8 כלים מעשיים לאיזון בין הורות וזוגיות

לרוב ההורים יש מטרה משותפת במה שנוגע לגידול הילדים. כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בריאים בגופם ובנפשם, חברותיים, מוצלחים, אחראיים ואנשים טובים. כולנו רוצים לראות את הילדים שלנו מגשימים את שאיפותיהם ומלאי אושר. חילוקי הדעות הם רק בנוגע לדרך שבה זה יקרה...

כבר אמרנו שחילוקי דעות מסוימים בנוגע לחינוך הילדים הם בלתי נמנעים. מדובר בנושא חשוב, עמוק ומורכב, ולא ייתכן שנסכים על כל דבר לגביו. עם זאת, ההורים צריכים להיות ערניים לדרך שבה הם מנהלים את חילוקי הדעות שיש ביניהם. צריך להיות מודעים לכך שהילדים צופים בנו, שהם רגישים מאוד ויודעים עלינו כמעט הכל, ולהיזהר כשאנחנו לידם. ילדים לא מגלים להורים את כל מה שהם יודעים וחושבים עליהם, וההורים צריכים להיות מודעים לכך.

לילדים מותר לדעת שאבא ואמא לפעמים לא מסכימים על דברים, וזה בסדר, אבל הדבר צריך להישאר בגדר ידיעה כללית בלבד, ולא בגדר חוויה קשה ומבלבלת. ילד לא אמור לראות את ההורים רבים על נושאים מהותיים כל הזמן. הוא נלחץ ונכנס למקום מאוד לא בריא.

ומכאן אנו מגיעים אל הנקודה הראשונה – הורים אמורים להציג חזית אחידה אל מול הילדים. אם לא מקפידים על כך, הילדים עלולים להתבלבל. ילדים במצב הזה יודעים, למשל, שאם אבא קשוח ולא מוכן לוותר – צריך ללכת לבכות לאמא, והיא כבר תשכנע אותו, או שאם אמא לא מרשה לאכול ממתקים, צריך ללכת לבקש מאבא, והוא יסכים בטוח. הם לומדים לעשות הפרדת רשויות ולפנות לאמא בנושאים כאלו ולאבא בנושאים אחרים. במקום לראות אותם כגוף מאוחד, הם רואים אותם כשני ישויות נפרדות. הם מזהים את הסדק שקיים בין ההורים, מרחיבים אותו ומנצלים אותו לטובתם.

על הגישה החינוכית צריך לסכם מאחורי דלתיים סגורות. זה הזמן להתווכח, לדון ולקבל החלטות. כל זה מצוין, אבל לא בפני הילדים. גם כאשר אנו עומדים מול הילדים, ובן או בת הזוג מורים להם לעשות משהו שאנחנו לחלוטין לא מסכימים איתו – עדיף לנשוך שפתיים ולהתאפק. הנזק שיגרם מעשיית אותו מעשה קטן מהנזק שייגרם כאשר הילדים יראו את ההורים רבים וכועסים זה על זה.

לכן חשוב לקבוע מסגרת זמן שבועית שבה דנים בסוגיות החינוכיות באווירה רגועה, עדיף אפילו מחוץ לבית. אני בכוונה ממליץ על פעם בשבוע ולא יותר. עיסוק יתר בחילוקי דעות פוגע בשגרת החיים, ונרחיב על כך בהמשך, בעז"ה.

זכרו לשמור על אמון הדדי. כפי שאמרנו בתחילה, שני ההורים רוצים בטובת ילדיהם. הם חלוקים בנוגע לדרך היעילה ביותר להגיע לשם, אבל המטרה היא אותה מטרה. על הרקע הזה קל יותר למצוא מכנה משותף ולהגיע להסכמה הדדית.

נקודה שנייה – כיוון שמדובר בנושא חשוב כל כך, לפעמים קשה לבני הזוג להתפשר, והמעשה הנכון הוא לבקש ייעוץ מאדם שלישי ששניהם סומכים עליו, כמו רב או יועץ. אם בני הזוג רואים שהם לא מצליחים להגיע לפשרה בשום צורה, זהו צעד נבון ביותר.

עם זאת, שימו לב למשהו חשוב: נאמר שבעל ואישה הלכו ליועץ חינוכי, והוא קבע שבנוגע לקונפליקט מסוים דווקא האישה צודקת. ממש לא כדאי לאישה לצאת ולומר לבעלה בנימת ניצחון: אתה רואה? אפילו היועץ אמר שאני צודקת! שנים אני מסבירה לך ואתה לא מקשיב לי, סוף סוף אדם חכם אמר לך את האמת כפי שהיא. אמירה כזו חונקת את הרצון הטוב ואת שיתוף הפעולה. להיפך, גם במקרה כזה כדאי לאישה לומר לבעלה בעדינות: אוקיי, הלכנו ליועץ והוא אמר כך וכך, בוא נחשוב עכשיו ביחד איך אנחנו פועלים בצורה שתסתדר עם הגישה והתפיסה שלך.

גם אם היועץ מצדד בדעתו של אחד מבני הזוג, זה עדיין לא אומר שדעתו של השני בטלה ומבוטלת ושלא צריך להתחשב בה. בזוגיות חייבים לפעול על בסיס הדדיות מלאה, ואין כזה דבר להתעלם מדעתו של אחד הצדדים. היועץ מחווה דעה מקצועית ועניינית לגבי מקרה מסוים, אבל בני הזוג עצמם צריכים לקחת בחשבון עוד נתונים כמו זוגיות, שותפות ומאזן כוחות. זכרו את נושא החזית האחידה: אם אחד הצדדים עושה דבר מה בעל כורחו, כי היועץ אמר, לא תצליחו לשדר לילדים אחידות.

ולנקודה השלישית: אין ספק שגידול וחינוך ילדים הוא אחד מהדברים הכי משמעותיים שאנחנו עושים בחיים, ושזה נותן לנו סיפוק וממלא אותנו מבפנים. הורים אוהבים את הילדים שלהם יותר מכל דבר אחר בעולם. עם זאת, אין ספק שילדים מביאים איתם הרבה דאגות. אפשר אפילו לומר שרוב הדאגות שאנשים נשואים ובעלי משפחה חווים – קשורות איכשהו לילדים. ילדים לוקחים כמעט את כל הזמן של ההורים, הם מביאים איתם נטל כלכלי, הם דורשים המון הקרבה ומחויבות.

אין זאת אומרת, חלילה, שצריך להימנע מהקמת משפחה, אלא שצריך לשים לב שלא להישטף בזרם החיים, לאבד את תחושת העצמיות ולהישחק כליל. הורים צריכים להיות מודעים לעצמם ולפנות זמן לדברים שנהגו לעשות לפני שהילדים הגיעו ודרשו את כל תשומת הלב. זה יכול להיות לימוד תורה, פעילות גופנית, קשרים חברתיים או תחביב מסוים. כל דבר שקשור להתפתחות ולצמיחה האישית של האדם ולא לשגרת היום־יום.

שימו לב: הורים צריכים גם זמן איכות זוגי, וגם זמן איכות אישי ועצמאי. אלו שני תחומים נפרדים ואי אפשר לזלזל באף אחד מהם, בשניהם צריך להשקיע ולא לתת להם להתפורר. זה חשוב, זה מרענן, זה חיוני! כולם מרוויחים מזה: האדם עצמו, בן או בת זוגו וילדיו. אין בזה שום דבר אנוכי; זה הכרחי עבור כל מי שהינו אנושי.

בתוך הנקודה הזו אפשר גם להוסיף שכדאי ומומלץ לעשות פעם בחודש רשימה של דברים שעשינו למען הבית, למען הילדים ולמען הזוגיות. בני הזוג יחליפו ביניהם את הרשימות ויבחרו בכל פעם משהו אחד שגם הם שמו לב אליו ונהנו ממנו, וישבחו את השני על כך, יעודדו ויכירו תודה. הפרגון הזה נותן המון מוטיבציה וכוח להתמודד עם אתגרי החיים.

אגב, שימוש נוסף שאפשר לעשות ברשימה הזו הוא לבדוק אותה ולהשוות למצב. כלומר, אם האישה כותבת למשל שהיא שוטפת את הכלים, אפשר לבחון את המצב ולבדוק: האם גם החודש היא צריכה לשטוף כלים? אולי אחד הילדים גדול מספיק כדי לעשות את זה? אולי אפשר להאציל סמכויות? זהו כלי נחמד שבאמצעותו אפשר לבדוק עד כמה הילדים מעורבים בתפקוד הבית ועד כמה אנו רוצים לערב אותם.

ואם כבר במחמאות עסקינן – החיזוק שאנו נותנים לעצמנו לא פחות חשוב מהחיזוק שאנו מקבלים מבני הזוג. מותר וצריך לפרגן לעצמנו ולהכיר במה שאנחנו תורמים לבית ולזוגיות. זה ייתן לנו תחושת משמעות וערך חיובי, שיעזרו לנו מאוד בתפקוד היום-יומי.

נקודה רביעית – נתינה מולידה אהבה, אבל שום דבר לא טוב כשהוא מגיע בצורה מוגזמת. נתינת יתר היא טעות. אם ההורים מרגילים את הילד לקבל כל הזמן מתנות ופינוקים, התאבון שלו רק הולך וגדל. כל מתנה היא כמו נפט ששופכים על מדורה: הוא מכבה את האש לשנייה אחת, ומיד לאחר מכן היא גדלה ומתחזקת. ילד לא צריך לקבל מתנות כדי לדעת שאוהבים אותו; הוא צריך נוכחות הורית אמיתית וחזקה. כך אנחנו באמת משדרים לילד שאנחנו אוהבים אותו תמיד.

נקודה חמישית – גם אבא ואמא צריכים פרטיות, וזה חשוב מאוד. אם ההורים יושבים ומשוחחים במטבח והילד נכנס ורוצה להצטרף, אפשר להגיד לו יפה ובתקיפות: כעת אבא ואמא מדברים. כשנגמור נבוא בשמחה לשוחח איתך. המסר שעובר הוא שיש כאן משפחה חמה ואוהבת, שיש בה גבולות והיררכיה. הדברים לא סותרים זה את זה.

נקודה שישית – צריך לדעת מתי להתערב. ברור שההורים צריכים להיות מעורבים ומודעים, אבל לפעמים הבחירה הנכונה היא דווקא להניח לילדים להסתדר לבד, לשדר להם שאנחנו סומכים עליהם שידעו לפעול בצורה נכונה, למשל במקרה של מריבה עם האחים. ילדים צריכים לפתח יכולות לפתור בעיות בעצמם, ולא לפנות להורים בכל דבר. מעבר לכך זה חוסך אנרגיה מיותרת של ההורים. לפעמים הילדים מסתדרים אפילו טוב יותר בלעדינו.

נקודה שביעית – לא לשתף את הילדים יותר מדי בדאגות ובבעיות שלנו. הילדים יכולים להיות מודעים בכלליות למה שקורה בבית, אבל הדבר צריך להישאר בגדר ידיעה בסיסית בלבד. ילדים לא אמורים להיות מעורבים בפתרון בעיות של המבוגרים.

נקודה שמינית – לא תמיד דרוש הסבר. רוב ההורים רואים צורך להסביר לילדים למה הם עושים כך וכך, כדי שהילדים ירכשו כלי התבוננות וכדי שיהיה להם קל יותר לשתף פעולה עם ההחלטה. עם זאת, צריך להפעיל שיקול דעת, ולפעמים דווקא נכון להגיד לילד: כך החלטתי, וזה מה שתעשה. בלי יותר מדי הסברים. ההחלטה ההורית היא סיבה בפני עצמה, ואין צורך להעניק לה צידוקים. חשוב להרגיל את הילדים לסמכות ההורית.

"אחר כל העצות, אין עצה כהמבקש ומתחנן לפני השם יתברך ובוטח ונשען עליו ועל חסדיו ועל גודל אהבתו לעמו בית ישראל" (רבי אברהם מסלונים, בעל "יסוד העבודה").