רוני רוזנפלד: "כשהבת שלי עזבה את דרך התורה, הבנתי שלא אני מנהלת את העולם"

כאשר חזרה רוני רוזנפלד בתשובה, קצת אחרי גיל 20, הכל נראה לה ורוד מתמיד. הדבר האחרון שיכול היה לעלות בראשה אז, הוא כי יבוא יום והילדה האהובה שלה, זו שטיפחה וגידלה בשימת לב רבה כל כך, תבחר אחרת. אלא שהמציאות טפחה על פניה, ורוני מצאה את עצמה מתמודדת עם בת מתבגרת, שמתחילה לנוע בכיוון ההפוך מדרך התורה. נעשו שם אין ספור ניסיונות לשנות את המצב, כעסים, מריבות, ומה לא, ואז הגיע רגע השינוי. הסוף הטוב של הסיפור הזה לא נעוץ במצבה של הבת, אלא דווקא בזה של האם, שהחליטה לפתוח את הלב שלה, וגילתה בו עולם חדש. תוך כדי התהליך נולד גם ספר שירים מיוחד במינו, וכיום רוני משתמשת בכל התובנות שצברה, כדי לעזור לנשים ובנות נוספות אשר עוברות את אותה הדרך.

אמת בלי פשרות

הכל התחיל לפני כ-5 שנים, כאשר היתה ביתה של רוני בת 15. "היא התחילה להתווכח קצת, נחשפה לסיבובים בעיר הגדולה, ומשהו בתוכה החל להיחלש", נזכרת רוני. "עם המעבר לסמינר, היא לא מצאה את עצמה מבחינה לימודית וחברתית, ושם החל התהליך לצבור תאוצה. הבת שלנו ביקשה לעבור למקום אחר, ולנו היה קשה להיענות לבקשתה. חששנו כי מעבר לסמינר אחר עלול לפגוע בשמה הטוב ובעתיד שלה. מאוחר יותר, כאשר כבר הבנו שאין ברירה, ניסינו למצוא לה מקום הולם, אך לא הצלחנו. כך, בלית ברירה היא עברה למקום שונה בתכלית, גם ברמה הדתית שלו וגם באופי התרבותי. אלא שהשוני היה גדול מידי, וכמה חודשים אחר כך היא כבר חזרה הביתה. בתנו נשארה תקופה מסוימת בבית, ובאותו זמן השקענו בקורס קונדיטוריה מקצועי עבורה. קיווינו שאולי הוא יצליח לאסוף אותה, אך לא כך היה. עשינו נסיונות נוספים לאוורר אותה, כמו נסיעה לאומן ודרכים נוספות, אך היא כבר החלה לשנות כיוון.

מה הרגשת שם, כשכל זה התחיל?

"היתה בתוכי בושה גדולה מ'מה יגידו', והמחשבה שנכשלנו כהורים לא הפסיקה לנקר. היה גם כעס על הבת שלנו, מתוך המחשבה 'למה היא עושה לנו את זה?' ומעל הכל עמד פחד גדול מהלא נודע. בראשי ניקרו השאלות 'מה יהיה איתה?', 'אם נעביר אותה לסמינר פחות נחשב, מה יהיה עם החתן הצדיק שרציתי עבורה?' ו'לאן בכלל היא תגיע?' חששתי גם מהשפעה שלה על אחיותיה הקטנות, ומאיך שהמצב הזה עלול לפגוע בשידוכים ובקבלה של שאר הילדים למוסדות. לרגעים, עלתה גם הכחשה, ואני אמרתי לעצמי שאולי הגזמתי, המצב לא כל כך נורא, ואוטוטו הוא הולך להסתדר. כל בליל הרגשות הזה הסתובב בתוכי לאורך תקופה, וזה לא היה קל. 

האם היתה באותו שלב גם איזושהי הקשבה למקום שלה?

"בהתחלה לא, אלא אפילו ההיפך - עמדתי מולה בנוקשות ודרשתי שהיא תיישר קו. לא ראיתי אז שום פשרות בנושא הצניעות, ולא הייתי מוכנה להקשיב לאמירות שלה נגד העולם החרדי. באותו זמן הגענו כבר לויכוחים קשים, והיום אני יודעת שעם כל הכעס וההאשמות כלפי העולם, גם אצלנו היתה נוקשות. לא הסכמנו להיפתח לשום דבר שאיזשהו ריח מודרני נושב ממנו, וכל הזמן אמרנו רק 'לא' ו'לא' ו'לא'. הייתי בטוחה בצדקת הדרך, בלי שום פשרות או גמישות. הרי חזרתי בתשובה, והיה ברור לי שיש רק אמת אחת. בנוסף, בתור בעלי תשובה, אף אחד מעולם לא הראה לנו איך נכון לחנך לשמירת תורה ומצוות. זה לא שהיום אני בעד פתיחות יתר, אבל הגבולות שהצבנו אז היו נוקשים מידי, ולא התאימו לילדה שעוברת משבר. היה עלינו לפתוח קצת, ולאפשר לה להתנסות ולבחור. אני מרגישה שהיה שם איזה מן 'כוחי ועוצם ידי', ותחושה שאני אשלוט בעניינים.

עם כל זאת, על דבר אחד לא ויתרה רוני לאורך כל הדרך. "לא משנה מה עבר בינינו, אף פעם לא עזבתי אותה, ועם כל הכעסים והנוקשות, הייתי שם בשבילה. המשכתי להתעניין בשלומה, לדבר איתה ככל האפשר, ולהשפיע עליה אהבה וחמימות, כמו שרק אמא יודעת. גם בזמנים בהם היא לא היתה בבית, התמדתי להתקשר ולדבר איתה. אף פעם לא אמרתי 'אל תבואי', אלא 'תמיד תבואי'. היה ברור לי שזו הילדה שלי, ושאני לא מוותרת עליה.

(צילום: shutterstock)

מה, לדעתך, גרם לה להתרחק?

"היה את הקושי האישי של ילדה עם הפרעת קשב וריכוז, אשר גם נכנסה למוסד לימודים חדש ולא מצאה את מקומה מבחינה חברתית. אליהם חבר הרצון להתרחק מחוסר הגמישות שאנחנו שידרנו סביב הנושא של שמירת מצוות. אבל אפשר לומר שבהתחלה היא רק חיפשה קצת יותר פתיחות ואוויר לנשימה, חיפשה מקום לעצמה, ובטח לא חשבה שתעזוב את הכל.

תמיד חיכיתי לך כאן

כשהלכת

כשכיבית עצמך

כשהחבאת

מבטך

כשהיית הר געש,

סופה.

שבלול על עלה,

נשיפה.

תמיד חיכיתי לך כאן

כשנדחית

גם על ידי

ועל ידך

כשצמצמתי עצמי

והרחבתי על כרחי

חיכיתי לך כאן

בינינו ענן

בכיתי דמעות שחרות

על דף לבן

וחיכיתי.

שירים מתוך הטלטלות

לאחר תקופה לא פשוטה, הגיע הרגע בו הבינה רוני כי עליה לשנות כיוון. "אחרי שניסינו בטוב, עם הרבה דיבורים והסברים, ומנגד גם התווכחנו המון, הגיע הרגע הזה בו הבנתי שאני הולכת לאבד את הילדה שלי, אם אמשיך ככה. ברגע עמוק של משבר, הגיע השינוי, ופתאום מצאתי את עצמי יושבת וכותבת עליה שיר", היא אומרת. כאן המקום לספר, כי כבר בצעירותה נהגה רוני לכתוב שירים, ואף חשבה לפרסם ספר משיריה. אלא שעם חזרתה בתשובה, רעיון הספר נגנז. יחד איתו נדחק הצידה לשנים רבות גם החיבור לכתיבה מעומק הלב, מתוך תחושה כי בעולם החדש אליו הגיעה, יש פחות מקום לביטוי רגשות. אולם דווקא המציאות המטלטלת אותה חוותה רוני עם התהליך שעוברת ביתה, הוציא ממנה את מה שהיה חבוי שם לאורך שנים. "משם החל מעיין השירים זורם שוב, כמו בעבר, והדרך הזו עזרה לי לברר עם עצמי מה עובר עליי, ולבטא באופן מדויק את כל מה שהרגשתי".

מה הבנת שם בעצם?

"למדתי לאט לאט, שזו הבת שלי גם בלי שהיא תביא לי תוצאות, והבנתי כי הציפיה ממנה שתיראה כך או אחרת, לא מקדמת אותה ואותנו למקום טוב. נפתחתי לאהוב אותה בלי התניות - גם אם היא לא תלך בדרך שלי או לא תביא את החתן שחלמתי עליו. פשוט לאהוב אותה כפי שהיא, בגלל שזו הבת שלי. כך עם הזמן, החלה לחלחל לתודעתי התובנה שכל ילד הוא פיקדון שקיבלנו מה', ויש לו את המסלול שהוא צריך לעבור בחייו. זהו המסלול שהועיד לו הקב"ה בהשגחה פרטית, וזה לא חייב להיראות כמו שאני חושבת, או כמו שציפיתי שיקרה. בדיוק כפי שאין לנו הבנה מדוע הקב"ה מנהל את העולם עם כל כך הרבה אנשים שעוברים חיים שלמים בריחוק ממנו, כך אין ביכולתי להבין מדוע הוא החליט עבורה כך. ההשלמה הזו לא אומרת שאני מפסיקה לייחל ולהתפלל עליה, אבל ברגע הנתון הזה, אני מקבלת אותה כפי שהיא".

אחרי השחרור מהרצון לשלוט במצב, הגיעה גם שמחה. "היום אני שמחה בבת שלי כפי שהיא, רואה איך היא עוברת תהליכים של צמיחה והתבגרות, ואפילו גאה במה שהיא עושה. היא נמצאת עכשיו בשירות לאומי בבית חולים, מאכילה יום יום אנשים מבוגרים, עוזרת להם ככל שניתן, ונותנת להם מכל הלב. הבחירה הזו להיות בנתינה כל כך גדולה, שלא כל אחד מוכן לעשות, היא מדהימה בעיני. אז נכון שהבת שלי לא המשיכה בדרך שאני רציתי, אבל עדיין יש בה כל כך הרבה טוב". 

יש עוד מקומות שאת מרגישה שצמחת אליהם, דווקא מתוך התהליך הזה?

"בהחלט. קודם כל הבנתי שהמטרה היא לא להוציא בנות סמינר צדקניות, אלא ליצור חיבור פנימי של הילדים לדרך התורה. בעקבות זאת, ניסיון השליטה שלי במצב הוחלף בנתינת אחריות לילדים, ובאמון ביכולת שלהם לבחור. היום ההליכה בדרך התורה באה מתוך הטוב שהם רואים בבית והבחירה ללכת אחריו, ולא מתוך העובדה שאמרתי להם לעשות ככה. זו הליכה על חבל דק עבורי, אבל הבנתי שעדיף לעטוף אותם בחמימות ולהיות קשובה לנפש ולצרכים שלהם, ולא לנסות לשלוט בכוח בעניינים". 

הגמישות, אליה הגיעה רוני, היא עבורה מתנה של ממש. "הבנתי שאם ילד יורד עכשיו, הוא יכול אחר כך לעלות, ושצריך לתת לו מרחב לעבור תהליכים ולחפש את עצמו. אני כבר לא נבהלת היום מילד ששואל שאלות או קצת מתנסה, גם אם מדובר במשהו שלפני כן היה מבחינתי מחוץ לתחום. העובדה שאין לחץ סביב זה, מאפשרת לו גם לחזור. ילד באופן טבעי רוצה לחקות את ההורים שלו, ולכן ברוב הפעמים הוא יחזור. ואם יש מי שמחכה לו שם, קשוב ופתוח ללב שלו, הדרך הזו יכולה להיות הרבה יותר קלה ומהירה. יש שם הרבה תפילות, הבנה שלא הכל בידיים שלי, ואמונה גדולה בה' שהוא זה שלבסוף קובע עבור כל אחד מהם את המסלול שלו. אבל הרפיתי מ'כוחי ועוצם ידי', ואני עושה את מה שביכולתי, מתוך הבנה שרק הקב"ה הוא זה ששולט בעניינים".

מילים רבות עברו בינינו

כמו מכוניות על כביש ישן

מתנהלות לאיטן

או מתנגשות

על כביש מהיר.

הרבה מילים

עד שפי יבש

ולבי נחרש

מילים לאלף

מצבים

אסופות לאלומות קש

בשדות מוקשים.

אין הטיה או הברה 

שלא נאמרה

בצרחה

בבכי

בהסברים ארוכים.

בלחש,

אני עייפה ואת.

בואי נשתוק התחלה חדשה

אולי בסוף נשיר.

השמיים לא נפלו

מקום נוסף שנפתח בליבה של רוני, הוא של אהבת ישראל אמיתית. "אני כבר לא שופטת אנשים לפי גודל הכיפה או אורך הגרביים. התחלתי לראות את הלב של אנשים, ולא להחליט מי הם לפי המראה החיצוני. ובכלל, אם בעבר העולם נראה לי כשחור לבן - עם אמת ברורה אחת, היום אני רואה שיש רב גוניות. אנשים נמצאים בכל מיני מקומות על הסקאלה, ולכל אחד יש את המקומות הטובים יותר שלו והטובים פחות. מה שבטוח הוא, שאין אפילו יהודי אחד שהוא מנותק לחלוטין".

עם הזמן, הלחץ שהיה סביב "מה יגידו", גם הוא ירד. "כיום, לא מעניין אותי בכלל מה יחשבו אנשים מסביב, ובמידה ויש מוסדות שהילדים שלי לא יתקבלו אליהם, או שידוכים שלא יצאו לפועל - אז תמיד יהיו אחרים שכן. שני הבנים הגדולים שלי התחתנו עם נשים ממשפחות של בעלי תשובה, והכל בסדר. השמיים לא נפלו, וההיפך הוא הנכון - כל ההסתכלות ועבודת ה' שלנו נעשתה פנימית יותר. הילדים שלי קיבלו אמא רכה, שרואה את מה שקורה להם מבפנים, ולא מחפשת להציג הישגים לסביבה. כיום, יש לי ילדים חזקים מאד מבחינה דתית, יש כאלה שפחות, אנחנו משפחה צבעונית, ולכל אחד יש בה מקום". 

גם מול מה שיפגשו שאר ילדי המשפחה, רוני לא נבהלת. "יכול להיות שיגידו לילדים הקטנים שלי, 'ראיתי את אחותך'. אבל כך הם לומדים לקבל את האחר, ולראות את מה שנמצא מעבר למראה החיצוני שלו. לבנים הגדולים שלי היה קשה בהתחלה לקבל את המצב, הם - בדיוק כמונו - ראו מול העיניים רק אמת אחת, ולא היו מוכנים לקבל את מי שסוטה בכהוא זה ממנה. אבל עם הזמן התפתחה גם אצלם את יכולת ההכלה, והיום יש בין כל הילדים שלנו אהבה והרמוניה. אני מרגישה שהגענו עם כל התהליך הזה לקשר עמוק בהרבה ממה שהיה קודם".

תובנה נוספת איתה הולכת רוני, היא בנוגע למציאות האמיתית הקיימת בשטח. "הבנתי שאנחנו לא המשפחה היחידה שעוברת משברים", היא אומרת. "זה קורה לכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה צורות - מחלות, גירושין, קשיים עם הילדים ועוד, רק צריך לתת את הלגיטימציה לדבר על זה. המורכבות הזו, והרגשות שאנשים הולכים איתם בהקשר אליה, הם הדבר הכי אמיתי שיש בעולם. מה שחשוב הוא לא להסתיר, אלא להתחבר פנימה למה שעובר עלינו, ולראות איך עושים עם זה עבודה פנימית ואיך צומחים משם".

כיום, יש בך רגשות אשמה על מה שקרה?

"בהתחלה היתה תחושת כישלון, ושאלתי את עצמי מה עשיתי לא בסדר. אבל היום אני יודעת שעשיתי את הכי טוב שיכולתי לפי מה שהבנתי אז, ולמרות שזה לא היה מושלם - זה בדיוק במקום בו ה' רצה שאהיה. הייתי הכי בסדר שיכולתי לפי התובנות שהיו לי אז, ולכן אין לי כיום תחושת אשמה, כי גם אני בתהליך. מה שחשוב באמת הוא, שהשתדלתי ללמוד ולצמוח מתוכו. בנוסף, יש שם המתנה לילדה שלי, מתוך הבנה שאינני יודעת מה יעבור עליה בהמשך חייה. היא עוד יכולה להשתנות, ולא עליי המלאכה לגמור. לחיות בהמתנה זה דבר מאד חי - יש שם הרבה תפילות, וראייה של הטוב הקיים עכשיו. לראות כמה טוב יש בה, עם הדרך שהיא בחרה. ובעיקר להבין שזה התהליך של הבת שלי והתיקון שלה בעולם, עם כבוד לבחירות שהיא עושה כאדם שהאחריות היא כבר עליו. מתוך אותו כבוד, ובגלל שהחלטתי לא לוותר על הבת שלי ויהי מה, יש בינינו היום קשר קרוב מאוד. אנחנו חברות טובות ממש, ומדברות כל הזמן". 

גם השירים שהחלו להירקם בתקופת המשבר, הפכו עם הזמן לספר של ממש. "קוראים לספר 'אסופה', ושמתי בו את הלב שלי בצורה הכי פתוחה ואותנטית. זו ממש מתנה עבורי, להתחבר דרך הכתיבה למה שאני מרגישה. נשים נוספות שקראו את השירים, הרגישו שזה עוזר גם להן לפתוח את מה שעובר בתוכן, ואני שמחה על הזכות לקחת חלק בתהליך שלהן. בנוסף, כמטפלת זוגית ומשפחתית, אני רואה איך בהשגחה פרטית מגיעות אליי פעמים רבות דווקא נשים ובנות שעוברות את אותו ניסיון. לפעמים הן מגיעות אפילו יחד, ולומדות איך לרפא את הקשר ביניהן". 

בעצם, גם את עזבת דרך שהתוו לך הורייך

"נכון. באתי מבית חילוני לגמרי, שאפילו על צום יום כיפור לא שמרו בו. אבל היתה לי אמונה בה' שבאה באופן טבעי מילדות, וכבר מגיל צעיר הייתי מדברת איתו. תהליך ההתקרבות אצלי החל במהלך טיול בהודו, שם היה מקום גדול יותר לרוחניות. אחר כך למדתי במשך שנה פילוסופיה יהודית באוניברסיטה, ובסיומה כבר היה ברור לי שאני חוזרת בתשובה. להורים שלי היה קשה בהתחלה, אבל הם קיבלו את זה. הקושי הגדול יותר עבור אבא שלי, היה כשאחותי חזרה בתשובה כמה שנים אחריי. אז הוא הרגיש שאיבד שתיים, וזה היה עבורו לא פשוט". 

עם השנים, זכתה רוני להביא לעולם 12 ילדים. "הרבי מליובאוויטש אומר שכל מה שאישה יהודיה תעשה למען עם ישראל ולמען העולם כולו לא ישווה להבאת עוד ילד יהודי לעולם, והאימרה הזו הלכה איתי לאורך כל הדרך. זה נכון שלא כל אחת יכולה ללדת כל כך הרבה, אך עבורי זה היה הדבר הנכון ביותר, ואני מודה לה' על השפע הגדול לו זכיתי בהקשר הזה".

את רואה הבדל בין התהליך שאת עברת לבין מה שהורייך עברו?

"כל אחד רוצה שהילד שלו יהיה כמותו, אבל בעולם החילוני יש הרבה גוונים, ואילו הורים שומרי מצוות רואים מול העיניים שלהם רק אמת אחת. הם גם שמים את נפשם בכפם ומשקיעים את כל כולם כדי להוביל את הילדים שלהם אליה. לכן נראה לי שהורים דתיים נושאים בליבם כאב גדול יותר, אם כי בהחלט יכולים להיות כאלה, גם מן העבר השני, שמרגישים את אותו הדבר".

לסיום, אומרת רוני. "המסר שלי להורים הנמצאים באותו מצב, הוא לא לפחד. לעשות לרגע 'זום אאוט', לראות את התמונה הכללית, ולדעת שהמקום הנקודתי בו נמצא הילד שלנו לא אומר הכל. בנוסף חשוב לזכור, שכפי שאנו עוברים טלטלה, כך גם הוא, והדבר החשוב ביותר הוא להמשיך לשמור איתו על קשר קרוב. מה שהכי עזר לי באותה תקופה, היה לצאת עם הבת שלי להליכה או לבית קפה, ופשוט לדבר. כך עם הזמן צפו הרגשות, ועלו גם מקומות עמוקים יותר בנפש. כאשר יש שיח אמיתי אפשר להיות שם בשבילם, ליצור קרבה אמיתית, ולצמוח".