חידות בענייני סעודה

1) נטל ידיו כדת וכדין (עם כל ההידורים), ובכל זאת אנו אומרים לו: 'הנטילה שלך היתה מצוינת, אך בכל זאת, ראוי שטרם אכילתך, תלבש כפפות (או תכרוך ידיך במפה), וכך תאכל בכל משך סעודתך'?

2) אינו אוכל, אך צריך ליטול את ידיו לסעודה - הכיצד?

3) א) מתי מברכים 'על נקיות ידים'? ב) מתי מברכים 'על טבילת ידים'?

4) איך יתכן שיברך אדם ברכת 'המוציא' פעמיים באותה סעודה (ללא שיסיח דעתו מהסעודה כלל)?

5) ראובן הזמין את שמעון לסעודה, אך שמעון התנצל ואמר: 'איני יכול להגיע, משום שאני מתענה היום תענית חלום'. ראובן התעניין: 'אולי תספר לי מה חלמת?', ושמעון ענה: 'הייתי מספר לך בשמחה, אך איני יכול מכיון שלא חלמתי שום חלום'... כיצד יובנו דבריו של שמעון?

6) איך יתכן שיהיה אסור לאדם לאכול מאכל מסוים בתוך הסעודה קודם ברכת המזון (אף שלא נטל מים אחרונים ולא הסיח כלל דעתו מן הסעודה), ורק לאחר ברכת המזון יוכל לאוכלו?

7) שני אנשים סעדו יחד סעודת שבת, באותו זמן בדיוק. איך יתכן שיברכו ברכת המזון באותו זמן, והאחד יזכיר 'רצה והחליצנו', והשני לא יזכיר?

8) בהלכות שבת ויום טוב נאמרה הלכה ש'כבוד יום קודם לכבוד לילה' (שו"ע סי' רע"א ס"ג), ולכן אדם שיש לו למשל מעט מיני מגדים, טוב יותר שיניחם לצורך סעודת היום מאשר יאכלם בסעודת הלילה. מתי כבוד הלילה עדיף מכבוד היום (ואין מדובר ביין, שלגביו הדין הוא שאם יש לו יין בשיעור כוס אחת בלבד, יש לקדש עליו בלילה ולא להניחו ליום)?

9) מתי ראוי לחתוך את הפת לפני ברכת 'המוציא'?

תשובות

1) מבואר במשנ"ב (סי' קפ"א סק"ב), שאדם שאין לו מים לנטילת מים אחרונים, ולא יוכל להשיגם אלא במרחק רב (לפניו 4 מיל ולאחריו מיל), הדין הוא שרשאי לאכול ולברך ברכת המזון (ואם ימצא מים אח"כ יטול ידו משום חשש מלח סדומית). וכתב בשער הציון (סק"ח), שבאופן זה שעומד לאכול בידיעה שאין לו מים אחרונים, טוב שיכרוך ידיו במפה קודם שיאכל (אפילו אם נטל ידיו למים ראשונים), כדי שלא יהיו ידיו מזוהמות מן האכילה (ופסולות לברך בהן ברכת המזון), וגם ממילא יהיו שמורות מנגיעה במלח סדומית.

2) בשו"ע (או"ח סי' קס"ג ס"ב) מבואר שהמאכיל את חבירו אינו צריך ליטול את ידיו, לפי שלא תיקנו נטילת ידים אלא לאדם האוכל. והביא הכף החיים (אות י"ב) בשם כמה פוסקים, ששמש המאכיל לאחרים, צריך נטילה, שכיון שהוא טרוד חיישינן שמא יאכל.

3) א) נאמר בשולחן ערוך (סי' ד' סעיף כ"ב): "אם אין לו מים (כשקם בבוקר משנתו), יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך: 'על  נקיות ידים', ויועיל לתפילה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן".

ב) נאמר בשולחן ערוך (סי' קנ"ט סעיף כ'): "המטביל ידיו (לסעודת פת), אינו מברך על טבילת ידים, אלא על נטילת ידים". וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת ידים, וכן עיקר"[1].

4) מבואר בשולחן ערוך (סי' קס"ז ס"כ), שאף על פי שאין דין 'ערבות' בברכות הנהנין, דהיינו שאין אדם יכול לברך ולהוציא את חבירו בברכתו, אם הוא עצמו (המברך) אינו מחוייב באותה הברכה, מכל מקום, יכול אדם לברך עבור חבירו ברכת המוציא על מצת מצוה בליל ראשון של פסח, משום שזו לא אכילה של רשות אלא של חובה. וממילא יתכן שיברך אדם המוציא על המצה בליל פסח, ולאחר מכן יברך שוב המוציא עבור חבירו שאינו יודע לברך.

כמו כן, מבואר בשולחן ערוך (שם סי"ט), שאף על פי שאין דין ערבות בברכות הנהנין, מכל מקום יכול אדם לברך ברכת המוציא (או שאר ברכות, אף שאינו חייב בהם), עבור קטן, כדי לחנכו במצוות.

5) שמעון עצמו לא חלם, אך אדם אחר חלם עליו חלום רע ולכן התענה, כמבואר במשנ"ב (סי' רפ"ח סק"ו), שאם חבירו ראה עליו חלום רע בשבת וסיפר לו, לא יתענה, אבל אם אירע כן ביום חול, יתענה.

6) האוכל בשר אסור באכילת חלב במשך שש שעות מסיום אכילתו, וגם אם חלפו שש שעות, עליו לסיים תחילה את הארוחה הבשרית ולברך ברכת המזון, ורק לאחר מכן יוכל לאכול חלב, משום שבאותה סעודה אין לאכול בשר וחלב (יעויין בש"ך ביור"ד סי' פ"ט סק"ה).

7) נאמר בשולחן ערוך (סי' קפ"ח ס"י): "היה אוכל (סעודה שלישית) ויצא שבת, מזכיר של שבת ('רצה והחליצנו') בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה". כלומר, אנו הולכים אחר תחילת הסעודה, והואיל והתחיל לאכול בשבת עליו לומר רצה והחליצנו.

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ל"ב): "כתבו האחרונים, שאם התפלל מעריב קודם ברכת המזון - שוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון, דמחזי כסתרי אהדדי". ומכאן התשובה לחידה פשוטה ביותר: האחד התפלל מעריב טרם שבירך ברכת המזון, והשני לא.

ויש לציין עוד את דברי השולחן ערוך הרב (שם סי"ז) שאף אם הבדיל על הכוס תוך כדי סעודה שלישית (לפני ברכת המזון) - לא יזכיר 'רצה', משום שכבר עשה יום זה כחול, ולא שייך שכעת יעשהו קודש.

8) כשחל ליל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, ויש לו פת משובחת, וגם פת רגילה, יאכל את המשובחת בלילה, משום שמצוה לאכול אז מהתורה, ולכן מסתבר שבזה כבוד הלילה קודם. וכמובן שכך גם יהיה בליל פסח, שבמצה היפה והמשובחת יש לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר (הרב יצחק זילברשטיין שליט"א בשם חתנו הגר"י צ'יקונובסקי שליט"א).

9) א) מבואר בשולחן ערוך (סי' קס"ח ס"ג), שאם שתי לחמניות (או חלות) נאפו יחד ודבוקות אחת לשנייה (בקצוות), ונחתך חלק מן הלחמנייה האחת, והשנייה נשארה שלימה (כך שלפנינו לחמנייה שלימה שדבוקה אליה חצי לחמנייה), אזי טוב להפריד לפני הברכה את הלחמנייה החתוכה מהשלימה, כדי שהפת שמברך עליה תהא נראית שלימה. ועל אף שאילו ישאיר את השנייה החתוכה דבוקה לשלימה, הבציעה תהא על פת שנראית יותר גדולה, מכל מקום, מעלת ה'שלם' עדיפה ממעלת ה'גדול'.

ב) בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' כ"ד) הביא דברי רבינו הנצי"ב שחידש בדין הבציעה על 'לחם משנה' בסעודת שבת קודש, שהעיקר תלוי היאך בא הלחם לפנינו - אם בא הלחם שלם, או אפילו פרוס, אזי אם נפרס ונקטן בכמותו, נחשב ל'חסר' ואינו ראוי ללחם משנה, אבל אם בא פרוס לפנינו, ולא נשתנה מכמות שהיה - הרי הוא ראוי ללחם משנה. ומדברי הנצי"ב יוצא - אומר המנחת יצחק - שאם אין לו רק לחם אחד שלם, נכון שאדם אחר יבצענו לשניים שלא בפני הבוצע, וכך יביאנו לפני הבוצע, ובזה יֵצא ידי 'לחם משנה' בשעת הדחק.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.