תקשורת זוגית בחינוך: איך שלום הבית משפיע על חינוך הילדים?

בשעת פדיון הבן שואל הכהן את האב: מה תעדיף, לתת (לכהונה) את בנך הבכור שהוא פטר רחם לאמו, או שמא תרצה לפדות אותו בעד חמישה סלעים כמו שאתה מחויב מדאורייתא?

המפרשים מקשים על השאלה הזו: הרי האב לא באמת יכול לבחור לתת את בנו לכהונה. גם אם יגיד שהוא רוצה לתת את בנו, הוא לא יכול לעשות זאת. רק בני שבט לוי משרתים במקדש. אם כן, מה פשר השאלה הזו?

ה"פתחי תשובה" מביא בשם שו"ת חוט השני שלא מדובר באמת בשתי אופציות שפתוחות לפני האב, אלא בשאלה שנועדה לחדד את הסיטואציה ולהדגיש לאב שאם לא היה משלם את חמשת הסלעים – בנו היה אמור ללכת לשרת במקדש. בעצם שואלים אותו: מה אתה מעדיף, את הבן שלך או כסף?

אלא שגם תשובה זו עדיין אינה מספקת; הרי על מצוות אחרות לא שואלים כאלו שאלות, לא שואלים את האיש אם בעיקרון הוא רוצה להניח תפילין ולהתפלל שלוש תפילות ביום – או לפדות חובה זו בכסף, ולא שואלים את האישה אם בעיקרון היא רוצה להתלבש בצניעות. למה דווקא במצוות פדיון הבן יש צורך בשאלה הזו?

והתשובה: כדי לעורר את האדם ולהסב את תשומת לבו לדברים החשובים באמת בחיים. הרי הבן הבכור נולד להורים צעירים, בדרך כלל בגילאי עשרים עד שלושים. זוהי תקופה שבה האדם שקוע בדאגות כלכליות וברדיפה אחרי כסף, והדבר עלול להסיח את דעתו מחינוך הילדים. בא הכהן ומזכיר לאב: זה הזמן להשקיע בילדים ובחינוכם, תפקיד המתחיל כבר מינקותם.

ההורות היא אחד התפקידים החשובים והמשמעותיים ביותר שאנו ממלאים בחיים. מצד אחד, בנושא כל כך חשוב ומשמעותי חייבים לגבש גישה משותפת ומוסכמת, אחרת קשה מאוד לחנך כמו שצריך. מצד שני – דווקא משום שזה נושא כל כך מהותי, אפשר לצפות שיהיו עליו חילוקי דעות בין בני הזוג, שהרי על דברים כאלו אי אפשר להתפשר.

קונפליקטים ברמה ההורית והזוגית

זוגות רבים חווים קשיים בניסיון לאזן את התחומים השונים ולנווט בין זוגיות והורות. כאשר יש להם ויכוח מסוים בקשר לאחד הילדים, הוויכוח נעשה אישי ולאו דווקא חינוכי. הם לא מצליחים להגיב בצורה עניינית ולהפריד בין הדברים.

כבר דיברנו על כך שלעיתים ההשלכות של בעיה מסוימת בנישואים חורגות מגודלה המקורי של הבעיה, וזאת בשל בעיות תקשורתיות שגורמות לוויכוח להתנפח ולצאת מפרופורציה. בנושא של הורות וזוגיות הדבר קורה הרבה. כדי להסביר זאת בצורה ברורה יותר, ניתן דוגמא שתמחיש את הדברים.

בואו נחשוב על זוג הורים שיש ביניהם הסכמה מלאה לגבי חינוך הילדים. לכאורה, שקט ושלווה. למה שתהיינה בעיות? והנה, בכל זאת יש להם בעיה עם הבן הגדול, כבן עשרים; הוא נמצא בסכסוך מתמיד, בעיקר עם האב, יוצר הרבה בעיות וההורים רואים אותו כילד מרדן וקשה. הוא לא דומה כלל לשאר הילדים הטובים והמחונכים שגידלו.

אז מה באמת קרה שם? הרי לכאורה המשפחה נראית מאושרת ורגועה, ההורים חיים בשלום בית מצוין ובזוגיות יציבה. אלא שאם נעמיק קצת, נראה שהאב הוא מה שנקרא "וורקוהוליסט". הוא מכור לעבודה, ובצעירותו זה היה אפילו עוד יותר חזק. הוא היה עסוק כל הזמן בקידום וצבירת הון. העבודה הייתה בראש מעייניו. הוא תמיד היה לחוץ וטרוד, והדבר השפיע מאוד על בני הבית.

(צילום: shutterstock)

אשתו, מן הסתם, לא אהבה את ההתמכרות שלו לעבודה, אבל היא הייתה טיפוס שקט ומרצה והשלימה עם המצב. היא גם שידרה לילדים: זה מה יש, זה אבא שלנו, ואין מה לעשות. כולם קיבלו את השדר והתיישרו אל הקו המנחה, חוץ מהבן הבכור. הוא לא קיבל את המצב, ותמיד נלחם ודרש מאבא שלו שיציב את המשפחה לפני העבודה. הוא כעס על האב שמזניח את חיי המשפחה לטובת העבודה, וכעס על אמו שלא אומרת שום דבר ובכך נותנת לאב מעין הסכמה שבשתיקה. הוא התערב בתחומים שאינם קשורים לילד וניסה לשנות את ההתנהגות של ההורים.

לכאורה, ההורים חיים בשלום ובשלווה, והבן שלהם מנסה לסכסך ביניהם. אבל כפי שאפשר להבין, יש כאן מורכבויות בין ההורים שהילד הוא רק הטריגר שמצית אותן. מן הסתם האם לא אוהבת את ההתערבות של בנה ואת הכעס שלו על האב, זוהי לא דינמיקה בריאה בשום צורה. אבל כנראה שבתוכה היא מסכימה עם הבן שלה, ואולי אפילו שמחה בסתר לבה שהוא לוחם את מלחמתה. הוא הפך להיות הפה של אמו בתוך מערכת היחסים בינה לבין בעלה.

זוהי הסיבה לכך שהבן מצליח לגרום להורים לריב ביניהם. אם הם באמת היו בדעה אחת, הם היו מתאחדים ומשקיעים מאמץ בניסיון לטפל בו ולתת מענה לכעס שלו. הם היו פנויים לחנך אותו. אך מכיוון שמתחת לפני השטח הוויכוח הזה קיים ביניהם בלי שום קשר לבנם, הם לא מצליחים לטפל בסיטואציה.

במקום שהאישה תקום ותגיד לבעלה: לדעתי אתה מכור לעבודה, זה לא בריא, זה לא טוב ואתה צריך לטפל בזה – הא נותנת לבן שלה לומר את זה במקומה. במקום שהאב יבוא ויסביר לאשתו איך הוא רואה את הדברים ולמה חשוב לו להשקיע בעבודה, במקום לנהל איתה שיח על זה – הוא נוזף בבנו: תפסיק להתחצף, זה לא עניינך, כשתהיה במקום ובגיל שלי תבין. כך הקונפליקט ביניהם לא נפתר, והכעס של הילד רק הולך ומתעצם; לא רק שהוא כועס על ההתנהלות של הוריו – הוא נמצא במקום לא בריא שילד לא אמור להיות בו.

תקשורת זוגית בחינוך

כמובן שזו לא הבעיה היחידה של איזון הורות וזוגיות. עוד דוגמא קלאסית ודי נפוצה היא שיש בין בני הזוג חילוקי דעות בתחום שקשור לחינוך הילדים, בנושא של תזונה, סמכות הורית, שעות שינה וכן הלאה. בני הזוג מתווכחים על כך בלי סוף, ולא מבינים שהוויכוח הספציפי הזה הוא רק תופעת לוואי של הבעיה האמיתית: הם לא יודעים לנהל תקשורת נכונה ולכן הם לא מצליחים להגיע לפשרה.

קשר בריא עם הילדים

וכמובן שאחד הקשיים הכי מצויים הוא הניסיון לאזן את הקשר בין ההורים לילדים; לשמור על גבולות מצד אחד, ועל קרבה ופתיחות מצד שני; מצד אחד להיות מעורבים, מצד שני לא לחטט בצורה מוגזמת; מצד אחד לתת עצמאות, מצד שני לא לאפשר הפקרות, וכן הלאה. הגבול דק בדרך כלל, וצריך להלך עליו בזהירות. בתחום הזה מתגלעים הרבה חילוקי דעות בין ההורים. מדובר בנושא מעורפל, ומטבע הדברים לכל אחד יש דעה אחרת.

בדרך כלל לכל אחד יש השקפה שונה מעט, וזה עלול ליצור חוסר וויסות בקשר עם הילד. ניקח לדוגמא ילד שמקבל ציונים נמוכים ולא כל כך מסתדר בלימודים. האם חושבת שלא טוב לו, ולכן זה קורה; אולי מישהו מציק לו בכיתה? אולי הוא חולמני ומתקשה להיות בקצב של כולם? היא מנסה לעזור לו להכין את השיעורים ומעודדת אותו לספר לה מה קרה ואיך הוא מרגיש לגבי כל דבר. האב רואה את הדברים בצורה מעט שונה. לדעתו הילד פשוט עצלן, לא מתחשק לא ללמוד, ולכן הוא מקבל ציונים נמוכים. הוא פשוט צריך לשבת וללמוד כמו כולם, הבעיה בו ולא באחרים. וכך קורה שהאם הרבה יותר קרובה לילד ואהובה עליו, בעוד שהאב נתפס בעיניו כתובעני וחסר רחמים.

(צילום: shutterstock)

בדרך כלל מעורבים בסיפור הזה גם שיקולים זרים, ולא רק הבדלי גישות. למה הכוונה? נאמר שהאישה כועסת על בעלה, איך הוא בכלל יכול להביע דעה - היא שואלת - כשהוא בקושי מדבר עם הילד? כלומר, הוא מדבר איתו, אבל לא שיחות עמוקות ואמיתיות אלא סתם דיבורים שטחיים. איך הוא מתיימר בכלל להבין מה הבעיה? הוא לא מחובר מספיק לילדים, ואחר כך הוא עוד חושב שהוא מבין מה עובר עליהם ושהוא יודע מה לעשות. כלומר, אין ספק שהיא משקיעה בילד משום שהיא חושבת שהוא זקוק לכך, אבל במניעים שלה מתערבב גם הכעס על בעלה ועל כך שלדעתה הוא לא מספיק מבין ומעורב.

בצורה הזו הבן מתקרב אל אמו ומדבר רק איתה, וכך הבעל מתנתק עוד יותר. הוא מרגיש מתוסכל ומריר, וכועס על כך שאשתו בכלל לא מתייחסת לדעתו. יש כאן מבנה משפחתי לא בריא.

ודאי שמתם לב למכנה המשותף בין כל המקרים שהבאנו: יש חילוקי דעות עמוקים בין הבעל לאישה, והם מתנקזים אל מקרה מסוים והופכים אותו למשבר של ממש. הבעיה היא לא המקרה הספציפי אלא הקונפליקט העמוק בין ההורים.

מסרים סמויים

כפי שהזכרנו, ההורים מנסים להעביר מסרים סמויים זה לזה באמצעות הילד. האישה מנסה לומר לבעלה שהוא לא מספיק מעורב ומחובר לילדים, לא משקיע בניסיון להבין אותם, והבעל רוצה לומר לאשתו שמפריע לו שהיא בכלל לא לוקחת את דעתו בחשבון ומתנהגת כאילו רק היא מבינה מה קורה ומה צריך לעשות. במקום לעמוד בבגרות זה מול זה ולנסות לפתור את הקונפליקט האמיתי שביניהם, הם מתחבאים מאחורי הבעיה הספציפית הזו.

במקרים הללו צריך הרבה תשומת לב. לבדוק האם אנחנו באמת חלוקים בדעותינו לגבי המקרה הספציפי הזה או שיש פה משהו עמוק יותר ואנחנו לוקחים את הילד למקום שלא קשור אליו והוא לא אמור להיות בו. לשאול את עצמנו בכנות האם נפסיק להתווכח כאשר נפתור את הנושא הזה, או שהוויכוח ימשיך ופשוט "יתלבש" על מקרה אחר.

הגישה שתוקעת את ההורים פעמים רבות היא "אם לא בכוח – אז בעוד יותר כוח". לא כוח פיזי כמובן, אלא חשיבה שאומרת: אם הפתרון הזה לא עובד, ננסה אותו עוד יותר חזק. למשל, בדוגמא הקודמת שהבאנו, האישה מנסה להשקיע עוד ועוד בילד לפי השיטה שלה, כדי להוכיח לבעלה שהיא צודקת ויודעת מה היא אומרת. הבעל ממשיך לתת לילד שיחות מוסר ולהסביר לו שאם לא ייקח את עצמו בידיים שום דבר לא יעזור. שניהם מתבצרים בעמדותיהם וממשיכים לנסות ליישם את הפתרון שלהם בכל הכוח.

המצב הזה משמש מעין קריאת השכמה להורים. במקום ללחוץ על הגז ולהמשיך בכוח בגישה שלנו, צריך דווקא לעצור ולחשב מסלול מחדש. צריך להבין שדרושה פה גישה חדשה. במקום להעביר מסרים סמויים דרך הילד ולהפוך אותו לסמל חילוקי הדעות ביניהם, הם צריכים להתיישב ולדבר בצורה גלויה וישירה.

כדי להגיע למצב הזה, שניהם צריכים לזנוח את הטענות שבאמצעותן הם מצדיקים את ההתנהגות שלהם. הם טוענים שהם עושים הכול למען הילד, שכל מה שהם רואים לנגד עיניהם הוא הצלחתו בלימודים. כפי שאמרנו, המציאות קצת יותר מורכבת. ודאי שהם רוצים שיצליח בלימודים, אבל הם גם מנסים להוכיח משהו באמצעותו. כדי לנהל שיח פתוח ואמיתי שיפתור את הבעיה הם צריכים להודות בכך.

מכאן נעבור לעסוק בצדדים המעשיים יותר של העניין, ונפרט דרכי פעולה ונקודות חשובות שיש לשים לב אליהן. אך על כך, במאמר הבא בעז"ה.