כמה מילים ממני לנוער שצמא למעט חום ואהבה

שלום לך נשמה יקרה,

ראיתי את התגובה שלך באחת הכתבות שלי, ולא יכולתי שלא לכתוב לך בחזרה ולנסות לומר כמה מילים מחזקות. נגעת בי. ריגשת אותי. ראיתי את הקושי, ראיתי את הכאב, ראיתי את המלחמה הפנימית שמעידה על הרצון הכנה שלך להישמר ולהיות במקום הנכון. וזה לא קל, כל כך לא קל.

כתבת כך: "אני כל כך מפחדת על עצמי, אני פוחדת ליפול! אני לא רחוקה משם! אבא שלי חילוני גרוש, ואימא שלי גרושה פעמיים... נשברתי כבר כמה פעמים ונפלתי לצ'אטים עם זרים, חלקם פדופילים.
בסופו של דבר אני מחפשת את עצמי, נערה בגיל ההתבגרות. ואני מרגישה לבד.
יש לי סינון תכנים בבית ואין לי טלוויזיה, אבל שתדעו שזה לא הדבר היחיד. כמה פיתויים נמצאים ברחוב, בחוץ... שבא לי רק ללכת. ואני באמת מפחדת על עצמי, מפחדת שיקרה לי משהו!".

לגדול במציאות חיים של הורים גרושים זו מציאות לא קלה בכלל. אינני יודעת בת כמה היית כשחווית את גירושי הורייך, אבל וודאי שזו הייתה טלטלה רצינית. ההורים שניהם מתמודדים עם קשיים משלהם, מנסים לשקם את חייהם, מנסים לתפקד למרות מציאות חיים לא אידיאלית של בית לא שלם. ואולי את מרגישה שנשכחת, שתשומת הלב והיחס שהיית אמורה לקבל פשוט לא שם. ואולי הנפש שלך זועקת למשהו שירגיש כמו הבית החם והשלם, למשהו שירגיש כמו חום והכלה, לצורך הטבעי והכל-כך אנושי של "שיאהבו אותי, שיראו אותי!". את מחפשת תחליף. ואם לא מהבית, אז ממישהו אחר.

(צילום: shutterstock)

ודאי ואין ספק כלל שהורייך אוהבים אותך עד אין קץ, ילדים הם כל עולמם של הוריהם ואין אהבה גדולה מאהבת הורה לילדו. מכורח הנסיבות של התמודדויות ההורים, לעיתים הם נאלצים להקדיש את רוב זמנם וכוחם לשיקום חייהם שלהם, וכך יוצא שהילד לא מקבל את מה שהוא זקוק לו נפשית. אך האמיני לי שאין זה רצונם, אלא ברירת מחדל שגם הם נאלצים להתמודד עמה. אם הם היו מסוגלים, את הירח הם היו מביאים לך. הרגש הטבעי של כל הורה הוא שהילד שלו יהיה מאושר ויהיה לו טוב, אבל לעיתים יש מצבים לא פשוטים בחיים שפוגעים ביכולת של ההורה לספק לילדו את מה שהוא זקוק לו, ולא חלילה בגלל שהוא לא רוצה, אלא בגלל שאין לו כרגע את היכולת לספק זאת. ולעיתים רבות מה שמתחולל בליבו של ההורה לא משתקף כלל כלפי חוץ, אך וודאי שזה מכאיב להורה עצמו, ואין בידו אפשרות אחרת.

הרב יגאל כהן סיפר בשיעוריו שהוא הגיע ממשפחה בעלת רקע סוציו-אקונומי נמוך, ולכן לא הייתה להוריו ברירה ובגיל 7 (כיתה ב') הוא עבר להתגורר בפנימייה. הוא סיפר שבלילות הוא רצה את אבא ואמא, אבל הם לא היו שם... הכרית שלו הייתה ספוגה מדמעות לילה אחר לילה...
הרב אהרן מרגלית סיפר שבילדותו הוא סבל משיתוק קשה, ולא נותרה ברירה אלא לאשפז אותו בבית חולים טיפולי שרחוק מאוד ממקום מגוריו. וככה מגיל 3 ועד גיל 7 הוא היה לבד בבית החולים, בלי אבא ובלי אמא. התחבורה הציבורית של אז לא הייתה כמו של היום, ואמו הייתה יכולה לבקר אותו רק פעם אחת בשבוע. את מתארת לעצמך כמה דמעות בתור ילד נשפכו מעיניו... לימים הקשר בינו לבין אמו היה קשר הדוק וקרוב במיוחד, ובזכותה הוא לבסוף שב ללכת ולתפקד.

ההורים שלנו הם בני אדם, הם מוגבלים. עם כל כוונותיהם הטובות והאהובות, לא תמיד הם יכולים לתת את מה שהם היו באמת רוצים לתת.

אני קוראת מבין את השורות את המלחמה שלך בין הדחף למצוא בחוץ משהו שירגיע את הכאב, שייתן לנפש את מה שהיא צריכה לבין הרצון האמיתי שלך לעשות את רצונו של הקב"ה. שתדעי לך, שבכל פעם שאת מנצחת, שאת לא נכנסת לצ'טים עם בחורים, שאת לא מסתובבת בחוץ בלילה, שאת לא נמצאת איפה שאת לא אמורה להיות – אבא שבשמים גאה בך, שמח בך, את עושה לו נחת, ועלייך הוא אומר "זאת בת ישראל אשר בה אני מתפאר!" (במקור: "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", ישעיהו מט, ג).

כשאת נמצאת בינך לבין עצמך, ואף אחד לא יודע שנלחמת, שוויתרת על מה שהתחשק לך, את בעצם מקיימת את המצווה האדירה של "קידוש שם שמים"! וכל מלחמה כזאת שניצחת נרשמת בפנקס שלך בשמים לנצח נצחים.

ובנינו, בואי נהיה כנות, האם הבחור שבחוץ יכול לספק לך באמת את מה שאת צריכה? זה נראה אולי שכן, כי כרגע יש כל כך הרבה את ה'לבד' הכואב הזה, שרק רוצים שייגמר. אבל המענה לצורך הזה לא באמת יכול להגיע בשלב צעיר זה של חייך מבחור צעיר, שכרגע מה שמעניין אותו בחיים זה לעשות כמה שיותר כיף. הוא עדיין צעיר, הוא ממש אבל ממש לא בָּשֵׁל בשביל לרצות לספק למישהי מסגרת מחייבת, לספק לה אהבה נצחית ללא תנאים, להיות שם בשבילה באש ובמים. גם אם הוא אומר כך ואפילו נראה שהוא באמת מתכוון לזה, המציאות מוכיחה שברגע שדברים משתנים, גם ההבטחות והרגשות פורחות ונעלמות כאילו ולא היו. בחור צעיר לא נמצא בשלב שבו הוא בָּשֵׁל להתחייב למישהי שהוא תמיד יהיה שם בשבילה. כרגע זה מתאים לו – הוא יהיה שם, מחר זה לא יתאים לו – הוא לא יהיה שם. ואז כאב ה'לבד' יהיה גדול שבעתיים כי נפער עוד חור בלב.  
אני ממש אשמח אם תקראי את שתי הכתבות הבאות, שמדברות על הנושא הזה ואולי יחזקו אותך באותו עניין:
הסוד היהודי: זה מה שיגרום לו לרצות להתחתן
ככה הוא שבר לה את הלב

בעזרת השם יבואו ימים טובים יותר והתקופה הזו תהיה מאחורייך. בעזרת השם בבוא העת תקימי בית חם ושמח, עם בעל נפלא שיעריך אותך. אבל עד אז - שמרי על עצמך. בנות רבות היו בקשרים עם בחורים, וגילו למרבה התדהמה שכנגד כל סיכוי הן נכנסו להריון. הן לא רצו לעשות הפלה ולשים קץ לחייו של התינוק שלהן, ולכן הביאו ילד לעולם בגיל 16. הן גידלו אותו לבד כאימהות חד-הוריות, כי "החבר האוהב" ברח ברגע ששמע מהסיפור והשאיר אותה לבדה להתמודד עם עול גידול הילד בכוחות עצמה. ויעידו על כך אלפי בנות ממחלקת אמ"א בהידברות.

הנקודה הקריטית בשלב זה בחייך היא שההחלטות שלך כרגע יכולות להשפיע על כל המשך חייך בעתיד. נפילות עם בחורים עלולות לסלול לך מסלול חיים שונה לחלוטין ממה שהיית יכולה לקבל. בחורה ששומרת על עצמה, ומכבדת את עצמה וצניעותה, תזכה בבוא העת להינשא לבחור נעלה כמותה, כי כבר אמרו חז"ל "אין מזווגין לו לאדם אישה אלא על פי מעשיו", שזה אומר שהקב"ה מחתן כל אחד עם בן זוג שתואם לרמתו ומקומו התורני. כך שככל שתשמרי על עצמך, כך תזכי בעתיד לבעל ברמה גבוהה יותר (ולא למישהו שמסתובב ברחובות ושולח משפטים לבנות).

אני יודעת שעד החתונה יש עוד זמן, אבל מה שיכול לתת לך כוחות בינתיים זה שתזכרי שהתקופה הנוכחית היא זמנית. יבואו בעזרת השם ימים יפים יותר. עד אז תעשי ככל כוחך להחזיק מעמד, וברגע של קושי תזכירי שוב ושוב לעצמך שזה זמני ויום אחד כל זה יהיה מאחורייך. תזכירי לעצמך שיבואו ימים של שמחה, של משפחה שלמה שבעזרת השם תקימי, של חום ואור. תזכירי לעצמך שה' רואה הכול, והאמיני שכל המאמצים הללו יישאו פירות ותזכי לראות בעתיד עם הקמת ביתך כמה שזה היה שווה את זה.

מאחלת לך ברכה ואושר עד אין קץ.

ממני אלייך.