן התחלתי לפנות אליו. אמרתי לו כי ברגע שאמצא את האמת אלך אחריה עד הסוף, רק שיכוון אותי ויגיד לי מהי, בגלל שריק לי מאוד בפנים".

(צילום: shutterstock)

לבסוף, הגיעה הרבנית לדרך התורה. "התחלתי ללכת לשיעורים, קראתי עשרות ספרים, דיברתי עם רבנים ושאלתי שאלות רבות", היא אומרת. "שם הבנתי שמצאתי את האמת, וגיליתי את משמעות החיים. תמיד היה לי פחד לפספס את החיים, ופתאום הדרך הנכונה הזו הגיעה. ברגע שהבנתי שזו האמת, היה ברור לי שאני הולכת על זה. כך, באמצע בכיתה י"א, עם כל מבחני הבגרות, עברתי מבית ספר חילוני לחלוטין ל'בית יעקב'. זה היה מעבר חד מאד, אך עבורי, כאדם טוטאלי, הוא היה נכון. אני זוכרת איך חברה מבית הספר החילוני אמרה לי בדמעות, 'אז כאן דרכינו נפרדות, נכון?' היא, וגם שאר החברות, הבינו שיהיה קשה לשמור איתי על קשר אחרי שינוי כזה. אני אישית הייתי קצת בהלם בימים הראשונים של המעבר, וחוויתי תקופה קצרה של בדידות עד שהכרתי חברות חדשות. אבל כל כך רציתי את האמת והחיבור לה', שהייתי שלמה עם המהלך".

איך קיבלו בני משפחתך את השינוי?

"בהתחלה הם היו בהלם כבד, כי לא ציפו שאגיע לשם, ונעשו גם ניסיונות רבים כדי לבדוק האם מדובר במשהו אמיתי או בשיגעון זמני. בכל אופן, ברגע שאמא שלי ראתה שזו הדרך שאני בוחרת היא הלכה איתי, והסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שהיא ראתה שאני סוף סוף מחייכת. עד אז לא הייתי רגועה, בלי סיפוק ומלאות בחיים, ופתאום היא ראתה שמשהו בי נעשה שליו ושמח יותר. הדבר האחרון שהיא היתה עושה, הוא להילחם בילדה שסוף סוף טוב לה. בכלל, ברגע שבעל תשובה שלם עם עצמו ושמח בדרך שלו, זה מקרין החוצה. רק כדי להבין, אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה, בו סבא שלי עשה 'ברוגז' עם הקב"ה. בכל זאת היא הכשירה עבורי את המטבח, קונה לי עד היום אוכל בכשרויות מהודרות, ואומרת לי 'אני אוהבת את הדת שלך'".

"אני רוצה, אבל איך עושים את זה?"

למרות כל הדרך שעשתה, מצאה את עצמה הרבנית מלאה בשאלות. "לא תמיד ידעתי מה עושים, איך עושים, ואיך אני מכילה את זה. הבנתי גם שיש זרמים שונים ביהדות, ולא היה לי מושג לאן נכון לי להשתייך. בנוסף, עלו אצלי שאלות כמו איך להתמודד מול החברה, והאם אוכל להצליח לכבד את הוריי בזמן שהעקרונות שלנו מתנגשים. הייתי בסך הכל בחורה צעירה, ואי הידיעה בכל כך הרבה תחומים לפעמים גרמה לי לנהוג באופן לא נכון".

איך פתרת את הבעיה?

"בסופו של דבר, הבנתי כי עלי למצוא מישהו שיכוון אותי. לכן נצמדתי לרב אחד, והפניתי אליו את כל השאלות - גם את אלה שהיו בפן ההלכתי, וגם את אלה שעלו מול בני המשפחה והחברה שמסביב. הוא הסביר לי מתי נכון להחמיר ומתי להקל, ואיך לא לשגע את הוריי, אלא לאזן בין הצרכים השונים של כולנו. זה מנע ממני טעויות ברמה ההלכתית, ונתן לי הרבה יציבות ורוגע. קיבלתי כלים נכונים להתמודדות עם המציאות המורכבת הזו, ויכולתי גם לעשות זאת מול האנשים סביבי בדרכי נועם".

עם השנים, החלה הרבנית ללוות בעלות תשובה נוספות בתחילת דרכן. "ראיתי איך כולן עוברות באופן כללי דרך אותן שאלות ואותם משברים, ועד כמה הן מחפשות מענה. לכן התחלתי להעביר שיעורים על כך, ומשם זה התקדם להחלטה להפוך את הדברים לספרון קצר, שיסייע לבנות נוספות. אלא שכמות החומר הרבה שהצטברה, הפכה את זה לספר של ממש, הקרוי 'עשרת הדברות לבעלת תשובה'". 

בכתיבת הספר, ראתה הרבנית מול עיניה כמה מטרות. "המטרה הראשונה היתה להראות לאנשים שלא רק להם יש בלבולים ותהיות בתחילת הדרך, אלא לכולם. לפרוט את מה שעובר בלב של בעלת תשובה, ולהבהיר עד כמה המציאות הזו היא נורמלית", היא מסבירה. "מעבר לכך, היה חשוב לי לתת כלים מעשיים וקלים לביצוע, דרכם אפשר יהיה להתקדם, כדי ליצור מציאות שמחה ורגועה, ולהביא לסביבה תומכת".

הנושאים עליהם מדברת הרבנית, הם מגוונים. "יש פרק על התמודדות מול ההורים, פרק על התמודדות מול בן זוג, ועוד אחד על העלאת הביטחון העצמי מול ביקורת והתנגדות שסופגים מהחברה. ישנו פרק המדבר על נשים שמתחתנות, ופתאום - עם התפתחות הבית והגעת הילדים - מרגישות ירידה רוחנית, וכזה שמסביר איך הופכים את עבודת ה' למשהו קבוע ויציב, אחרי שיורדים האורות של ההתחלה. בנוסף, אני מדברת על יחס נכון לגשמיות, שנדמה כי היא הופכת לפתע לאויב, על שמירת יחסים בריאים עם הסובבים אותנו, למרות הלהט להתווכח על האמת, ולבסוף - על חשיבות התפילה".

עד כמה את פוגשת את המקום הזה של שמירה על קשר תקין עם בני המשפחה?

"המון. התקשרה אליי, למשל, מישהי בערב פסח ואמרה לי 'תקשיבי, אני בורחת מהבית, אני כבר לא יכולה לגור עם האמא הזו. היא לא מקבלת את הדת שלי וזה כבר בלתי נסבל'. עוד אישה התקשרה לספר על הקושי מול בעלה. היא מרגישה שהוא לא מכיל אותה, לא מבין את התהליך שהיא עוברת, ושהקשר ביניהם הולך ומתערער. דיברתי לא מזמן גם עם כלה שמתמודדת מול חמותה. עם ההורים עוד אפשר לדבר באופן פתוח, אבל מול החמות הדיבור הוא לפעמים מרוחק ורשמי יותר, ועלה שם קושי גדול. היתה גם בעלת תשובה שסיפרה כי היא לומדת במקום מסוים, ומפחדת מתגובת הסביבה לכך שתתחיל להתלבש בצניעות או תחליף את המכשיר הנייד שלה לטלפון כשר".

מה עושים בכל המקרים האלה?

"הקו המנחה הכללי הוא - לתת את המענה לצורך של מי שמולנו, באופן שאינו נוגד את עקרונות ההלכה, ומנגד - להראות לו עד כמה טוב לנו בדרכנו החדשה. היתה, למשל, מישהי שאמא שלה כל היום היתה בוכה בגלל שהיא חזרה בתשובה, ואפילו הטיחה בה האשמות. היא חזרה ואמרה לאותה בת, 'אם אמות זה יהיה באשמתך', ועוד דברים קשים. כאשר שוחחתי עם הבת, אמרתי לה: 'בסופו של דבר אמא שלך רוצה שיהיה לך טוב, ואם תראי לה שהפכת לאדם טוב ושמח יותר - היא תירגע. תראי לה ששווה להצטרף לנבחרת של הקב"ה, ושקיבלת סוף סוף כלים להתמודד עם החיים'. הבת הזו החלה קודם כל לדבר עם אמא שלה על דברים שמעניינים את האמא, בלי שום דברי תורה. היא גם השתדלה להיות בשמחה בבית, ולהראות עד כמה טוב לה בדרכה החדשה. עם הזמן אמא שלה הרגישה את זה ונרגעה. ועוד יותר מכך - היא החלה ללכת למרכזי קניות רחוקים כדי למצוא לבת שלה אוכל בכשרויות מהודרות, קיבלה על עצמה שמירת שבת, וזרמה עם כל הצרכים של הבת. כיום האמא הזו בכלל מאושרת, אחרי שהבת שלה הקימה משפחה לתפארת, עם נכדים המסבים לה אושר רב. המטרה היא להיות אור לסביבה, להראות עד כמה התורה מחייה אותנו, ואז - גם כשאנחנו עומדים על עקרונות עליהם לא נוכל לוותר - מי שמסביב בדרך כלל מקבל את זה".

באותו אופן, הסבירה הרבנית לאישה נשואה כיצד עליה לנהוג עם בעלה. "אמרתי לה - תדאגי שיהיה לו טוב, תראי שהוא מקבל את כל מה שהוא צריך, דברי איתו על מה שמעניין אותו, ותראי איך הוא יירגע. ובאמת - ברגע שאותו בעל הבין שאין לו עם מי להתנגח, ועוד יותר מזה - ראה שהוא מקבל אישה טובה יותר, המצב בינו לבין אשתו חזר למסלול התקין".

לפעמים המורכבות היא גדולה יותר, ונראה כי גם הכבוד שאנחנו רוחשים לצד השני לא מספק אותו. מה אפשר לעשות אז?

"להיות סבלניים. להמשיך באותה דרך, ולהראות לקרובים שלנו שהם לא הפסידו, אלא הרוויחו בן משפחה טוב ושמח יותר. בסופו של דבר, כאשר קשובים באמת לאדם שמולנו, ומנגד - לא מוותרים על העקרונות שלנו, בשלב מסוים זה יתקבל. לפעמים, במקביל, אנחנו ממשיכים לקבל בזיונות, וצריך לדעת איך להתמודד איתם, אבל איפה שאפשר לכפר במילים טובות או בהתעניינות אמיתית - זה רק עוזר. ולבסוף צריך לזכור שיש גם נפילות במהלך הדרך, אבל הן חלק מהחיים, ודווקא מתוכן אנחנו לומדים ומקבלים תובנות חדשות".

יצא גם לך לעבור רגעים של בושה?

"בהחלט. אני זוכרת, למשל, את הפעם הראשונה בה הגעתי עם חצאית לבית הספר, ואחת המורות אמרה לי: 'את ממש מזכירה לי את סבתא שלי'. בתגובה, עניתי לה בחזרה, 'וואי, איזה טעם טוב היה לסבתא שלך'. בכלל, לאורך כל הדרך היה ברור לי שזו האמת, שאני גאה בה, וכי גם אם אנשים מסביב לא מכבדים זאת, אני אלך בראש מורם ולא אפול. מבחינתי אם אמרו - שיגידו. אני דנה אותם לכף זכות, מרחמת על הצורה בה הם בחרו להגיב כלפיי, ולא מתנתקת מהם, אלא מתפללת שיהיה בקרוב אצלם". 

חומרות, בלבולים

נקודה נוספת אותה מעלה הרבנית היא נושא החומרות. "לפעמים בעלי תשובה מחמירים איפה שלא צריך, וזה יכול להוביל להתנגשויות עם בני המשפחה", היא מסבירה. "היתה, למשל, בת שעשתה להוריה צרות בנושא הכשרות. היא כל כך החמירה איתם, עד שהם כבר לא היו יכולים לסבול. בשיחה בינינו הסברתי לה שלפני החומרות שלה בתחום הכשרות, עליה להחמיר במצוות כיבוד הורים ולהיות עם הוריה בקשר טוב, ורק אחר כך יש על מה לדבר. מעבר לכך, הדרכנו אותה לשמור רק על הבסיס הנצרך, ולא להוסיף חומרות שאין להן מקום במצב כזה. אמרתי לה, 'יש מספיק במה להחמיר - בשמירת הלשון, בצניעות ובאלף נושאים אחרים, חומרות בכשרות על חשבון ההורים שלך הן לא הדבר הנכון'. זמן מה אחר כך אותה בת התקשרה כדי לספר לי איך המצב בבית שלה השתנה מקצה לקצה. הרגיעה החלה כבר מעצם העובדה שהיא סיפרה להוריה כי קיבלה הדרכה בנושא. מאז, אמא שלה כבר מחמירה עבורה על כשרויות יותר ממנה, ואבא שלה התחיל - לא פחות ולא יותר - לחפש לה שידוכים. הוריה השלימו עם המצב לחלוטין, ואפילו מראים התעניינות במה שהיהדות אומרת". 

בחורה נוספת שהתקשרה להתייעץ, סיפרה על עליות ומורדות בתהליך התשובה שלה. "יום אחד היא בזרם כזה, ביום השני בזרם אחר, והתהפוכות שהיא עוברת עם עצמה כבר הובילו אותה לדכדוך", אומרת הרבנית. "אותה בחורה הרגישה שהיא לא עומדת במשימה הזו של להיות דתיה. לכן הדרכתי אותה להתחיל לקבוע בחייה יתדות יציבים - להתייעץ עם רב אחד באופן קבוע, ללכת לשיעור תורה מסוים אחד, לעמוד בקבלות שהיא מקבלת על עצמה בלי לוותר עליהן, גם אם בנושאים אחרים הולך לה פחות, וללמוד הלכות באופן מסודר, כדי לדעת באופן ברור מה עליה לעשות. לבסוף, ביקשתי ממנה לרשום כל יום גם נקודות טובות על עצמה, כדי שתראה לא רק איפה היא טועה, אלא מה ההצלחות שלה. הקביעות הזו שינתה אותה מהקצה לקצה, והיא החלה למצוא את מקומה בעולם התשובה".

לסיום, אומרת הרבנית, "התהליך אותו עוברת בעלת תשובה הוא ארוך ומורכב. יש שם הרבה שמחה ואורות, אבל גם לא מעט משברים ונפילות. לכן ההדרכה הנכונה היא חשובה כל כך, כי כל עוד עושים זאת לבד - זה מתכון לטעויות. אני מקווה שהספר שכתבתי יוכל לסייע בדרך הזו, להעניק את הכלים ולסלול את הדרך לתהליך נכון, יציב ונעים יותר. ובסופו של דבר, צריך לזכות שכל בעלת תשובה היא זוכה בפיס, ובורא עולם שמח בכל התקדמות שלה, אפילו הקטנה ביותר. זוהי זכות עצומה, במיוחד בדור שלנו, ואשרי מי שמגיע לשם".