"בגיל 23 איבדתי את בעלי, שנה אחר כך עמדתי שוב תחת החופה"

כאשר נישאה הדסה וקנין בגיל 24, בפעם השניה בחייה, היא נשאלה לא פעם אם איננה מפחדת לעשות את הצעד הזה כל כך מהר. אך הדסה, אם ל-4 קטנטנים, אשר איבדה את בעלה אלירן רק שנה קודם לכן, הודיעה שהיא כבר בת 124, אחרי שנת האבל שעברה. "כל יום בתקופה הזו היה עבורי כמו שנה, כי יש שם טלטלה גדולה כל כך שאין כדוגמתה", היא אומרת. כיום, 8 שנים אחרי, חוזרת הדסה לספר על התקופה בה בקושי הצליחה לצאת מהמיטה, על קשיי ההתמודדות היומיומיים, ועל השאלות של הילדים. היא מסבירה מה החזיר אותה לחיים, ומספרת על התהליך שעברה כדי לפתוח את הלב לקשר חדש.

החיים משתנים ברגע

הפעם הראשונה בה נישאה הדסה, היתה גם היא בגיל צעיר מאוד. "כאשר אלירן ואני התחתנו, הוא היה בן 19 ואני בת 17", היא אומרת. "התגוררנו בישוב אלון מורה, ונולדו לנו ארבעה ילדים. אלירן עבד בחברת בניה יהודית, ואני הייתי מטפלת במעון. היינו מאושרים יחד, עד ליום הקשה בו הכל השתנה. באותו יום החלטתי להכין ארוחת ערב מפנקת, ואפילו קצת משמינה, אחרי תקופה ארוכה בה שמר אלירן על תזונה נכונה וספורט, באופן מעורר השתאות ממש. האוכל כבר היה על הגז כשהטלפון צלצל. אחת מנשות הישוב שאלה איפה אנחנו גרים, והגיעה מיד יחד עם עוד חברה. שתיהן ביקשו ממני לשבת לרגע, ואז סיפרו שאלירן נפצע בעבודה, אך עדיין חי. שאלתי אותן אם אני צריכה לנסוע לבית החולים כדי לראות אותו, והן ענו שהזמינו עבורו מסוק, ולכן כרגע אין צורך. ה' ריחם עליי, שעדיין לא הבנתי במה מדובר".

את אותם רגעים זוכרת הדסה לפרטי פרטים. "נכנסתי לשירותים, הסתכלתי במראה, ואמרתי לעצמי 'אם אני כבר לא נשואה, אני לא צריכה להיות יפה'. הן לא אמרו לי מה קורה באמת, אבל היתה שם איזושהי תחושה. היו לי אז שתי מטפחות, זו על גבי זו, והורדתי את העליונה. כאשר יצאתי מהשירותים ראיתי מולי את ברכת 'אשר יצר' תלויה על הקיר, ואמרתי לעצמי שהברכה הזו נועדה לרפואה, אז אקרא אותה ואכוון לרפואתו של אלירן. באותם רגעים עלתה לי מתוך הלב בקשה מוזרה. אמרתי לקב"ה בלי מילים: 'אלירן היה אדם מאד חי, אני לא יכולה לחשוב עליו אחרת. אז בבקשה ממך - או שהוא יהיה חי כפי שהוא, או מת, אבל לא משהו באמצע - כי עם זה לא אוכל להתמודד'. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, והפחד היה גדול. כך התקדמתי במסדרון הבית, וראיתי את אח שלי מגיע לקראתי בוכה. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה: 'לא משנה מה קרה, כל החיים תהיי שמחה'".

מה באמת קרה לאלירן? 

"באותו יום בעבודה הוא עמד על פיגום בגובה של קומה וחצי. על החלון לידו עמד משטח קרמיקות שהיה על העובדים לפרוק. כאשר הם באו לעשות זאת, במקום לפתוח רצועה רצועה, הם פתחו את כולן בבת אחת. כתוצאה מכך, איבד המשטח את שיווי משקלו, נפל על אלירן ושניהם נחתו ישירות על הקרקע. רבע שעה אחר כך, הוא כבר לא היה בין החיים".

אלירן עמר ז''ל

ההתרחשויות מסביב החלו לצבור תאוצה, בזמן שהדסה נכנסה לעולם משלה. "שמעתי איך אנשים באים לבית ואומרים שצריך לסדר את הסלון לקראת כל מי שיגיע", היא נזכרת. "אספתי את הילדים ואמרתי להם 'אבא נפצע, בואו נקרא תהילים לרפואתו'. פתחתי את ספר התהילים באקראי, והגעתי לפרק ס"ח. בפסוק ו' בפרק היה כתוב 'אבי יתומים ודיין אלמנות', שם כבר הבנתי הכל. אחר כך הגיע הרב אליקים לבנון, רב היישוב, איתו הייתי בקשר צמוד כבר מגיל צעיר. הוא אמר לי 'הייתי מעדיף לא להגיע לפה, אבל לא היתה לי ברירה'".

כאדם פרקטי מאוד, עברה הדסה מיד לפסים מעשיים. "שאלתי את הרב איפה לקבור את אלירן, והוא ענה לי: 'כדאי לכבד את רצון המשפחה, תני להם לקבל את ההחלטה הזו'. במבט לאחור, אני יודעת שזה היה הדבר הנכון. אלירן נקבר באשקלון, סמוך לבית הוריו, ודווקא המרחק מהקבר שלו, והידיעה שאינני יכולה להגיע לשם בתדירות גבוהה, עזרו לי לרפא את עצמי מהר יותר. אחר כך, בזמן הקבורה בלוויה ביקשתי לעמוד קרוב. ידעתי שאני חייבת לראות איך קוברים את אלירן, כדי שלא אמשיך לדמיין שהוא נמצא. המראה המזעזע של הנחת הגופה באדמה וכיסויה באבנים היה קשה מנשוא. הרגשתי שאני נחנקת, רציתי לצעוק לכולם 'הוא לא יכול לנשום ככה', ואז הכתה בי ההכרה שכבר אין לו צורך באוויר לנשימה".

"יום אחרי שבעלי נהרג, השמש זורחת?!"

משם החלה תקופה מטלטלת מאוד בחייה של הדסה. "הבת הגדולה שלנו היתה אז בת חמש וחצי, הקטנה בת שנה ושלושה חודשים, וביניהן יש עוד שני בנים", היא אומרת. "החוויה הראשונה שזכורה לי מאז, היא שלא האמנתי איך יום אחרי שבעלי נהרג, השמש זורחת. העולם חרב עבורי, ואנשים המשיכו ללכת לעבודה ולחזור כרגיל. בין רגע כל כך הרבה דברים בחיי השתנו, והכאב הכה בי בעוצמה. הרגשתי שיחד עם אלירן מתה גם הדסה שהיתה עד לאותו יום, זו הצעירה והקלילה שלא יודעת צער מהו, ועכשיו נוצרת הדסה אחרת".

הדמות החדשה שעמדה מול עיניה, לא היתה כל כך פוטוגנית בהתחלה. "נכנסתי לדיכאון עמוק ושכבתי שעות במיטה. הפכתי מאישה שהיתה כל כולה מסורה לבית, לאחת שכמעט ולא מסוגלת לטפל בילדים. לאורך כל חצי השנה הראשונה - ההורים שלי דאגו להם. אני חייתי רק במצב של הישרדות - קמה בבוקר, לוקחת את הילדים לגן, חוזרת למיטה, קמה שוב כשצריך להחזיר אותם, מעבירה איכשהו את אחר הצהריים, וחוזרת לתוך הדיכאון". 

לאורך אותה תקופה, מצאה הדסה דרכים נוספות לברוח מהכאב. "הייתי נוסעת הרבה למקומות שונים, וקונה את כל מה שרק אפשר. ברחתי דרך המילוי המדומה של הקניות. בנוסף, הייתי 5 פעמים באומן, מנסה למצוא שם את עצמי בכל פעם מחדש. כך עברו להם ימים של מוות בזה אחר זה. באותה תקופה הרגשתי שאני צריכה להבין מיהי אותה הדסה חדשה שנולדה בעקבות המצב, וגם המשפחה והחברה מסביב נדרשו להיכרות החדשה הזו. אפשר לומר שהרבה חברות שהיו לי עד אז, לא הצליחו להישאר איתי בקשר, ובצדק - כי זה לא היה קל. האהבה לאלירן היתה עבורי הכל, והיו לי את כל הסיבות הטובות לרצות למות אחריו. יש אנשים שאכן ממשיכים בדרך הזו, ובוחרים במוות בעודם בחיים". 

אבל את החלטת לבחור בחיים, איך עשית את זה?

"השינוי לא הגיע ברגע אחד, אלא דרך צעדים קטנים. ככל שעבר הזמן לילדים כבר נמאס לגזור טיקטים מהבגדים, ואני הבנתי שהקניות לא ימלאו את הבור שנפער לי בלב. כך התחלתי אט אט לאסוף לי נקודות של אור. אם לקחתי את הילדים לגן בבוקר - זו היתה עבורי נקודה של אור, ואם יצאתי להתאוורר קצת יחד עם חברות - זכיתי בעוד אחת. במידה ולא בכיתי באותו יום - עוד נקודת אור האירה את האפלה, וכך הדגשתי לעצמי את הרגעים הטובים שזכיתי להם באותם ימים קשים. הבנתי שכפי שאני נותנת מקום לכאב, צריך לתת מקום גם לטוב. עם הזמן, יכולתי לראות יותר ויותר אור בחיי, ולצאת מהדיכאון. הימים החשוכים שעברתי הפכו למלאי אור, ובאופן טבעי היו בהם גם נקודות של חושך, אלא שהן לא השתלטו על הכל. היה ברור לי שאי אפשר לברוח מהכאב, ובתוכי הרגשתי שאם לא אתן לו מקום, הוא יגדל לי בבטן עד שיהפוך לסכנה של ממש. אז למדתי לתת מקום לרגשות שלי במקום להדחיק אותם - לכאוב כשכואב ולהתגעגע כאשר הגעגוע עולה, אבל יחד עם זאת לחזור אחר כך לשמחת החיים במלוא עוצמתה". 

את הטוב שנכנס לחייה, לא מצאה הדסה באטרקציות גדולות, אלא דווקא בדברים הפשוטים. "זה נמצא בגלידה שקניתי לילדים כדי לשמח אותם, או בסבב תודות שעשינו בבית, בו הם סיפרו על משהו טוב שקרה להם באותו יום. יש לי גם מחברת תודות, בה אני משתדלת לכתוב מידי יום, ויש שלטים קטנים שאני תולה בבית, ודרכם מודה לה'. אלה פתקים פשוטים של 'תודה על המזגן', ו'תודה על הרכב' - על מה שנראה לנו הכי מובן מאליו. זכורה לי, למשל, פעם אחת בה היתה הפסקת חשמל, ואני, שהייתי אז בהריון מתקדם, סבלתי מאוד מהעובדה שחם ואין מזגן. הבנתי אז עד כמה הדבר הפשוט הזה הוא מתנה. לשמחתי, נראה שהדברים מחלחלים גם הלאה. יום אחד, למשל, הבת שלי שמה שלטים על כל הגוף שלה, וכתבה 'תודה על המצח', 'תודה על היד', זה היה מתוק ממש".

הולכת לקראת אירועי החיים

האתגרים בחייה של הדסה לא פסקו מאז, אך העין הטובה שסיגלה לעצמה עוזרת לה להתמודד. "בוקר אחד התאפרתי ויצאתי לרחוב. מישהי שאלה אותי לאיזה אירוע אני הולכת, ועניתי לה 'לאירועי החיים'", היא אומרת. "הבחירה הזו לשמוח בכל יום מחדש היא לא תמיד קלה. יש בחיים הרבה עליות ומורדות, והם לא נגמרים אף פעם. כך למשל, לעולם אהיה אמא ואבא של הילדים שלי, אפילו שנישאתי בשנית. זה תיק גדול, ולפעמים - כשעליי לדבר עם כמה מורים במקביל, או לשלוח את הבן שלי לבדו לבית הכנסת התימני, כדי שילמד את המסורת של אבא שלו, זה לא קל. הילדים נאחזים בי, ובגלל שכבר איבדו את אבא שלהם, הם תמיד ידאגו בסתר ליבם שלא יקרה משהו גם לי. אז אנחנו מדברים על המוות, ועל כך שאפשר למות מסיבות שונות. אך מכיוון שאיננו יודעים מתי זה יקרה, מבינים שכל עוד אנחנו חיים, כדאי לעשות את זה הכי טוב שאפשר. בכלל, הילדים שלי תמיד יסחבו עוד תיק על הגב, כפי שאני סוחבת את תיק האלמנות על גבי, ולפעמים צריך שמישהו יבוא רק לרגע ויקח את התיק הזה מעלינו. כך למשל, כאשר נולדה הבת שלי מהנישואין השניים, אמרה בתי הגדולה למורה שלה: ''זה שמח שנולדה לי אחות, ועצוב שאבא אלירן נפטר'. כדי לתת מקום לתחושה שלה, סיפרה לה המורה שגם היא איבדה את אמה בצעירותה, ובתי ענתה לה שזה קשה אפילו יותר, כי אמא היא הכל בחיים. העובדה שהמורה לקחה את התיק הזה ממני רק לרגע, היתה משמעותית עבורי".

היתה גם תקופה בה קיוותה הדסה לעזרה מבחוץ. "ממש ציפיתי שיראו עד כמה קשה לי ויושיטו יד לעזרה, ולפעמים גם ביקשתי בעצמי סיוע מאדם כזה או אחר. בדרך כלל קיבלתי את העזרה שציפיתי לה, אך בכל פעם שאנשים לא היו יכולים להיות פנויים עבורי - זה פירק אותי ממש. הם לא עשו זאת מרוע לב, אך אני חוויתי את זה כמשבר. כל זאת, עד שהבנתי שיש רק אחד שאפשר לפנות אליו באמת. אנשים מבחוץ יכולים לתת חיבוק, להכין ארוחת ערב, לשאול לשלומי ועוד, אבל בסופו של דבר - אני תלויה רק בה'. לכן מאז אני יודעת שעליי לבקש כל דבר ממנו, ומשתדלת להודות לו אחר כך. אני מכירה טובה גם לאנשים שעוזרים לי בשעת הצורך, כי כזו היא דרך העולם, אך הבנתי שאינני תלויה בהם. עם הזמן גם למדתי שחשוב לסייע מתוך אהבה אמיתית, ולהיזהר לא לתת לאדם המקבל תחושה של מסכנות. היה קשה לי עם נשים שבאו להיות לצידי רק כי התאלמנתי, ומול זה - אנשים שבאו לעזור מתוך אהבה, בלי תחושה של רחמנות, שימחו אותי מאד. אני לא הדסה האלמנה, אלא הדסה שהיא גם אלמנה, וההבדל בין הדברים הוא משמעותי".

בית חדש

מיד לאחר מותו של בעלה, הבינה הדסה שהיא לא תישאר לבד. "אלירן נפטר בח' בתמוז, וכבר אז שאלתי את הרב מתי אני צריכה לחפש את הזיווג הבא", היא אומרת באופן מפתיע. "כזו אני, מעשית מאד, ויחד עם תחושת הקושי, תמיד חושבת על הצעד הבא. הרב מצידו הורה לי לחכות עד אחרי החגים כדי לשמוע הצעות".

איך יכולת לעשות את הצעד הזה כל כך מהר? 

"ובכן, ברגש נשארתי מחוברת לאלירן, אבל בשכל הבנתי שאין סיכוי שאני נשארת לבד, והיה ברור לי שעליי ללכת עם ההבנה הזו, כדי להרים את עצמי. זה לא שסיימתי עם האבל, אלא נתתי לעצמי לעבד אותו לאט לאט, ואפשר לומר שיש עיבודים שונים שלו עד היום. במקביל, אמרתי ללב שלי 'אתה יכול להיפתח', כי ידעתי שאם זה לא יקרה, לא אצליח להתקדם. לפי ההלכה, אלמנה לא זקוקה לשנה שלימה של אבל, וזה לא נקבע סתם כך. הקב"ה יודע שמספיק לה זמן קצר יותר. ובכלל, כפי שאמרתי, באותה תקופה לא הרגשתי בת 24, אלא בת 124, ואחרי תקופת האבל שעברתי, זה לא היה עבורי מהר בכלל". 

כך, באחת הפעמים בהן היתה הדסה בקברו של רבי נחמן מברסלב, היא עמדה לדבר על הנושא עם ה'. "אמרתי לו, 'אני לא יודעת מה טוב לי, אבל אתה יודע. אז אם טוב לי להישאר אלמנה, תן לי כוח להישאר כך, ואם טוב לי להתחתן, אז תביא את האיש שלי עד אליי. אני אמא לארבעה קטנטנים, ולא מסוגלת להתחיל עם פגישות. לא נעים לי גם לצאת לשידוכים עם כיסוי ראש, ועם כל המורכבות הנלווית לזה'".

באופן מפתיע, הגיעה הישועה כמה ימים אחר כך. "בטיסה חזרה מאומן כתבה לי חברה, 'יש לי מישהו להכיר לך, קוראים לו אושר, ואני מקווה שהוא יסב לך המון אושר'", נזכרת הדסה בחיוך. "ההצעה נגעה בליבי, אך מעבר לכך לא ידעתי עליו דבר, והמחשבה שאצטרך להתחיל עם בירורים לא היתה פשוטה עבורי. לכן ביקשתי שאושר ייפגש עם הרב לבנון, שמכיר אותי היטב, והיה ברור לי שהרב יבדוק עבורי אם יש על מה לדבר. אחרי שדיברו ביניהם, הורה לי הרב להיפגש איתו לפחות שלוש פעמים, כדי לתת סיכוי אמיתי לקשר הזה, שהוא באופן טבעי מורכב הרבה יותר מקשר רגיל. זכור לי איך אושר התקשר בפעם הראשונה בזמן שהייתי באמצע השכבה של הילדים. זו היתה אחת הנגיעות הראשונות בקושי של זיווג שני. אחר כך נפגשנו כמה פעמים, כפי שאמר הרב, וזאת למרות שאושר רצה לעצור לרגע, אחרי שנדהם לגלות שמדובר במשהו רציני. משם, מהר מאד הבנו שאנחנו בדרך לחתונה. התארסנו לפני שהסתיימה שנת האבל, והתחתנו אחריה - כדי לכבד את המשפחה".

הילדים ליד הקבר

אלא שנישואין שניים הם לא כמו בפעם הראשונה. "אי אפשר לסמן 'וי' על אישה שנישאה בשנית, למרות שמאד נוח לאנשים להשקיט את המצפון ולדעת שהכאב הזה הוא מאחוריהם", מסבירה הדסה. "זאת מכיוון שמי שבחר להתחתן שוב, רק מוסיף עכשיו אתגר לחייו. לא התחלנו כמו זוג צעיר, עם זמן פנוי להכרות. נכנסנו לקשר הזה כשאני עם 4 קטנטנים, והוא גרוש ואב לארבעה ילדים. בניה של קשר חדש במצב כזה היא מורכבת, ודורשת עמל רב. העובדה שבחרתי בזה היא כי אני מאמינה בחיים ובטוב שלהם, יודעת ש'לא טוב היות האדם לבדו', ובטוחה שלכל אישה מגיעה הזכות לאהוב ולחיות עם מישהו, עם כל היתרונות והחסרונות הכרוכים בכך. לאורך כל הזמן יש הרבה תפילות שנצליח לעמוד באתגר, ומוכנות לעשות עבודה פנימית אמיתית, למרות הקשיים העולים בדרך".

איך מחלקים בין הקשר עם הבעל הקודם לקשר החדש?

"אני מרגישה שמאז החתונה, יש בגוף שלי עוד לב. יש את הלב של אלירן, שנושא בתוכו גם את האבל והאובדן, ויש את הלב השני שנולד - בו נמצא החיבור לאושר. בכלל, אני הדסה של בית שני, שנבנה על גבי הבית הראשון, ואלה שתי קומות חיים שנמצאות זו על גבי זו". 

איך קיבלו הילדים את המציאות החדשה?

"יש להם כל מיני שאלות, ואני משתדלת לענות בכנות. לפעמים גם אין לי תשובה, ואז אני אומרת שאינני יודעת. הם שאלו, למשל, למה עליי להינשא שוב, אז עניתי להם שאני אוהבת את אבא אלירן מאד, אבל לא רוצה להישאר לבד, ובכלל - חשוב לי שתהיה גם להם דמות של אבא. יחד עם זה באו שאלות תמימות כמו: 'למה המצבה על הקבר של אבא גבוהה, בגלל שהוא היה שמן?' או 'מה אבא עושה בשמיים, אוכל את העננים?' עם השנים עולות לפעמים שאלות נוספות, מורכבות יותר. הבן שלי שאל יום אחד, למשל, 'אם אני עומד באמצע הבית, כאשר במרפסת אחת עומד אבא אלירן ובשניה נמצא אבא אושר, ושניהם קוראים לי שאבוא לעזור להם - למי אני צריך לבוא?' אמרתי לו שזו שאלה טובה, וכדאי שנשאל את אבא אושר, והוא כמובן ענה שהבן שלי חייב קודם בכבודו של אבא אלירן".

את הקשר שנותר לילדים עם אביהם שנפטר, משתדלת הדסה לטפח. "אנחנו הולכים בכל שנה לאזכרה, קונים כולנו לכבודה בגדים חדשים, יושבים ונזכרים באבא שהלך, ותמיד בסוף אני נותנת זמן פרטי לעצמי כדי לכאוב ולבכות. כשעולים לקבר של אלירן, אני מרשה לילדים לעשות שם מה שהם רוצים. הם משחקים מחבואים, וגם עושים תמונה משפחתית עם הקבר, כי זו עבורם תמונה של אבא, אמא וילדים. אנחנו קוראים בכל פעם יחד את מה שכתוב על המצבה, ולפעמים הילדים צובעים מראש אבנים כדי לשים עליה. בעיקר חשוב לי שהם ירגישו שם טבעי, כי זה המקום בו נמצא אבא שלהם, ובגלל שזו הדרך שלהם להתחבר אליו". 

עם הילדים ליד הקבר

יש דברים שהיו אצל אלירן, שאת מנסה להמשיך עבור הילדים?

"בהחלט. אלירן נהג לחייך כל הזמן, ואנשים אהבו מאוד להיות בקרבתו. הוא היה שמח באופן קבוע, מאיר פנים לכולם, ותמיד צחקו עליו שהוא אומר 'מחילה, מחילה', ומבקש סליחה על כל דבר. בזמן השבעה, אמרתי לעצמי שזו המשימה שאני לוקחת על עצמי - לגדל ילדים שמחים, כמו שהוא היה. חשבתי שזה משהו קטן, ומסתבר שזו משימת חיים. אני נופלת וקמה כל הזמן, אבל גם שם - מצרפת נקודות של אור אחת לחברתה. זה נמצא בדברים הקטנים, בממתק שקניתי לילדים כדי לשמח אותם או בשיר יפה ששמענו, וחשוב לי לתת מקום לשמחה הפשוטה הזו בתוך הבית".

כיום, רותמת הדסה את האובדן האישי שלה לעזרה לנשים נוספות. "בעבר סייעתי בארגון ימי נופש לנשים אלמנות ולאימהות שכולות דרך קרן קובי מנדל, ודרכם יצא לי לפגוש הרבה נשים שחוות את אותם דברים", היא אומרת. "מאז, יש לי תחביב כזה, ללכת לנחם אלמנות שיושבות שבעה, והמועדון הזה משום מה לא נסגר. מרגע שאני מתיישבת ואומרת שגם אני התאלמנתי, כבר נפתחות להן האוזניים, ואז הכי חשוב לי לומר שקודם כל באתי לתת חיבוק. בלי יותר מידי מילים, פשוט להיות שם עבורן. מעבר לכך, אני מתפללת לה' בכל פעם כזו שיזכה אותי לומר את המילים הנכונות. פעם אמרתי למישהי 'הייתי שמחה לא להכיר אותך, אבל אם זה המצב - אז אנחנו איתך', כי המציאות של יחד מחזקת מאד. בנוסף, עצם זה שהן רואות אישה שמחה וחיה שעברה את אותו הקושי, נותן להם תקווה, וכבר ברגע הכל כך קשה הזה בחייהן, נובטת ההבנה שאפשר להמשיך קדימה".