מעולם לא הרגשתי שייכת, אף על פי שיש לי חיים מצוינים. איך זה מסתדר?

אני מודה ומתוודה: אף פעם לא הרגשתי שייכת. אני אוהבת את החיים שלי מכל הבחינות, אז איך זה מסתדר? אני לוקחת אתכן עכשיו למסע בזמן כדי להבין יותר את התחושות האלה.

בדימונה של שנות השמונים היו שני סוגי אנשים: עולים מהודו ועולים ממרוקו. אבא שלי נולד בהודו ואמא שלי במרוקו, אבל אצלה במשפחה לא היתה תרבות של מטבוחה, קוסקוס ומימונה על מצע של ח"י סלטים לשבת. יהודי טנג'יר דיברו בכלל ספרדית, וסבתי היא גיורת מספרד, אז יש פחות שורשים. רק שורשים בלונדיניים.

מהצד של אבא לא הבלטנו יותר מדי את התרבות ההודית. אלו מילים מכובסות למילה "התביישנו". במה אפשר להתבייש? הרי לא עשינו שום דבר רע... לכו תבינו... רק כשהתחיל גל הטיולים שלאחר הצבא להודו הרגשתי טוב יותר לגבי העדה שלנו.  

בגיל 7 עלינו לבירת תימן, היא ראש העין. בכוונה אני אומרת עלינו, כי ראש העין של שנת 88 היתה פלנטה אחרת בשבילנו. כולם היו שם תימנים מסורתיים ודתיים, ואנחנו הרגשנו חילונים וזרים.

הדבר המוזר הוא שאף אחד לא נתן לי להרגיש כך, מלבדי.

יום אחד בכיתה ב' דיברתי ליד אבא בע' ובח' גרוניות כאלה, ממש כמו הילדים בכיתה.

הוא אמר לי לשמור על הזהות שלי. העניין הוא שלא ידעתי על מה לשמור, כי לא הרגשתי שיש לי זהות.

יש לי זיכרון ילדות חזק: אני מטיילת ברחובות ראש העין. מרגישה תלושה ולא שייכת, מתפעלת מהווילות הענקיות שנראו לי כארמונות. אני מציצה מכל חלון לקושש מעט חמימות משפחתית, שומעת קרקוש סכו"ם על צלחות, ומצפה להריח ריח חביתות וסלט ירקות, ושוכחת את עצמי, ושוכחת את העובדה שאצלנו אוכלים אותו הדבר בבית.

שלא תבינו, קיבלתי הרבה חום ואהבה מהוריי היקרים. הייתי תלמידה מצטיינת שקיבלה הכרה בכישרונותיה מגיל הגן ממש. הופעתי על במות. שרתי וניגנתי, והחמיאו לי בכל הזדמנות. דודים ודודות היו מגיעים לבקר כמעט בכל יום מבלי לצלצל מראש. זה היה נפלא, אבל...

הסביבה שידרה לי שיש "הם", ויש אותנו.

ה"הם" או "אלו" הם אנשים ששייכים לעדה הנכונה, שהיא כל עדה אחרת רק לא העדה שלנו.

ה"הם" או "אלו" קיבלו שטחים מהמדינה.

ה"הם" או "אלו" הם מוצלחים, משכילים, ישראליים מאיתנו.

והרשימה עוד ארוכה.

זה היה כבד לסחוב משא כזה על הכתפיים.

החיים המשיכו. אני כבר נערה, וראש העין של ילדותי התחילה להשתנות. נבנו שכונות חדשות על הגבעות, והגיעו אליהן תושבים מכל מיני מקומות. הם היו משכילים, נראו לי אמידים ו... הישראלים הנכונים.

הנה, אני נפגשת עם ה"הם" וה"אלו" במציאות.

ובחיים שלי הזהות התבלבלה לה עוד יותר.

ניסיתי לדבר בעברית תקנית וצחה, ממש כמותם. הייתי לומדת מהאנשים האלו בחדשות איך לדבר עברית יפה, ומנסה להרשים את ה"הם" ואת ה"אלו" כדי שיראו שגם אני חכמה כמותם. אפילו נהגתי לסמן עם טוש זוהר בעיתונים כל מיני מילים יפות, מרוב שרציתי לדעת עברית נכונה ולא עברית של עולים מהודו או ממרוקו.

כחיילת, שירתתי בדובר צה"ל. זו יחידה שנחשבת עד היום ליחידה איכותית. הכרתי חיילות יוצאות דופן בכישרונות שלהן. ההבדל ביני לבינן היה כמות הכסף בחשבון הבנק, והעובדה שאבא שלהן היה חבר כנסת, איש תקשורת ידוע או עורך דין מצליח.

הן מעולם לא נתנו לי להרגיש שונה. הן היו באמת ילדות טובות, אבל אני הרגשתי ענייה מדי, פריפריאלית מדי, ותמיד לא שייכת. 

(צילום: shutterstock)

כשהשירות הצבאי הסתיים, ובאופק נראה העתיד שלי באקדמיה, החלטתי שפחות מאוניברסיטת תל אביב לא בא בחשבון, כי תל אביב זה הכי נחשב. כדי להרגיש שייכת במקום הכי נחשב חרשתי ימים ולילות בניסיון להשיג ציון פסיכומטרי טוב.

כשהתקבלתי, הייתי מאושרת, אבל שוב, מרגישה לא שייכת. מאמצת עברית בניב צפוני, מבטא של תל אביבית כזו, והכי אבסורד שגם כאן אף אחד לא נתן לי את ההרגשה כאילו אני לא שייכת. להיפך, נתנו לי להרגיש כמו כולם, כי כולם היו מנס ציונה, ראשון לציון, בית שמש, הרצליה וגם מתל אביב.

בגיל 26, כשחזרתי בתשובה, ופתחתי את ארון הספרים היהודי, גיליתי כלים פשוטים ומעשיים לחיים טובים ואיכותיים. תרגילים של הודיה חיזקו את תחושת השייכות שלי. כשנולדה בתי הבכורה, רציתי לבנות מסורת, והתחלתי לרשום במחברת רשימה של שירי שבת שצריך לשיר לה. בנוסף, בניתי רשימת השמעה של שירים לקראת שבת כדי לתת לי אווירה בשעת ההכנות לשבת. אני אוספת רסיסי מסורת ונעימת הקידוש שסבא שלי עליו השלום היה עושה מתנגנת לי באופן הכי אותנטי שיש. ניגון מרוקאי כל כך יפה. מה לא הייתי נותנת כדי לשבת שם בשולחן השבת כילדה בת 5 עם גרביונים מעקצצים ולהאזין לסבא מקדש?

פעם מאיר בנאי הזמר ז"ל אמר בראיון שהוא חוזר בתשובה פרילנסר. כן, גם אני מרגישה כך, כי מלאכת ההרכבה נוכחת אצלי תמיד. אני מתרגשת עד דמעות מ"י-ה אכסוף" של חסידות קרלין, וגם מכניסה לרשימת ההשמעה שלי מוסיקה אתיופית לקראת שבת. ככה זה אצלי.

תראו, זה לא טור של תובנות של מאמנת באמונה. אין כאן סגירת מעגל או בעיה שהייתה ונפתרה כאילו לא הייתה.

עד היום יש לי הבלחות של רצון להיות מישהי אחרת: חרדית מבית, מרוקאית אסלית עם ח"י סלטים, תושבת קדומים ערכית עם מזג נוח של אחת שמחוברת לטבע, ירושלמית במקור, אמנית חוזרת בתשובה תושבת צפת... יד הדמיון לוקחת אותי רחוק מאוד מהבית. אני יודעת שזה יצר הרע. אני יודעת שזה הדשא של השכנה. אני פשוט מתמודדת עם זה.

הכי מוזר זה שיש לי חיים טובים, יפים ומלאים. אני נהנית להיות חוזרת בתשובה צבעונית שכזו. אני נשואה באושר ויש לי שלושה ילדים מתוקים וחכמים. זכיתי להגשים את כל הכישרונות שלי: אני זמרת, נגנת, מפיקת אירועי בוטיק, אני כותבת שירים וברכות, מאמנת באמונה, כתבת ב"הידברות"... יש לי ארסנל של חברות טובות ואיכותיות אחת אחת, אני בקשר טוב עם ההורים שלי, אז מה הבעיה? זה פשוט יצר הרע, ואני מתמודדת איתו בגאון.

מעניין אותי לדעת האם גם לכן יש תחושה של חוסר שייכות, ומי זו המישהי האחרת שאתן רוצות להיות, אף על פי שאתן יודעות שיש לכן הרבה דברים טובים בחיים.

כתבו לי בתגובות או למייל galitl@htv.co.il