צייר הדיוקנאות חושף: "ללא הציור לא הייתי שורד בישיבה"

לא מעטים הם האנשים שמתקשרים להזמין ציורי דיוקן אצל הצייר שניאור ליפסקר. רבים מהם נדהמים לשמוע שליפסקר, שבשנה האחרונה הפך למוכר מאוד בתחום, הינו בחור צעיר, בן 20 בסך הכל, בשנתו הראשונה לאחר נישואיו.

"אני יודע שזה מפליא, גם אני בעצמי עוצר לפעמים ולא מאמין שהגעתי למקום הזה", הוא מציין בחיוך. "בעיקר זה מעניין כי בשונה מציירים אחרים שמספרים על כך ש'נולדו עם עיפרון ביד' או ש'הם מציירים מאז שזוכרים את עצמם', אצלי זה היה אחרת. הציורים הראשונים שלי היו בערך בגיל 12, וגם אז לא באופן רציני בכלל. הפעם הראשונה בה התחלתי להתוודע לכישרון הציור שלי הייתה כמה שנים לאחר מכן - כשהתחלתי ללמוד בישיבה".

ליפסקר עוצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה ומציין: "כשאני נזכר בשנות הישיבה אני יכול לומר שאלו היו השנים הכי מדהימות בחיי, באמת זכיתי להתעלות ולהשקיע בלימוד, אך לצד זאת כבחור צעיר חוויתי גם התמודדות לא קלה מבחינה חברתית, ואני יכול לומר באופן חד משמעי שהציורים הם אלו שהחזיקו אותי והעניקו לי את הכוח להמשיך ללמוד. משמיים הקב"ה דאג לי והכין לי את הכלים הנדרשים, כדי שלא אפול, כדי שאחזיק מעמד".

"הציור החזיק אותי בישיבה"

ליפסקר ממשיך לספר: "בתחילת דרכי בישיבה לא כל כך מצאתי את עצמי, הביטחון העצמי שלי היה ירוד מאוד, ושמתי לב שאני בקושי מצליח לדבר ברצף עם החברים, התחלתי אפילו לגמגם. זה הפריע לי מאוד, בפרט שלפני כן הייתי ילד חברותי מאוד ומעולם לא סבלתי מחוסר ביטחון. הרגשתי כל הזמן שגם במסגרת החדשה יש לי מה לתת ואיך לתרום, רק שאני לא מצליח לבטא את עצמי, וזה היה כל כך מתסכל..."

לדבריו, מהר מאוד הוא מצא את עצמו במהלך ההפסקות וברגעי הפנאי, בזמנים בהם בחורים ניהלו ביניהם שיחות ודיונים שבהם הוא לא ממש הצליח להשתלב, כשהוא יושב ומקשקש על הנייר. "לא חשבתי שאני באמת יודע לצייר, בעיקר קשקשתי, אבל פתאום החברותא שלי הבחין בכך ועוד כמה בחורים התאספו סביבי והתחילו לשאול מה אני מצייר. גם אז המשכתי להרגיש שמדובר בסך הכל בקשקושים, אבל ככל שהחברה שסביבי התחילה להתלהב, התחלתי להבין שייתכן שיש כאן משהו, ואולי אני באמת יודע לצייר. זה גרם לכך שאצייר יותר ויותר, נוצרה אצלי סוג של התמכרות לדבר, ובכל פעם שהייתי צריך להתמודד עם משהו, הייתי בורח לדף ולעיפרון..."

עם זאת הוא מדגיש: "זה לא שתמיד שמעתי סביבי רק תגובות חיובית, זכור לי מקרה בו עבר על יד השולחן שלי בחור משיעור ב', הציץ בדף שהשקעתי בו כמה ימים של ציור, קרע אותו לגזרים ואמר לי: 'שמע, זה מכוער'. במשך תקופה ארוכה גם פניתי לעשרות סופרים והוצאות לאור בבקשה שיאפשרו לי לצייר בספרים שלהם ללא תשלום, ואפילו אחד מהם לא חזר אליי. אבל בשום שלב לא התייאשתי, תמיד האמנתי במה שאני עושה, ופשוט המשכתי לצייר, כשאני מסביר לחבריי לחדר בהתרגשות: 'עוד תראו שיום יבוא ואהפוך את זה למקצוע'. באותם ימים בעיקר התחברתי לציורי קומיקס וקריקטורות, לפעמים גם ציירתי דיוקנאות של אנשים, כמו של חברים שהיו סביבי וניסיתי להעתיק תמונות".

אבל איך בישיבה אפשרו לך לעשות זאת? מה אמר על כך הצוות?

"אולי זה באמת מפליא, אבל בישיבה, למרות היותה שמרנית ומאוד סגורה, הבינו באופן חד משמעי שזה לא בא על חשבון הלימוד, ואפילו להיפך – הסיפוק מהציור מחזק אותי ומעניק לי רצון להשקיע יותר בשעות הלימוד. בהמשך, בישיבה הגדולה, אפילו התחלתי לשלב עבודות בציור בתשלום, לא לפני שהתייעצתי עם המשגיח שאמר לי שאני הראשון בישיבה שהוא מאפשר לו דבר כזה, אך בתנאי אחד – שאפנה לכך לא יותר משעה וחצי ביום, ובמשך שאר שעות היום אקדיש את הזמן רק ללימוד ולא אתעסק כלל בציור. זה היה ההסכם בינינו שליווה אותי במשך כל השנים בהן הייתי בישיבה, ועמדתי בו בכבוד. אפילו מייל לא החזקתי בישיבה, ובסופי שבוע הייתי חוזר הביתה כדי לשלוח במרוכז את כל החומרים שהכנתי".

אחרי כמה שנות לימוד בישיבה גדולה טס ליפסקר למוסקבה, שם למד שחיטה וסמיכה, והמשיך בינתיים לצייר. "באותם ימים כבר היה ברור לי שזו שאיפתי בחיים – להפוך לצייר, וניסיתי להגשים אותה וליישם אותה. לא רק ברמה של תחביב, אלא באמת באופן מקצועי".

דיוקנאות או לא להיות

לפני כשנה, מעט לאחר החתונה, הבין ליפסקר שאמנם הציור הוא תחום אהוב עליו במיוחד, אך כדי לפרנס את הבית הוא צריך לא רק לצייר אלא גם להביא משכורת. זה הוביל אותו לעזוב בצער את הדף והצבעים, ולפנות לעבוד בסוכנות ביטוח. "עשיתי את העבודה כמו שצריך, אבל הרגשתי כל הזמן שהיד שלי לא מסוגלת לנוח, הייתי חייב לצייר, ובכל רגע נתון הייתי משרבט על דפי ממו קטנים. כך בסופו של יום הצטברו אצלי שרבוטים רבים".

בינתיים הזדמן לרעייתו הצעירה לראות אותו מצייר ציורי דיוקן, והיא התפעלה מאוד והעלתה בטבעיות את הרעיון: "למה שלא תציע לאנשים לצייר אותם?" מבחינתו זה היה סוויץ' מוחלט. "עד אז ציירתי לעיתונים, בעיקר ציורי קומיקס וקריקטורות, אבל לא חשבתי שדווקא הדיוקנאות יתפסו תאוצה. פתאום כשאשתי אמרה את זה, התחלתי לחשוב ש-'למה לא?'"

להפתעתו הרעיון הצליח מעל למשוער. "מרגע שפרסמתי שאני מצייר דיוקנאות, קיבלתי המון פניות מאנשים, היו כאלו שביקשו שאצייר אותם או שאכין מזכרת של ציור למישהו שקרוב אליהם, או סתם תמונה משפחתית, היו גם רבים שביקשו ציורי רבנים ועוד כל מיני אתגרים מעניינים. אחרי תקופה קצרה בה שילבתי בין העבודה בסוכנות הביטוח לציור, התחלתי להרגיש שאני לא מסוגל עוד לעשות שיחות טלפון יבשות, בזמן שיש לי כלי כל כך מדהים ביד. אז עזבתי את העבודה במשרד ונשארתי רק בעולם הציור, כשאני נהנה מכל רגע וחווה הרבה סיפוק. אני מצייר אך ורק דיוקנאות, זו ההתמקצעות היחידה שלי כיום".

עשרות רבות של ציורים עברו תחת ידיו במהלך השנה שחלפה, אבל את האתגר הגדול הוא רואה דווקא בציורי הרבנים. "כשאני מצייר אנשים כל כך קדושים אני מרגיש שמבחינה מסוימת אני מכניס אותם אל הסטודיו שלי והם ממש נמצאים איתי. זה כמובן דורש ממני לכבד את האווירה, לשמוע תוך כדי ציור רק ניגונים טהורים, ובכללי להתייחס לכך ברצינות רבה. בכל הציורים שלי אני מקדיש זמן רב לציור העיניים והמבט, שם משתקפת המהות של הדמות. כשמדובר ברבנים אני מסוגל להשקיע שעות ארוכות באזור הזה, וזה בהחלט דורש ממני המון. לרוב אני גם מבקש לקבל כמה וכמה תמונות נוספות של אותו רב, כי למרות שבפועל אני מצייר תמונה אחת, כשאני מסתמך על יותר תמונות, אני מצליח להיות קרוב יותר למקור ולהעביר יותר נפח בציור".

וכן, ליפסקר מודה שלפעמים, אחרי עבודה והשקעה של שעות ואפילו ימים, הוא מגיע למסקנה שמה שצייר לא מספיק מביע, או לא עונה על הדרישות, ואז הוא משאיר את הציור בצד. "אולי יבוא יום שאחזור אליו, ואולי לא..."

יש דמויות שלא תסכים בשום אופן לצייר?

"כצייר שומר מצוות אני לא מצייר בכלל דברים לא צנועים, ואני גם מדגיש את זה לאנשים שפונים אליי. כמו כן, קיבלתי כמה בקשות לצייר אנשים שאני לא מזדהה עם הדרך שלהם, והרגשתי מבחינה מוסרית שאני לא יכול לצייר אותם. באחד מן המקרים הציעו לי עשרות אלפי שקלים על ציור של דמות מסוימת, ובכל זאת ויתרתי, כי זה נוגד לגמרי את העקרונות שלי".

לסיום, הוא מבקש לציין דבר מה בגילוי לב: "כשהתחלתי לצייר בקביעות הרגשתי שאני צריך סייעתא דשמיא גדולה, ובאחד הימים מצאתי את עצמי משוחח עם הקב"ה וממש אומר לו: 'ריבונו של עולם, אתה הרי מעוניין שאמצה את יכולותיי וכישרונותיי, ואתה גם יודע עד כמה שאני רוצה בנוסף לציור גם ללמוד תורה. בוא נעשה 'דיל' – אתה תדאג לי ללקוחות, ואני אלמד דף גמרא מידי יום'. באותם ימים התחלתי לראות דבר מדהים – בכל יום בו הייתי לומד דף גמרא, הייתי מקבל למחרת הזמנה של ציור. ממש כך. ראיתי במוחש עד כמה שהלימוד אמנם בראש ובראשונה חשוב בפני עצמו, אבל בנוסף הוא משתלם אפילו כלכלית. מאז אני משתדל לדבוק בכך ולא לחדול, שלא יעבור עליי יום בלי לימוד. אני יודע שזה המפתח להצלחה, זה ברור לי יותר מכל דבר אחר".