קשה לי להתפלל שחרית. מה עושים?

קשה לי להתפלל תפילת שחרית.

אני רוצה להתפלל בחשק והתלהבות, ואני לא מצליח. איך אני מפצח את הסוד?

בוא נחלק את כל היהודים שמתפללים לשלוש קבוצות. לצורך העניין נחלק את זה לפי דקות של שעון. יש את הקבוצה של השעה ועשרים או שעה וחצי תפילה. יש את הקבוצה של העשרים וחמש דקות. ויש את הקבוצה של החמישים וחמש דקות.

כלומר: יש את אלו שמתפללים שחרית 25 דקות. זה אותם אלה שהם לא בקטע של התפילה, והם מגיעים לבית הכנסת בשביל לסמן וי. הם מגיעים באמצע ומטיסים את התפילה. עליהם אני לא מדבר.

הקבוצה השניה: יש את אלו שמתפללים שחרית מדי יום במשך שעה ועשרים דקות, או יותר (!) וגם עליהם אני לא מדבר. כי אלו אנשים מיוחדים, ברמה גבוהה, אנשים שיש להם התלהבות וחיות מיוחדת בתפילה, והתפילה שלהם באמת נראית משהו אחר לגמרי. ובאמת אין הרבה אנשים כאלו. בקיצור: זה גדול עלי. אני לא שם.

אני לא שייך, לא לקבוצה של העשרים וחמש דקות וגם לא לקבוצה של השעה וחצי. אבל אני רוצה לדבר על הסוג הממוצע. על אותם אלו שמתפללים בממוצע 55 דקות פחות או יותר. קבוצה זו מונה את רובם המוחלט של תלמידי החכמים והרבנים, ואלו אנשים שהתפילה שלהם זה תפילה. מצד אחד לא מחפשים לעשות וי על התפילה. ומאידך הם גם לא מתפללים בהתלהבות יוצאת דופן. הם אנשים נורמליים. והם בדרך כלל מתפללים 55 דקות, או קצת יותר.

אני מסוקרן דווקא ביחס לאנשים האלו: מה הם עושים בתפילה? מה הם עושים מידי יום בשעה התמימה שהם מתפללים? מילא היהודי הצדיק שמתפלל שעה וחצי ויותר - עליו אין לי שאלות. גם אם הוא יתפלל שעתיים וחצי - אני מבין מה יש לו לעשות שם. הוא יודע להתפלל.

אבל הסוג הזה של ה-55 דקות זה דווקא סוג די מאופק. אתה לא רואה שהם מגיעים להיכלות גבוהות בתפילה. לא פורצים בבכי ולא מזיעים מרוב תשוקה. אבל הם כן מתפללים בנחת, כמונה מעות, ולא נראה שעוד שניה הם הולכים להתפוצץ מחוסר עניין. ועליהם אני רוצה לדעת מה הם עושים שעה תמימה בתפילה?

תבין: אני מדבר פה על אנשים מבוגרים, שכבר 40 שנה ככה מתפללים. ובדיוק זה מה שאני רוצה להבין: מה הם עושים בשעה הזו מידי בוקר במשך 40 שנה? האם גם הם יושבים על קוצים כמוני? לא. לא נראה שזה ככה. לא נראה שהם זעים באי נוחות. מצד שני: אני גם לא רואה את ההתלהבות היוצאת דופן שלהם. אז מה כן?

חשבתי על כך הרבה, והגעתי למסקנה הבאה: תפילה זו עבודה. לעבודה יש שפה משלה. בעבודה יש מושג שנקרא מוסר עבודה. בעבודה יש שעות עבודה. בעבודה יש מה שנקרא קדימה לעבודה. שלום. כל טוב. אני הולך לעבודה.

תפילת שחרית זה עבודת ה'. אני הולך לעבוד אצל ה'. והיות ותפילה זו עבודה. אז צריך להגיע לעבודה בזמן. יש הקפדה להגיע בזמן. הבוס מגיע ראשון לראות אם העובדים הגיעו בזמן. הבוס גם מתגמל את ה-10 העובדים החרוצים שהגיעו ראשונים.

עד שהבנתי את הנקודה הזו, התפילה נתפסה אצלי כמשהו שקשור אלי. אני צריך להרגיש. להתחבר. להתרגש. להתלהב. להתמלא בכיסופים. ותכל'ס זה לא. ביום יום זה לא עובד. פרץ של רגשות זה משהו שמגיע פעם ב... בחיי השיגרה הנורמליים אין פתאום ריגושים חזקים. כמו שלא כל יום הוא יום הולדת ולא כל יום פורים. ככה לא כל יום מתרגשים עד כלות הנשמה.

אז מה כן יש כל יום? עבודה. לעבודה כן הולכים כל יום כל יום. ותפילת שחרית מנחה וערבית של יום יום זו עבודה. כן. כמו שיש סדרנים שעובדים באושר עד והעבודה שלהם מתחילה בשש. וכמו שיש עובדי עירייה שהעבודה שלהם מתחילה בשמונה. אז ליהודים יש עבודה בשעה מסוימת. שבע או שמונה בבוקר. הולכים לעבודה. מה העבודה? עבודת ה'! אל תצפה לריגושים מיוחדים. אל תצפה לאיזה התעלות מי יודע מה. אז מה כן? עבודה! הבוס רוצה לראות מוסר עבודה. רוצה לראות אותך ניצב כאן בזמן - בעבודה.

תפילה זו עבודה, ולעבודה צריך להגיע

לדעתי זה הסוד הצבאי של כל אותם יהודים יראים ושלמים שמתפללים כבר 40 שנה תפילת שחרית מדי בוקר במשך שעה תמימה. אלו אנשים עם מוסר עבודה. יש כאן בן אדם שכבר ארבעים שנה מגיע לעבודה. הוא מגיע. דופק. הוא מתפלל מה שצריך להתפלל. והוא לא מטייח.

אני חייב להדגיש שוודאי שיש מי שאוחז במקום יותר מרומם. ברור שיש לאן להתקדם. ברור שמי שמגיע לתפילה על תקן של עבודה יש לו עדיין מה להתקדם. אבל כדי שאדם שלא נמצא בדרגה הזו יתפלל כמו בן אדם, עליו דבר ראשון לדעת שתפילה זו עבודה.

אחר כך יהיה אפשר להתקדם לשלב הבא, לשלב של עבודה שבלב. אבל קודם כל שיהיה מוסר עבודה. קודם שיהודי ידע שתפילה זו עבודה. ולעבודה צריך להגיע ולדפוק. נקודה.

אחרי שיש מוסר עבודה. כעת יש קידום בעבודה. לאט לאט אפשר להתקדם בעבודה, ולהגיע לעבודה שבלב. ואותו דבר לצד השני. אם קרה וההתלהבות שלך בתפילה ירדה, השאלה לאן אתה צונח. האם לתפילת בזק? לתפילת שחרית ומנחה צמודים? לתפילת שחרית בכביש עוקף שליח ציבור?

לא ולא. יש משהו באמצע. יש משהו שנקרא עבודה. תפילה זו עבודה. וגם אם ירדת מהרמה של עבודה שבלב, עדיין יש פה עבודה!! ולעבודה צריך להגיע. אתה תמשיך לקום בשעה שבע ותלך להתפלל. ומקסימום תתפלל תפילה קפואה. בלי התלהבות מיוחדת. אבל לכל הפחות העבודה נשארה. נשארת עובד אצל הבוס בורא עולם, ואל תדברו איתי באמצע התפילה כי אני באמצע עבודה.

שוב, אני מבקש להדגיש שהעבודה שבלב הבסיסית זה להבין שיש בוס שאנחנו עובדים אצלו. כן. ההבנה המתכתית הזו היא הבסיס של עבודה שבלב. ואל תזלזל בהבנה הזו. כי אם תשים לב: יש הרבה כאלו שמאוד קשה להם לקבל את זה. יש כאלו שמוכנים להתפלל לה' מהבוקר עד הלילה. רק אל תגיד להם את מה שאמרתי עכשיו.

ולמה לא? כי אם תפילה זה עבודה, אז צריך מוסר עבודה, ומוסר עבודה זה משהו שדורש ממני להיכנע. ולהיכנע זו עבודה שבלב. אני מוכן להתנדנד הכי חזק, אני מוכן להפעיל כח פיזי כמה שאתה רוצה. אבל אל תגע לי בלב. אל תעביד את הלב שלי. אל תדרוש ממני מוסר עבודה.

אז זהו. זה בדיוק מה שהתחדש לי. שנקודת הבסיס של תפילה זה להפנים שזו עבודה. ברגע שקלטתי שאני מגיע פה לעבוד אצל ה', פתאום למרבה ההפתעה התחלתי פתאום להתחבר. התחלתי להרגיש טעם מסוים בתפילה, שאולי הוא אור בקצה המנהרה.

מה קרה פתאום שהתחלתי להתחבר לתפילה? פשוט מאוד: עד היום משום מה הייתי בטוח שאני צריך להתרגש. להתלהב. להרגיש. ודי. כמה פעמים אני כבר יכול להתאכזב מעצמי. כמה פעמים ניסיתי להצית את הרגשות שלי ללא הצלחה. אבל ביום שהבנתי שתפילה לא שייכת לי. תפילה זו עבודה. אני לא צריך להתרגש. אדרבה. הרבש"ע צריך להתרגש. אני צריך לרגש אותו. אני פה בשביל לעבוד אותו. אז קדימה. מתחילים לעבוד. ברגע שניגשתי לתפילה ממקום של עבודה. פתאום זה עובד. בטח שזה עובד.

יש עוד שלבים בעבודת התפילה. אני כעת מסתפק בעבודה. העיקר שזכיתי להתקבל לעבודה. תודה לך ה' אשר בחרת בנו מכל העמים וקרבתנו מלכנו לעבודתך. כל כך פשוט.

מדהים: על איזו תפילה כותב הזוהר הקדוש - ’גדולה מכל סוגי התפילות’?