האם בן הזוג משתנה אחרי החתונה?

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת שבן הזוג עצמו או בת הזוג עצמה משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – המציאות עצמה היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת, בלי ילד אחד אפילו, בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי, בלי משכנתא על הראש, בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו', בלי מציאות שוחקת ושיגרה, בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו', ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה, האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף, גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן, גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר.

למה?

כי הוא לא בכיס שלי, כי היא לא בכיס שלי, כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה, היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה", "הגענו אל השיא", הכל עכשיו מובן מאליו. הוא כן בכיס שלי עכשיו. היא כן בכיס שלי עכשיו. כבר התחתנו. כבר יש טבעת. אז אם רבים – זה עד הסוף. ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף. ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים. הוא בכיס שלנו. הוא מובן מאליו. הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים. ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה. וזאת משתי סיבות עיקריות:

המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה לא היה בכיב הקטן, שזה לא היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני

המובן מאליו – הוא הנשק מס' 1 לנישואין

כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח, בתת מודע לפעמים, שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, בדיוק הפוך ממה שהיה קודם. ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת. אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה! שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים! נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו, להילחם בו, צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' – לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמתית, מבוססת, מלאה בעומק. אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת – אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה, אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה. שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה במודע.

ויש הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

זכוכית מגדלת

הדרך הראשונה, ואולי חשובה ביותר היא זכוכית המגדלת. לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית – וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג.

(צילום: shutterstock)

לראות את זה. להעריך את זה. להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים? לגמרי הפוך. שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים. אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב. אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי, להפוך את זה לחזות הכל, לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר שהם דפוקים, שמשהו בהם, באישיות שלהם לא בסדר, בעוד שכאשר אנחנו טועים, או אנחנו לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו, לפרש זאת כהתנהגות שלנו שנובעת מהמציאות הקשה ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה במודע לעשות זאת גם כלפי בן הזוג! במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש – אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו, או טרוד, או לחוץ, או מתוסכל, או כואב לו, או קשה לו, בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה! כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף, חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב שכן נמצא וקיים בבן הזוג, להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -ולא לקחת כמובן מאליו! כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף… אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע… אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה… אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות. אז לא!!! זה לא מובן מאליו! היא שטפה כלים! והוא קם לתינוק ונתן לי לישון! והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה! והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי! זה לא מובן מאליו!

אז להעריך את זה, לומר תודה על זה, לראות את זה, קודם כל לראות את זה. להגדיל את זה.

ואת הרע? להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק. בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש וכו' וכו'.

אז בהחלט, גם בן זוג אידיאלי ומושלם, וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת, שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה – זה עדיין לפני החתונה! הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7, עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות, עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו, עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו, עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה, אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם, אלה שהתאהבנו בהן, אלה שראינו ומצאו חן בעינינו, אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר! אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים! וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות! וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

לא לטאטא ולא לצבור מטענים

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף, ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה. אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע, ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים, ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות, ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה בדיוק מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק למה היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש, להבין אותו, לקרוא לו בשם, ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו', ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה, – אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה, ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות, לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי, להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה, ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים. (וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של טוב ביננו כרגע. כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש, לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך, אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שהמציאות של הנישואין עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש לא מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית, כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה – אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו – מה הם עשו בעצם? החליפו גבר אחד באחר. ומה יקרה עכשיו? גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה. שוב הרגשה של מובן מאליו. שוב הרגל.

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור.

ואז גם איתו. אחרי שלוש שנים, ועוד ילדים, ועוד 3 שנים – שוב אותו דבר, ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו, כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים, כאילו הוא יכול להיות מושלם, כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית: לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת, להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות, ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם! לא מלאך, לא מושלם, זה בנאדם. הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה. ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה. שהכל מושלם, שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל, שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה.

אבל הורגלנו לא נכון. זו לא המציאות. גם אנחנו לא מושלמות. גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני. גם אנחנו אנושיות. גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות. גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו – כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג. יש לו את הטוב שלו. כמו שלך יש את הטוב שלך. ויש לו את החולשות שלו כמו שלך יש את החולשות שלך. השוואות לא יעזרו, הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות שלו, ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי. אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב – הרי התחתנתי עם בעלי כי הוא זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו, והוא זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה – אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות, לשחרור, להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי, של שייכות וייחודיות, של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני, או אשתי היא רינה או דינה –מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד בטוב – היא העבודה שלנו בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד! היא היכולת שלנו במודע להשקיע, במודע לאהוב.

יעל זק"ש היא יועצת זוגית, משפחתית ואישית מוסמכת, מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות. ליצירת קשר - zakshyael@gmail.com