פרשת ויגש: מה ההבדל בין אדם לחמור?

פעם התאספו החיות בשדה, והפתחה ביניהם שיחה, איפה כל אחד היה מעדיף לגור.

התרנגולת אמרה: "אני הייתי רוצה לגור בכפר בסין, שם התרנגולות מטילות ביצים בשדה באופן חופשי".

הפרה אמרה: "לי היה מתאים לגור בהודו, שם הפרות קדושות, הולכות ללא הפרעה, מתרחצות בנהר ולא מובלות לשחיטה".

"אני רוצה לגור רק בישראל!", קבע החמור.

צחקו החיות: "מכל המדינות בעולם, דווקא בארץ ישראל בחרת?!".

"ברור!", אמר החמור, "מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ורק בה כל חמור יכול להיות חבר כנסת, שר - ואפילו ראש הממשלה!"...

חמור, חמור, אבל צודק!

ראש הממשלה לימד אותנו, שבשביל לאייש את כס ההנהגה, אין צורך ביושרה, אמון או חכמה. החליפי הוסיף להחכים אותנו, שאין צורך גם בשירות צבאי או בבגרות; די בחשקת כבוד ותאוות בצע, וכמובן במנה גדושה של עוינות לדת ישראל. רצון העם זה פרט זניח.

בקיצור, ממשלה של חמורים חומריים...

ברמה הפרטנית, כל אחד מאיתנו הוא ראש ממשלה על יצריו ומנהיג על חייו, וכיוון שכך, עלינו לוודא שאנו עושים זאת כראוי.

פרשתנו עוסקת במנהיגים אמיתיים, כאלה שראוי ללמוד מהם פרק או שניים בהנהגה.

* * *

יוסף, המשנה למלך מצרים, מעכב את בנימין במצרים, ויהודה ניגש אליו לשיחה צפופה, להבהיר לו מדוע בנימין חוזר הביתה ויהי מה. וגם הייתה לו הצעתו לפשרה: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מ"ד, ל"ג).

מסביר רש"י, שיהודה אמר ליוסף: "לכל דבר אני מעולה ממנו (מבנימין): לגבורה, ולמלחמה, ולשמש" (ראה בראשית רבה צ"ג, ו').

וצריך להבין. לכאורה, דבריו של יהודה נתפסים כהתנשאות, שכן הנמצא עניו שיתהלל כך בכישרונותיו?

שאלה נוספת: כידוע, אחי יוסף לא זיהוהו בבואם למצרים, וזאת משום שבשעה שמכרוהו הוא היה ללא זקן, ועתה צמח זקנו עבות (יבמות פח ע"א).

אולם צריך להבין, הכיצד לא זיהו אחיו את קולו, את נועם דיבורו או את עדינות נפשו? הן פרעה הכיר בכך (סוטה לו ע"ב), והם לא הכירו?!

* * *

רב אחד צעד עם תלמידו על שפת הנהר, ושוחח עמו על מהות החיים.

"אדם ירא שמים הוא אדם מושלם", אמר הרב לתלמידו, "לא סתם אמרו חז"ל, ש'איש' זה לשון חשיבות, שהרי אי"ש ראשי תיבות: א'דם י'רא ש'מים. אדם שיש לו יראת שמים, אין מעולה וחשוב ממנו!".

לפתע נשמעו קריאות הצלה נואשות.

"הצילו, הצילו...".

התלמיד הפנה את ראשו לאחוריו, ומיהר להליט פניו בידיו. "שיקצה", מלמל לעצמו.

בנהר שמאחוריו נראתה דמות אישה נסחפת בזרם ונאבקת על חייה בסחף הגלים.

התלמיד לא מצא זמן טוב יותר להוכיח לרבו כמה יראת שמים יש בו. הוא הסתיר את עיניו בידו והסתובב כדי להמשיך לשוחח.

אבל הרב לא היה שם.

מעילו היה שמוט על מושב האבן, לצדו כובעו ועל הארץ נעליו. אבל איה הרב?!

התלמיד העז להסתכל לאחוריו, ונחרד. גיוואעלד... הרב שחה לעבר אותה אישה...

התלמיד הביט בעיניים משתאות איך רבו טוען את האישה המעולפת על כתפו ומוביל אותה אל היבשה, שם כבר המתינו כוחות ההצלה וללא שהיות החלו לבצע בה החייאה.

הרב שב אל מושב האבן, נעל את נעליו, לבש את מעילו וחבש את כובעו, ויחד המשיך לצעוד עם תלמידו ולשיח במהות החיים.

כעבור שלושה ימים פנה התלמיד נסער אל הרב, ושאל: "רבי, איך יתכן ש... אוי וי, שהרבי, נו... לקח את השיקצה לחוף? הלוא הרבי לימד אותי שאדם צריך יראת שמים...".

השיב הרבי: "כבר אמרו חז"ל (אבות), שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. הוי אומר, שכשאין אי"ש - אדם ירא שמים, התאמץ אתה להיות ירא שמים ולעשות את הנדרש ממך - כפי רצון ה'! ולא לשם נגיעותיך האישיות".

"ובמאמר מוסגר", הוסיף הרב, "אני נשאתי אותה על גבי כמה רגעים, ואילו אתה נושא אותה בראשך כבר שלושה ימים...".

* * *

החיים מזמנים לנו אירועים רבים בהם אנו נדרשים להלך כלוליינים על חבל דק, בין יראת שמים לבין הצטדקות מדומה, ובין מידות טובות להליכות מעושות.

ניקח דוגמא. יושבים בסעודה ומבקשים מפלוני לומר דברי תורה. ואז הוא מתחיל: "מי אני? מה אני". מפצירים בו, והוא מתפייט: "לא איש דברים אנוכי". דוחקים בו, ואז הוא "נענה" ומתחיל לדבר - ושוכח איך שותקים...

מכירים את הסיטואציה?

מעניין אם לא היו מכבדים אותו, איך היה נפגע...

דוגמא נוספת. פלוני נקלע למצוקה ופונים לאדם בעל יכולת שיחלץ לעזרתו, והוא בתגובה לא מתחייבת: "בעזרת ה'". מסבירים לו: "רק אתה יכול לעזור", ואז מתחילה ההצטנעות המאוסה: "מי אני בכלל... רק ה' יכול לעזור, אני קליפה של שום וגם זה יותר מדי...".

זו התייפייפות מעושה ומאוסה!

כשפוגעים בך תזכור שאתה קליפת שום! לא כשהזולת זקוק לעזרתך!

כותב רבי חיים זייטשיק זצ"ל (אור הנפש, ח"א עמ' רמ"א): "טבע האדם, שבשעה שהוא נדרש ונתבע למעשים של מסירת נפש לשם איזו מטרה נשגבה, הריהו מעמיד פנים של עניו ותם, שהוא אינו ראוי לאצטלת גיבור, מיתמם הוא, מקטין הוא את עצמו... ויש שבגלל תאוות נפשו יעשה את עצמו כפחות שבפחותים".

ראו ערך אותו תלמיד. כשבידו להציל אישה מטביעה, עמידה מנגד לא תחשב להצטדקות, אלא לשפיכות דמים!

* * *

יהודה ויוסף לימדונו איך מנהיג שולט במידותיו.

כותב הספורנו (בראשית מ"ב, ז'), שיוסף "שינה טעמו ולא דיבר (עם אחיו) בענווה כמנהגו". עכשיו הענווה פסולה! יש לרכך לאחיו את ההלם לכשיתוודע אליהם, לכן עתה הוא משנה מטבעו ומדבר אליהם קשות, לבל יכירוהו כעת.

כך נהג גם יהודה. יעקב היה נקלע לסכנת חיים לו בנימין היה נותר במצרים (בראשית מ"ד, ל'), לפיכך יהודה - שהתחייב להשיבו אל אביו - נחלץ לשכנע את המושל לקחתו במקומו, ולשם כך הוא מתפאר בכישרונותיו.

מה זה נוגע אלינו?

שואל החת"ם סופר, הרי אמרו (חולין קט ע"ב) שכל מה שהקב"ה אסר - הוא התיר לנו הנאה דומה כנגד, וכיון שהקב"ה ציוונו לבטוח רק בו - היכן מצאנו שהקב"ה התיר לנו לבטוח בכוח זרוענו?

והשיב, כשיהודי מבקש את עזרתך, אל תגיד לו "ה' יעזור", אלא עזור לו בעצמך כמושיע בלעדי!

חמור נשלט בידי יצרו.

אדם - מושל בו!