איך מתמודדים עם כאבים פיזיים ממקור נפשי?

ראשו של שרון, המוסכניק החביב, בצבץ מהדלת. "תיכנס, אחי" הזמנתי אותו. הוא נכנס ואמר, "כואב לי הגב כבר כמה ימים, אבל אני לא מקבל את זה". הנהנתי והוא המשיך, "תאמין לי, יכול להיות שאם הייתי מוכן לקבל את זה, אם הייתי מוכן לכאב הזה ולא מתנגד כל הזמן, נראה לי שזה היה עובר לי תוך יום יומיים. אבל אני פשוט לא מקבל את זה".

התנגדות היא אי ההסכמה לפגוש את הכאב. כמו כן, כשיש לי רעיון מסוים על איך הדברים אמורים להתבצע, והם לא מתבצעים כפי שרציתי, עולה בתוכי התנגדות. מישהו אומר דבר שמעורר בי רגשות שאני לא רוצה להרגיש - עולה בי התנגדות. ההתנגדות היא סוג של מלחמה פנימית, שבה אני לא מקבל את המציאות. ההתנגדות למציאות מרחיקה אותי מהאפשרות למצוא את הטוב בסיטואציה שבה אני נמצא. מרחיקה אותי מלחיות את היום בצורה מלאה.

לכל אחד מאיתנו יש צורה אחרת להביע את ההתנגדות. ראשיתה היא בתנועה פנימית בתוכנו. לאחר מכן, אחד ישלב ידיים ולא יגיד כלום, אחר יכול להתעצבן ולצעוק, השלישי יכול לנסות בכל כוחו להסביר למה זה לא נכון, מה שמתרחש. אבל רק מי שיסכים לקבל את זה שזה מה שקורה עכשיו - יוכל לתת מקום להתנגדות, ולקבל גם את המציאות המתרחשת לפניו.

כשאני בהתנגדות, אני מפספס את הרמזים העדינים או העבים של ההשגחה השמיימית. אני לא מקבל את זה שאני חלקי ושלא כל דבר חייב להסתדר כפי שאני רוצה, לפעמים להפך. לפעמים אני בכלל לא יודע מה טוב לי ואני נאחז בטוב מדומה, שבעצם מרחיק אותי מעצמי. למה אני עושה את זה? כי אני מקובע על רעיון מסוים, כי אני לא מוכן לחוות את הכאב שקשור לתסכול ולחוסר ההצלחה. אני רוצה שהכול יזרום כפי שאני חושב, ויכול מאוד להיות שאני מפספס כך משהו ממש גדול.

אחת מהנקודות הבסיסיות ברעיון של לחיות את היום, היא לא לחיות כל הזמן בהתנגדויות. נכון שהן יעלו, אבל צריך להבין שזה לא מה שבאמת משרת אותי. ההתבצרות והעמידה על רגליים אחוריות רק מרחיקות אותי.

כשאני בהתנגדות למציאות, אני חווה רגשות קשים שצובעים את המצב בצבעים קודרים. חלקנו ננעלים ומסתגרים בתוך עצמנו, חלקנו מתקיפים, בכל אופן - נוצר ריחוק בין מה שבאמת קורה בחיים לבין החוויה הפנימית שלי. אני לא מחובר ולא גמיש, אני מגיב. כשעולה בי התנגדות, יש לי אפשרות להמשיך ולהיסחף לתסריט שאני כבר מכיר מראש, או לדעת שיש כאן משהו שקורה, משהו שאני מפסיד עכשיו. זה לא אומר שהמצב ישתנה באותו הרגע, אבל אם אצליח להרפות, יתכן שייפתחו לי אפשרויות פעולה חדשות.

לעיתים אני מתנגד כי אני לא פתוח לקבל את העובדה שיש בורא המנהל את העולם בתבונה רחבה וגדולה לאין ערוך משלי. אני לא מבין שכשאני נתקע בקיר, זה הזמן להרפות ולהבין שאולי אני לא בכיוון. זה קשור גם לאמונה בטוב ובכך שיכול להיות לי הרבה יותר טוב, בפרט אם אזכה לנצל כל יום וכל רגע לטובה.

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125