פרשת ויגש
מהם 2 הכוחות הנפשיים שסייעו ליוסף הצדיק למחול לאחיו ולשרוד במצרים?
יוסף הצדיק מגלם 2 כוחות מדהימים בעוצמתם: אמונה בבורא עולם והכרה שהכל ממנו והכל לטובה, ובנוסף - מידה של ותרנות ורצון בטובת הזולת על אף כל מה שעבר
- הרב מנחם יעקבזון
- ד' טבת התשפ"ב
(צילום: shutterstock)בפרשת השבוע, פרשת ויגש, מובאים פסוקים נפלאים: "ויֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו: וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם: ....וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹקִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה" (פרק מה ד –ח). בקטע זה מסתיימת פרשת מכירת יוסף וכל תלאותיו המסעירות – עד ההפי-הנד הדרמטי, פרשיות המלוות אותנו בשבועות האחרונים מפרשת וישב!
אין מילים לתאר את העוצמה הנושבת ממשפטים אלו!
אחרי שנאת אחים, ניתוק כואב מבית אב אהוב, השפלה מזעזעת בהשלכה לבור מלא נחשים תוך התעלמות מתחנוניו, מכירה לעבד, שבי, עלילות כזב, בית סוהר תחת השמצה, כל העלילה הזו נמשכת שנים רבות ללא זיק של איתות מבית אב שבע עשרה שנה!
והנה מגיע בו הוא המושל והם תחת ידו, הם נבהלים ומתביישים כאחד, והנה לא נקמה ולא שביעות רצון מהמבוכה והבהלה שתופסת אותם, לא אחת מכל התגובות האנושיות הללו, יוסף מיד מתאמץ להרגיע אותם: "וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם". לא די בכך שהכל נהפך לטובה, בעצם גם הכל בשליחות האלקים!
כבר עמדנו בעבר על השורשים של הוותרנות הזו במידותיה הנאצלות של רחל אמו המוותרת לאחותה על הנישואין עם יעקב כדי לא להביאה לידי בושה. ובדומה לזה לפי חז"ל יוסף אף נמנע במשך כל השנים הבאות עד פטירת אביו מלבוא למפגש אישי עם האב שכה אהב, שמא ישאל אותו מה היה והוא יאלץ לדבר בגנות אחיו ולחשוף את קלונם.
אולם יש כאן כח נוסף: אמונה ושמחה – מנועי הצמיחה.
אמונה ושמחה – מנועי הצמיחה
יש כאן ביטוי של 2 כוחות מדהימים בעוצמתם, אמונה בבורא עולם והכרה שהכל ממנו והכל לטובה, ובנוסף כאמור - מידה של ותרנות ורצון בטובת הזולת על אף כל מה שעבר.
ניתן לומר את הדברים מהשערה, אולם הם מפורשים בתורה בפרשת ויחי נאמר על יוסף 'ותשב באיתן קשתו' ובתרגום 'ושוי בתוקפא רוחצניה' פירוש 'ושם בתקיף – איתן – בטחונו' (רוחצניה = בטחונו כמו ''ביה אנא רחיץ"). כמו כן אנו מוצאים בדברי חז"ל 'אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו - זה יוסף'.
הבטחון שהכל מכוון משמים – נתן ליוסף את המשענת בזמנים הקשים וגם את היכולת להתייחס לאחיו בסלחנות ביודעו שהרע לא הגיע מהם (על אף שעדיין יש מקום לכעס על בחירתם).
מכח האמונה החזקה והאיתנה הוא לא רק שרד, אלא גם שמר על מצב רוח מרומם בכל התקופה, לולא זאת לא היתה אפשרית המציאות שהוא יהיה נושא חן בעיני כל רואיו.
כך מפרשים חכמינו במדרש רבה (וישב פ"ו ד') את הפסוק 'ויהי איש מצליח - גבר קפוז' - צוהל ושמח ולב טוב, (מדלג על ההרים מתרגם מקפז – פירוש מתנות כהונה). גדלותו של יוסף היתה שצורת עמידתו בנסיונות ובאתגרים שהחיים זימנו לו במידה גדושה, היתה לא רק בהשלמה אלא גם בשמחה וצהלה ברוח טובה ואופטימית!
היחס האמוני על העבר והידיעה שהעתיד גם בידי שמים, נתנו לו רוגע ושמחה במצבו הקשה!
מוכרחים לשכוח
מדהים לראות את הסיבה שיוסף קורא לבנו הבכור מנשה וכך קראנו בשבוע שעבר בפרשת מקץ (פרק מא) "וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־ כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי". 'נשני' הוא לשון שכחה והסרה, ונמצא שיוסף מודה ושמח בשכחת עמלו ותלאותיו... זה מובן, אולם הוא מודה גם על "כי נשני אלקים את כל בית אבי" - שכחת בית אבא מה עניינה?
על כרחך לומר שעל אף האמונה עדיין הגעגועים היו עשויים לשבור אותו, כדי לחיות בשמחה היה נצרך שישכח את הזכרונות החיים והגעגועים לבית אבא, במצבו ובבדידות שנכפתה עליו בנוסף לכל הנסיונות לא היה יכול לעמוד אלמלי הסייעתא דשמיא שהזכרונות לא יכאיבו לו מדי. (זו גם הסיבה שהקב"ה גזר על המת שישתכח מן הלב, ומי שאינו מנסה להילחם בשכחה מיישם את רצון ה' ומביא מזור לנפשו) – יוסף מבין זאת הוא מתייחס לשכחה כמתנה, וגם על כך הוא מודה. מצער מאד להרגיש את השכחה הזו, אבל הוא מבין שזה מחסדי ה' לסייע לו בהתמודדות.
להשאיר דיוקן
אבל יחד עם זאת, יוסף זוכר את הערכים והדרך שקיבל בבית אבא, בתוך אווירת הפולחן השוררת במצרים מצד אחד והיצריות מהצד השני – עומד יוסף איתן מול כל הניסיונות. דמות דיוקנו של אביו מסמנת לו את הדרך ומסייעת לו ברגעים קשים.
יש כאלו שדואגים שנכדיהם או ניניהם ישאו את שמם. הם גם משקיעים בתמונות מזכרת, ואין בזה חסרון. אבל העיקר הוא להשאיר חותם, דיוקן אמיתי שיהווה אבן דרך.
היתה לנו סבתא, שעלתה לארץ לבדה בשנות הארבעים, נערה בת 18 ללא מסגרת, בסביבה חילונית באותם ימים. תמיד היא אמרה שדמותו של אביה ומילות הפרידה שלו: "לכי בדרך שראית בבית..." - הם אלו שהחזיקו אותה בדת ובצניעות - וסייעו לה בכל הנסיונות הקשים שעמדו בדרכה. הנערה הזו זכתה לראות דור של תלמידי חכמים ומרביצי תורה בזכות הדיוקן של אביה... כדאי להשאיר חותם!