איה קרמרמן דומה כל כך לבת שלה. וכל כך שונה

יש רגעים שאני מרגישה כמו מהגרת בחיי הילדים שלי. לפעמים זה כמו לחיות בסיפורי המהגרים בארצות הברית של ראשית המאה הקודמת. שם הילדים שכבר נולדו למציאות החדשה היו צריכים להסביר להורים שחונכו בעולם הישן את התרבות, את הסלנג ואת המנהגים המקומיים. הכי חזק אני מרגישה את זה בחגים בבית כנסת. אני מסתכלת על נשות הקהילה, להלן המקומיות, קדות ומתיישבות, נעמדות ומתכופפות בדיוק בזמן. אצלי שום דבר לא בדיוק בזמן, תמיד הכול מגיע עם שניית היסוס לפני כן. כשאני מנסה לשחזר אם אי פעם בילדותי ראיתי מישהו מתפלל, אולי זה היה בסרטי קונילמל ששמו את כל העניין ללעג. יש דברים שקשה למחוק מההארד דיסק.

אבל הבת שלי היא חלק מהמקומיות, היא שווה להן בביטחון ובשקט. היא גדלה לזה, מורגלת בתפילה. ובאותה נשימה שאני גאה בה מסתתרת בי חמיצות של בושה. בתי שוחה בעולם שאני מדשדשת בו מינוס ביום טוב. ואולי יש דברים ששמורים לבעלות תשובה. לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי פשוט אמא דתייה מבית. נדמה לי שלעומת האימהות המקומיות, לי לא ברור מאליו שאני עומדת עם הבת שלי בבית כנסת. בחוויה שלי זה בין שוק, הלם תרבותי והתפרצות הודיה על הסיטואציה. נדמה לי שיותר מכל מי שעומדת לצידי, מרגש אותי לראות אותה פוסעת שלושה צעדים אחורה. כשליום הולדתה העשירי היא ביקשה עוגת פנקייק וסידור עם הטבעת השם שלה חשבתי שאני מתעלפת מאושר.

מי יותר נלהבת ללמוד למבחן

בשבתות היא אוהבת להתפלל לידי. בכל פעם שהיא נעמדת קרוב אלי - אני נלחצת בלבי. כאילו המנהלת של הסמינר שלא למדתי בו בוחנת אותי. על מה היא מסתכלת? על איך שאני זזה? על כמה התפילה שגורה בפי? כמה עמוק אני מתכופפת? אולי זה בכלל כמה דנייר הגרביונים שלי? לפני כשבוע שמעתי את אמא מאיר, הלוא היא הרבנית זיוה מאיר, מעלה בזיכרונה את סבתה ממוללת בידיה את פתילות החנוכה. שמעתי וקינאתי.

יש רגעים שאני מבינה שלעולם לא נצליח להשלים את החסרים בגרסא דינקותא היהודית. אני, שנוטעת ומייסדת את השושלת היהודית המשפחתית, אמורה לפצות על החוסר ולהיות הגרסא דינקותא של החבריא הקדושה שלי. אמאל'ה, איך אני אמורה לקמבן את זה? אולי בתי בכלל מצקצקת בלבה על האמא בעלת התשובה שלה, שתמיד מרגישה חסרה בהלכות? לפעמים היא מעירה לי: "אסור לך לדבר אחרי שאמרת ברוך שאמר". "ואיך אני אמורה להמשיך להתרכז כששלושה ילדים עומדים עלי ומדברים איתי?". ויכוח לא נגמר בינינו. כי לה זה פשוט. מוכר. ברור וחד. היא לומדת הלכות תפילה כדי לא להיות אמא שלה, שהחלה להשלים פערים בגיל שלושים. כי מה שאני למדתי כשהייתי בגילה זה איך לעשות פירואט מוצלח, שזה נחמד, רק פחות ישים ביומיום.

בחופשת חנוכה למדנו יחד למבחן בדינים. את דיני תפילת העמידה הן סיימו, עכשיו הגיעו לדינים שמסביב. אט אט הן בונות את שגרת הבוקר, את מסלול ההליכה בדיבור עם השם. כמה שאני אוהבת להידחף לה ללימודי הקודש. היא הייתה יכולה בקלות להתכונן לבד למבחן. כל מה שהיא הזדקקה לו הוא חזרה קצרה, בכל זאת הן עברו על הכול בכיתה. אבל, כהרגלי בקודש, נדחפתי. מסרבת להחמיץ את הזדמנות שלי ללמוד. אם לומר את האמת, מבין שתינו אני המרוויחה הגדולה, זו ששותה את החומר בשקיקה. לפעמים זה מטריח אותה, ההתלהבות של אמא. אבל לרוב אנחנו מוצאות את עצמנו פותחות חלונות ווינדוס חדשים לכל מיני נושאים. כל פסוק יכול להעיף אותנו לשיחה אמונית או לסיפור שהיא שמעה מהמורה. בקיצור, לימוד שיכול היה להיגמר בעשרים דקות הופך לשעת איכות יקרה מפז. הפעם למדנו על התפילה. לרגעים הרגשתי שאני שולטת בחומר, לדקות הסתרתי את הפתעתי מדקוּת ההלכה.

הנה שוב בתי מתכנסת לתפילה, הפעם עם כמה הלכות חדשות בקנה שמדייקות את מצע התפילה שלה. אני בוהה בה בפליאה בכל פעם מחדש. אני רואה שבכל כוחה היא משתדלת ליישם את שלמדנו רק אתמול. עומדת זקופה, מתיישבת בזמן, יודעת איך אמורים להתפלל. עוד רגע זה כבר חלק מהדנ"א שלה. כיף לה. מתוך ההתבוננות אני מבינה כמה עולמנו שונה. אני למדתי איך מתפללים נכון שנים אחרי שהלב שלי נפתח לה'. עדיין לומדת. אולי בגלל זה קשה לי להתמקד בגודל הצעד. לא רואה את דיוק הקידה. אולי אני מבינה שכל אלו הם רק אבני הדרך שמורות לנו את המסלול הנכון שבו אנחנו פוסעות. אבל איך נפסע? זו כבר ההחלטה שלנו. האם זה יהיה בשמחה? אולי בהודיה? ואם ישנם ימי עצב או בלבול? האבנים שם להוליך אותנו, אבל הצעדים שלנו הם, עמוק פנימה. לכן אני מחפשת את הלב. שיתעורר. שלה ושלי. אני מפחדת שהיא תיתקע בהלכות, באבנים. שתחמיץ את הנוף בדרך. את הפרחים המלבבים שה' מניח שם לכבודה. את הכמיהה להתקרב אליו יתברך. אני מחפשת את הדבר הזה שהוא מעבר למילים המדויקות, לצעדים הנכונים. אני מתפללת על האמונה שתפתח את שפתיה. יש רגעים שאני רוצה להראות לה את הלב שלי יוצא אליה מאהבה, מתפילה על כל הטוב שאני מבקשת בשבילה.

להתלבש למלך או להישאר בפיג'מה

בת שלי, את מרגשת אותי מעבר למילים. אנחנו כל כך דומות, ועדיין שונות לחלוטין. את השדרוג הפי מאה שלי. את חזקה. את שלמה. בלי עין הרע, את בריאה פי מיליון ממה שהייתי בגילך. הצניעות היא חלק ממך בצורה שמעוררת בי קנאה. כשאומרים "משיב לב אבות על בנים" אולי מתכוונים לכך שהילדים ישכחו את מה שאנחנו, ההורים המהגרים, עוד לא למדנו. אמן שהלימוד המשותף שלנו יחזק אותי יותר ממה שיכין אותך למבחן.

ועדיין, בתפילה שלי עליך אני מבקשת מהשם שיידלק בלבך כמו פנס, כמו שהוא חי בלבי תמידית. אני מבקשת ממנו שהרצון שלך לא ייפסק בלימוד הלכות. שהלימוד יהיה עמוק יותר ופנימי יותר ממתי עונים אמן ומתי יושבים. אני מבקשת בשבילך שתהיה לך אמונה. יוקדת כזו. אני רוצה שתרצי להיות קרובה אליו, שכשתצעדי קדימה תרגישי שטף אהבה. געגוע מהפעם האחרונה שצעדת.

יש בי רגעי התלבטות מה אני רוצה בשבילך יותר, יראה או אהבה. יש רגעים שאני מרגישה שהן לא יכולות לחיות יחד באיזון. שזה או זה או זה. אז מה אני רוצה בשבילך? שלפני התפילה תתלבשי כאילו את פוגשת מלך או שר חשוב, כמו שלמדנו? או שתרגישי שאת פוגשת את החבר הכי טוב שלך, שיחבק אותך גם כשאת בפיג'מה, ואף על פי כן תתלבשי, כי זה מה שהוא מבקש? שתדבקי בכל מה שלמדת, או אולי שיהיו רגעים שהלב שלך יצעק גבוה וחזק יותר מכל מה שהמורה אמרה? שתרקדי ברננה מתוך אמונה ושמחת התורה, או שתבדקי מה נכון לעשות מבחינה חברתית?

אני יודעת שאני, בראייה שלי, בעבודת השם שלי, עומדת בקצה. אני מבינה שזה לא המקום הנכון לעמוד בו תמיד. אני שמחה שאת ממוקמת באמצע. אבל יש רגעים שבא לי לראות אותך כמו החיות הנוהמות בלילה אל השם. לראות גם אותי בעבודת השם שלך. בכל דרך, אני משוגעת עליך.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".