הכוכבית בסיפור המופלא של החשמונאים

אין ספק כי חנוכה זהו סמל ניצחון.

ניצחון של רוח על החומר. של עזות נפש וגבורה של קומץ קנאים נאמנים לה' ולתורתו על מאות אלפי חיילים חמושים שבאו להכרית את זכר המנורה והתורה.

בכל חגי ישראל אנו מזכירים את סיפורי המופת של הגאולה והגבורה, בכדי לחוות אותם עכשיו ממש ולהיזכר כיצד השם איתנו ושומר עלינו.

כך למשל, בפסח "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובסוכות אנו יוצאים החוצה לסוכה בכדי לחוות ממש את ענני הכבוד וצילא דמיהמנותא.

בחנוכה ופורים אנו מזכירים זאת בפה מלא: "בימים ההם בזמן הזה".

זוהי לא סתם איזו מצווה כללית לזכור מה קרה לעם שלנו, אלא כל אחד ואחד יכול לקחת את סיפורי הגבורה אל עצמו, ולהתבונן כיצד הוא בחייו הצנועים יכול להיות המכבי הנחוש שיוביל את ניצחון הרוח על הגשם בקרב המתחולל בנפשו פנימה.

אם ניקח את נושא הזוגיות כקרב, זהו לא קרב בין האיש לאשה. זהו קרב של כל אחד מהצדדים עם עצמו!

הצד היווני מושך אותנו לכעוס, לנקום, לשתוק ולהטעים מרורות את הצד השני. הוא גם משכנע אותנו כל העת כי נפצענו בקרב, ואנחנו פגועים עד כדי כך שאין לנו יכולת להביא סיוע הומניטרי לצד השני, כיוון שאנו בעיצומה של מלחמה. הוא לא נותן לנו לעצור לרגע ולחשוב.

לעומתו, הצד המכבי, זה שבתוכנו, נלחם בקול ענות חלושה, יחיד מול רבים, טהור מול טמאים. מספר לנו על רוממות הרוח ועל יכולות הכלה והבנה שלא מהעולם הזה. הוא אומר לנו שחשוב יותר שנקשיב, מאשר המילים שאנחנו מוציאים לריק. הוא צועק לנו שאנחנו צריכים להתעשת וסופסוף לשמוע מה כואב לצד השני, במקום לכסות על עצמנו עם שריונות קשקשים וחיצים שלופים. הוא יודע משהו שאנחנו לא מקשיבים לו. הוא יודע מי היא הנפש. הוא יודע שאנחנו לא באמת במלחמה עם הצד השני, אלא עם עצמנו.

אבל אנחנו מפחדים לפתוח בקרב הפנימי הזה. מעדיפים לראות את עצמנו כאישיות מגובשת בעלת עמדה מוצקה ולא לתת לעצמנו להתערער. מעדיפים לראות את הצד השני כאויב ולא את הרגשות שהוא מעורר בנו כסימבול למה שמתחולל לנו בפנים.

ואתם יודעים מה? זה מפחיד.

בסיפור הניצחון המופלא של המכבים ישנה כוכבית.

הכוכבית הזו מספרת על מותו הטראגי של אלעזר, שהקריב את נפשו בטעות במחשבה כי הפיל אותו הוא הרג נושא את ליזיאש - ראש צבא יוון - ונקבר חי מתחת לפיל האימתני אותו הוא עצמו מוטט על חייו.

אבל גם את הסיפור ה"כוכבית" הזה עלינו לספר ולקחת לעצמנו.

קרב הוא לא הופעה בקונצרט. בקרב יש דם, הרוגים ואבידות.

אנחנו לעולם לא ננצח אם נפחד לאבד לרגע את היציבות שלנו. יכול להיות שכשניווכח לראות את הקרב שבתוכנו, נאבד חתיכה משלימות נפשנו ומהעולם הפנימי היפה שבנינו לעצמנו, לפחות בסיפורים. אנחנו עלולים לאבד את היכולת לנצח את הצד השני עם חיילים (אמירות) כמו למשל הצדק האבסולוטי וההיגיון הישר של הקב"ה (כביכול), שעד היום השתמשנו איתם ככלי משחית, ונצטרך להרים ידיים, לפנות להקשבה לקרב הפנימי ולחזור משם עם תשובות כנות.

אנחנו עומדים לחוות רגעים כה רבים של תסכול, עד שנרצה להרים ידיים ולחזור לדפוס הישן בו רק האשמנו ונלחמנו בצד השני כמו עוורים.

אנחנו ננסה לנסח את עצמנו ולהבין, ובהתחלה לא כל כך נצליח.

אבל לאבד בקרב זה עדיין לא אומר שלא ניצחנו.

אם נרצה להדליק את האש, אש האהבה שזוג שזכו שכינה ביניהם, בחנוכייה הפרטית שלנו שתידלק לכל השנה ולא להפוך את אותה האש ל – "אש אוכלתן" רח"ל, נצטרך לצאת לקרב.

מי להשם אלי?

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com