360 מעלות באושוויץ: סיון רהב מאיר על מיזם הנצחה יהודי במיוחד

השבוע ביקרתי בפולין. לא באמת יצאתי מגבולות הארץ, אבל זו ההרגשה. במשך שעה הרכבתי משקפי מציאות מדומה, VR, עם אוזניות – והייתי באושוויץ.

למיזם הזה קוראים "ניצחה הרוח – 360 מעלות באושוויץ", ועומדות מאחוריו שלוש חרדיות צעירות, חני קופולוביץ, מרים כהן ויוטי ניימן.

יש להן סטודיו להפקות וידאו כבר שנים, אבל החלום היה תמיד לעשות משהו משמעותי שקשור בשואה. "לא היינו במסע לפולין בתיכון", הן סיפרו לי. "כששמענו על טכנולוגיית המציאות המדומה, שבאמת מכניסה אותך לחוויה של 360 מעלות, חשבנו שיש פה פוטנציאל. ואז הגיע הגל הראשון של הקורונה, ומחנה אושוויץ – כמו כל העולם בעצם – נסגר לחלוטין. זיהינו פה הזדמנות. הרי מחנה אושוויץ לא נסגר אף פעם, שבעה ימים בשבוע יש שם קבוצות ותיירים, ופתאום הוא שומם.

יצרנו קשר עם אחת המנהלות, פולנייה מבוגרת, שנדלקה על הרעיון. זה לקח לנו 4 טיסות להגיע לשם, בגלל נמלי התעופה הסגורים, אבל אחרי המון בירוקרטיה ובדיקות קורונה, עשינו זאת. היינו לבד באושוויץ, במשך שלושה ימים. זה היה בלתי נתפס. המחנה כולו שלנו, אפשר לגעת, להסתובב, לצלם בלי הגבלה".

הרב ישראל גולדווסר, אחד המדריכים המנוסים לפולין, מוביל את הסרט. הוא מצליח לעצור ליד כל צריף או קרון או חלקת דשא, ולהפיח בהם חיים. מדי פעם משולבות עדויות קצרות ועוצמתיות של ניצולים שהיו שם, אבל רוב הזמן אתה בפנים, במחנה. לא מעט מצולם מעל הקרקע – הרחפנים, בשילוב תלת-הממד ו-360 המעלות, יוצרים תחושה של טיסה אמיתית מעל הארובות, מעל פסי הרכבת, מעל ערימות הנעליים הנטושות.

מצד אחד, התוכן קשה לצפייה. המפיקות מגבילות את החוויה לגילאי 16 ומעלה. אתה עומד היכן שעמדו הנשים והגברים מול מנגלה, נכנס למקום בו קעקעו את המספרים, ניצב על הרמפה לסלקציה ושומע על צוואות אחרונות של הורים לילדיהם. גולדווסר מכניס אותנו לתוך הצריפים כדי להתלבט בשיקולים לבחירת הדרגש, ועומד על אחד מקברי האחים, מסביר כמה קדוש המקום הזה, וזועק "שמע ישראל". מצד שני, ההגשה של הזוועה הזו מאופקת, מינימליסטית, בלי קיטש. גולדווסר פשוט משתף בעובדות ובסיפורים, וברגעים החזקים ביותר הוא שותק, ונותן לצופה לחשוב לבד.

ויש גם צד שלישי. בניגוד להרבה מיזמי הנצחה בתחום השואה, האתוס בסרט הזה יהודי מאוד, מאמין מאוד. הוא כולל הרבה סיפורי גבורה על ניסיונות להקים סוכה באושוויץ, לתקוע בשופר, להתעטף בטלית ולשמור שבת. אנחנו מרבים להתעסק היום בהכחשת שואה, כלומר בוויכוח על העובדות הכי פשוטות. עוסקים לא מעט גם בלקחים האוניברסליים, המוסריים, ביחס למיעוטים ולחלשים. ויש כמובן גם היבט לאומי: היהודים צריכים מדינה, והיא צריכה להיות חזקה מול אויביה. אבל מה לגבי הפן היהודי? למה זה קרה דווקא לעם היהודי? למה דווקא בדורנו?

הסרט מסתיים במינימליזם, בלי תשובות מפורשות. בסצנת הסיום יש מעבר חד מהשער של אושוויץ, מהשלט המפורסם "העבודה משחררת", אל רחבת הכותל המלאה, השמחה, גדושת המתפללים.

אז ג'ט לג אמיתי לא היה לי, אבל היה מוזר לנחות בחזרה לרחוב הירושלמי, לשמוע נהגים צופרים, לראות אוטובוסים מורידים נוסעים, וילדים מסתובבים עם הוריהם בחופשיות. ניצחה הרוח.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".