אי אפשר לנצח עצבות עם שמחה!

"אני לא מצליחה להתגבר על הפרידה הזו. הוא היה כל חיי! אני מרגישה כמו אחרי רעידת אדמה מטורפת", התחילה ליאת לספר. "אני עצובה, בוכה, קשה לי ואני מרגישה שאני הולכת ושוקעת עוד ועוד…", המשיכה.

"ואיך הסביבה מגיבה לכאב שלך?", שאלתי.

"הם מקסימים. מנסים לעודד ולשמח. אומרים לי: קומי, בואי נעשה משהו כיפי, מנסים להרים אותי".

"וזה עוזר?", שאלתי.

"האמת? בכלל לא. לפעמים זה אפילו קצת מעצבן אותי. אני מרגישה שהם לא באמת מבינים מה עובר עלי".

"את יודעת למה זה לא עובד להם? למה הם לא מצליחים באמת לשמח אותך?

כי הם מנסים לעזור לך לנצח את העצבות עם שמחה.

העצבות היא כמו חור שחור שבולע ומקיף את האישיות שלנו, ואנחנו לא מצליחים לצאת מזה. העצבות מגיעה כי האדם מרגיש שהוא לבד פה בסיפור הזה.

אבל אי אפשר לתקן עצבות עם שמחה ישירות.

חייבים שלב ביניים שהוא: להפוך את העצבות למרירות, ומשם ניתן לעבור לשמחה".

"אבל עצבות זה מקום שהקב"ה לא נמצא בו", התפלאה.

"אני אתן  דוגמא של משהו פשוט יותר: אם את מפספסת את האוטובוס, באופן טבעי תרגישי: אוף! איזה פספוס, עכשיו לחכות עוד חצי שעה... גם יכעסו עלי שאני מאחרת, וכו' וכו'.

אבל אם את מודעת לזה שהפספוס של האוטובוס זה לגמרי מהקב"ה, אז בעצם, באותו הרגע, את מבינה שאין לך מה להיות עצובה, כי יש פה השגחה פרטית עליך.

העצבות מגיעה, כי את מרגישה שאולי השם עזב אותך או שהוא לרעתך. במקום בו אין את השם - יש עצב".

"אז מה הכוונה להפוך את העצבות למרירות? מה זה נותן?", שאלה.

"כשאת מרגישה עצבות על הפרידה של נדב ממך, תבררי: האם את מרגישה את נוכחות השם איתך?

"אני לא שוללת, חלילה, את הכאב. זה הכי נורמלי בעולם. חשוב לדייק ולהבין שבעצבות - השם לא נמצא ח"ו, ובמרירות - השם נמצא, אליו מופנה הכאב", הסברתי.

"אבל גם המרירות בלתי נסבלת, גם זה לא נעים לי. איך זה מחליף את העצבות?".

"זה לא מחליף את הרגש. זה מחליף את הכתובת שאליה הרגש מופנה. במרירות, הרגש מופנה לתחושת המרחק שלך מנוכחות של השם".

"אז מה זה אומר? שעכשיו אני צריכה להתחיל לקרוא יותר תהילים ולעשות יותר מצוות? זה יפתור את הבעיה? נראה לי שהכפלת את העצב שלי. עכשיו לא רק שאני עצובה מזה שבעלי עזב אותי, אני גם עצובה מזה שאני קולטת כמה שאני רחוקה מהשם", התחילה לדמוע.

"עצבות על זה שבעלך עזב אותך היא עצבות שאין לה פתרון, כי הפתרון היחידי שיכול להיות היא שבעלך יחזור אליך. כרגע אין משהו אחר שיכול להוציא אותך מהעצבות הזאת. 

"זה לא קל להבנה, כדאי להתבונן בזה שוב: הרגשת הריחוק מהשם, היא בעצמה קרבת השם.

"תביני, זה עובד הפוך. ככל שמתקרבים יותר להשם, אז ככה מרגישים עד כמה הריחוק הוא אינסופי. זה משהו מהותי. זה לא משהו פתיר. זה עושה מרירות נוראה. אבל הכי חשוב להבין שהמרירות הזו היא לא רעה. היא עצמה קרבת אלוקים.

"לדוגמא: אדם שלא מעריך את הקשר שלו עם הוריו, מזלזל בהם, לא איכפת לו מהם - אדם כזה, אם הוא שכח להרים אליהם טלפון להגיד 'שבת שלום', לא ירגיש כאב. הוא לא יאמר לעצמו 'אוי, איך לא התקשרתי', כי הרי מה איכפת לו? מי הם בכלל? שיכעסו.

"אבל אדם שמעריך את ההורים שלו, את התענוג והיוקר מהקשר איתם - אז אם הוא הכעיס אותם או שכח אותם, זה גורם לו למרירות גדולה מאוד. אבל מה יש בתוך המרירות הזאת? קרבה ויוקר של הקשר.

"במקום שהוא יתבוסס בעצבות על זה שהוא שכח להתקשר ובטח הם יכעסו, והוא מרגיש כמה הוא לא בסדר - שיגיד לעצמו, נכון, מה שעשיתי גרם לפגם בקשר, אבל זה פתח להגיע לקשר הרבה יותר חזק והרבה יותר עמוק. זה דבר טוב ולא רע.

"כשאנחנו זוכים להרגיש מרירות מהמרחק מהשם, זה לא משהו רע, יש בזה הרבה עונג. זה שיקוף ליוקר ולשמחה שיש בקשר.

"עליך להחליט היכן לשים את התודעה שלך!

"אדם חייב לעשות בתוכו את ההפרדה בין העצבות האגואיסטית, שמושכת אותו לתוך ריכוז עצמי, לבין זיהוי הנקודה הפנימית, הרצון הפנימי, התענוג הפנימי, שיש בתוך המרירות".

"אז איך אני עושה את המעבר?".

"נניח שאת שקועה בעצבות בגלל הפרידה. יש לך בחירה מודעת איפה להשקיע את התודעה שלך. את יכולה לשאול את עצמך: למה לי להשקיע את התודעה שלי בנקודת העצבות, כשאני יכולה להשקיע את התודעה שלי בנקודת עונג?

"זו בדיוק הנקודה שבה את יכולה להפוך את כל התודעה שלך.

"החיים הם כמו מחוגה. את בוחרת באיזה נקודה של מרכז חייך לתקוע את השפיץ, ואז כבר הכל מסתובב סביב הנקודה הזו.

"אם אני מחליטה לתקוע את המחוגה בתוך עצמי, בתוך העצבויות שלי, אז הכל יסתובב סביב זה, וזה מעגל שלא באמת אצליח לצאת ממנו.

"אם אני יודעת, שאני יכולה לבחור לתקוע את הנקודה במקום אחר, בנקודת התענוג בקשר שלי עם השם, אז אני יכולה לשנות כיוון. כי השם איתי, השם נוכח".

הטור נכתב בהשראת הרצאותיו המרתקות של הרב אליהו לוי.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן