הרבנית ימימה מזרחי: זוהי סגולת היום הרביעי של חנוכה

1. איזונים נשיים. זר לא יבין

הנר הרביעי הוא כנגד ארבע האימהות - שרה, רבקה, רחל ולאה.

הן מעתירות עלינו כוחות אדירים של בניין-עם, וריכוז שאין כמותו.

מול הנרות, בקשי את הכוחות הללו. 

כאן אנחנו מגיעות לנושא של האיזון הנשי, שכלל לא פשוט לאישה לקיים אותו:

מצד אחד יש בנו את הרצון להיות בארבע אמותינו; אני רוצה להיות עקרת בית, לכבס, להניק, לבשל ולסרוג ולקבל אותם כשהם מגיעים הביתה (כמו אמא שלי. הייתי חוזרת בלילה מהאוניברסיטה ואמא הייתה שם, מחכה לי, מכינה לי ארוחה ומקשיבה לי.

ומהצד השני, אני רוצה ארבעה כיווני אוויר: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה",^[1] ארבע רוחות שמיים. יש לי כישרונות! ואני לא רוצה להשתגע בבית.

בנימה אישית, ה'ארבע' הזה הוא המצפון שלי. כשאני מחוץ לבית אני חולמת להיות בבית,  וכשאני בבית – אני לא בבית. ומה אני מבקשת? להיות ממומשת כאישה וגם להיות אישה ביתית.

ראי כיצד במילה 'אימהוּת' (או אימהוֹת) מקופלות שתי המשמעויות האלה. שתיהן רמוזות גם במספר ארבע (ארבע האימהות): 'אמוֹת' וגם 'מהוּת'. ואין אישה שאין בה את שני הצדדים האלה.

מול הנר הרביעי, בקשי איזון. איזון בין אישה שנמצאת בדל"ת אמותיה לבין זו שמחפשת מהות במימוש עצמי וחותם שהיא רוצה להשאיר בעולם; "שלא ארגיש לא-נחשבת ושלא מכירים בטובתי, ושלא אתן את כל כוחותיי בחוץ ואישאר רחוקה מילדיי".

2. ההגדרה המתעתעת של הצניעות

ועכשיו נרחיב. חנוכה הוא חג האיזון; מצד אחד החנוכייה היא על החלון, כדי לפרסם החוצה את הנס. פרסום חייב להיות. אבל זה "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ",^[2] גם צניעות וביתיות חייב שיהיה.

ובמהר"ל: מי זו צנועה? זו שיוצאת אחרונה אל הגילוי.^[3] ורחל היא צנועה, כי יצאה אחרונה, אחרי לאה. מילים זהב, כי הוא מדבר על הצניעות כ... יציאה! אל הגילוי! ורחל יצאה.

כך, הגילוי של הסגולה המיוחדת שלך חייב לצאת.

אז איך שומרים על איזון בין הפרסום והרצון לצאת לארבעה כיוונים (ואין אישה שלא רוצה, אין), ומצד שני – הצניעות? זו מלחמת החיים שלי כאישה ידועה. זה ממש קונפליקט פנימי. איך עושים את הדבר הזה? בואו נראה.

בפרשת 'וישב' קראנו על תמר, מתחפשת לאישה פרוצה ויושבת "עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה". מי ניגש אליה? יהודה, חמיה. ואיך הוא לא מכיר אותה? ורש"י: "כי כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵית חָמִיהָ, הָיְתָה צְנוּעָה".^[4] מרוב שהיא הייתה צנועה, אז עכשיו שהיא פרוצה, היא עדיין נסתרת.

משונה, לא? איך יתכן שסוד הצניעות של האישה הזאת נלמד דווקא כשהיא עושה מעשה שאף אחת מאתנו לא הייתה מעזה (ובצדק) לעשות בחיים?

ומסביר כל כך יפה הרבי מליובאוויטש: האישה הזאת, תמר, כשהיא מייצאת משהו לעולם, זה לא את עצמה. כי כשאת מייצאת את עצמך, את מחפיצה אותך. וחפץ - מתבלה ומזדקן ונגמר.

לעומת זאת, כשיש לך רעיון מסוים שאת רוצה להעביר כדי להועיל לעולם, הוא יהיה נצח! הוא יישאר לעולמים, מפני שאת לא מייצאת את הגוף שלך ואת המראה שלך בשביל לייצא את הגוף שלך ואת המראה שלך.

יהודה לא מכיר את תמר - איך? כי היא לא נמצאת שם בכלל. היא ברעיון של המשיח, "אני עושה את זה עכשיו לא כחפץ אלא כנצח עבור העם הזה".

אני אתרגם: כשאת כותבת פוסט, את כל כך רוצה לכתוב אותו. עכשיו, מה גורם לך לפרסם אותו? "שיראו שאני כזאת חכמה", או – "אני רוצה שהעולם יתבשם מהרעיון הזה שהוא בעיניי חייב להתפרסם?" זה האיזון והוא נדיר.

למה את מתלבשת יפה? ואתן יודעות שזה חובה בחנוכה, כי הרי זה חג היופי. אלכסנדר מוקדון הקיסר היווני פוגש את הכוהן הגדול שמעון הצדיק שלבוש שמונה בגדים, כמו שמונת ימי חנוכה, ואומר "וואו. לא ידעתי ש'דוסים' יכולים להיות יפים".^[5] אבל היופי של הכוהן הגדול הוא תפילה על העולם, הוא איזשהו אור שהוא מאיר בעולם, הוא מסר.

אם כן, בנר רביעי תבקשי גם על האיזון שבין הצניעות לבין הפרסום. "שאני לא אתכלה, שאני לא אהפוך לחפץ, שאאזן בין המקום הפנימי שלי לבין הרצון שלי לייצא לעולם אור ויופי. כמו החנוכייה בחלון שלי שאומרת, 'יש לי כל כך הרבה אור, אני חייבת שתהנו ממנו גם!'"

איזון מאוד עדין. אם לא הבנתן, זה בסדר. זה קשה גם לי.

3. ג. יפית, לזכרך

ג' יפית נפטרה. איתה מת הפרסום התמים, המדור הפרסומי. זו הייתה הדירה של הפרסומאים פעם, המדור שפרסם מוצרים. עוד לא הייתה רשת שהעיפה רעיונות, מוצרים, תמונות, בשלוש שניות כשהיא חודרת לאפידרמיס ומחדירה את המוצר לשכבות העמוקות ביותר של העור. ג. יפית עוד הייתה צריכה לייפות את המוצר במילים. היא עדיין העבירה לנו רעיון, עדיין שמרה עלינו כיצורים שמפרסמים להם רעיון, ולא כיצורים שהם עצמם מוצר.

מדהים כיצד בתוך זמן קצר כל כך העולם השתנה ואנחנו, הצרכנים, נהיינו המוצר.

היא הייתה, אולי, ה'משפיענית' הראשונה. אבל האומנות שלה הייתה משהו שאולי אסור לנו להניח לו שימות. אנחנו צריכים להתעקש ולהמשיך על השיווק של הרעיון, הרבה יותר מאשר השיווק של המוצר עצמו, כשבעצם הרעיון המרכזי הוא הכסף שלנו, שהוא הסחורה שעוברת מיד ליד.

זה מדהים עד כמה עבודה קשה, שהייתה דבר מאוד מוערך פעם, היום הופכת לדבר מזולזל, כי אפשר לעשות את אותו הדבר בקלות. אבל אולי מה שבא בקלות באותה הקלות גם נעלם ומפנה את מקומו למוצר הבא? נקודה למחשבה.

נרות חנוכה ימשיכו להתאמץ על הפרסום של הרעיון. הם יאלצו אותנו להיות צָפְנַת פַּעְנֵחַ, להביט בנרות האלה ולשבת מולם ולהיזכר מה הם אמורים לשווק לנו לנפש. לא רק הגוף צורך מוצרים. גם הנפש. כאן, הפרסום חייב להיות מתוחכם יותר.

יפית לשעתך, ג. יפית. נרות החנוכה, באיזשהו מובן, ממשיכים את השעה הזאת.

מקורות ומראי מקום:

[1] בראשית כ"ח, יד: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ."

[2] תלמוד בבלי, שבת כב, ע"ב.

[3] מהר"ל, "חידושי אגדות" לב"ב קכ"ג.

[4] רש"י לבראשית ל"ח, יד.

[5] תלמוד בבלי, מסכת יומא סט, ע"א.