להחמיא זה לא העיקר. העיקר זה...

תחילת הפגישה...

"באנו לכאן כדי שתיתן לבעלי הדרכה בנושא מחמאות".

"אתה יודע מה בא לי לעשות כשאני שומע אותה אומרת דברים כאלה? פשוט להקליט מהבוקר עד הלילה את השיחות שלנו, ואז תהיה לי הוכחה ברורה כמה אני מחמיא לאישה הזאת".

זה חלק מנאומי הפתיחה של גדי ורינת, בבואם לקליניקה לפגישת הייעוץ הראשונה. מי ששומע אותם, בטוח שיש כאן אחד שמשקר או אחד שמנותק מהמציאות ולא מודע לעצמו או לסביבתו. אבל האמת היא שניסיון רב שנים עם המון זוגות בעלי טענות זהות מוביל למסקנה חד משמעית. אין כאן שקרנים, יש כאן שני אנשים שמסתכלים כל אחד מבעד למשקפיים שלו.

אז מה מסתתר מאחורי הטענות הללו?

לא משנה כמה שאני נותן, היא אף פעם לא מרוצה...

מספרים על רבי ישראל מסלנט, שפעם אחת בא לפניו תלמיד והתלונן שכל מה שהוא עושה בשביל אשתו - אינו מרצה אותה ולא מספיק עבורה. אמר לו הרב: "כנראה שאתה נותן לה את מה שאתה רוצה לתת, ולא את מה שהיא רוצה וזקוקה לקבל. דע כי פעולת חסד נמדדת לא ע"פ מה שאתה חושב שהוא טוב עבור האחר, ולא ע"פ מה שאתה חושב שחסר לו, אלא ע"פ מה שהוא מרגיש שחסר לו".

להקדיש מחשבה לפני הנתינה

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו נותנים ומעניקים אך משום מה אנחנו לא מרגישים שהצד השני מעריך את הנתינה. הרבה פעמים זה נובע מהמקום הזה, נתינה אך לא במקום שהצד השני רוצה או צריך. היסוד הזה מופיע בתורה (דברים ט"ו, ז'-ח'): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון: כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו". אומר רש"י: די מחסורו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. עד כאן דברי רש"י. וכי יעלה על דעתנו שאדם עני צריך סוס או עבד?! אדם עני צריך משהו לאכול או מעט כסף להחיות את נפשו. אלא מדובר באדם שהיה במעמד גבוה, וירד מנכסיו באופן פתאומי, ונפשו עדיין לא התרגלה למקום "הנמוך", מעבר חד כזה יכול לגרום נזק נפשי לאדם. אז בעוד אנחנו מסתכלים על מילוי הצורך הגשמי על ידי אוכל וכדומה, במקרה הזה הצורך הנפשי הוא הרבה יותר עמוק.

ואפילו ליזום התעניינות

נמצינו למדים שכדי לתת לזולת, עלינו לדעת מה באמת חסר להם, ולא לחשוב מה חסר להם ולפי זה לתת. נשאל את עצמנו, מתי ישבנו לאחרונה עם בן הזוג שלנו ואמרנו לו כמה אנחנו אוהבים אותו, כמה אנחנו מודים לקב"ה על המתנה שנתן לנו, ושואלים אותו איך הוא מרגיש, האם חסר לו משהו, מה היה גורם לו להרגיש טוב יותר. למה אנחנו לא עושים את זה? כי אנחנו (חושבים שאנחנו) יודעים בדיוק מה טוב עבורו. אבל אולי הם צריכים גם "סוס לרכב עליו" ו"עבד שירוץ לפניהם"?

אז מה קרה בסוף עם רינת וגדי, אתם שואלים?...

כמו שאתם מנחשים לאחר קריאת המאמר, גדי החמיא הרבה, כפי שהוא טען מלכתחילה. הבעיה הייתה שהוא החמיא במקומות שלרינת זה לא היה חסר. גדי הרבה להחמיא על הסדר בבית, על האוכל הטעים וכו', אבל היא רצתה לשמוע מחמאות ברמה האישית, ולא ברמה הטכנית. היה חשוב לה לשמוע שהיא אישה מסורה, שהיא מתחשבת ומעניקה. ואת זה לא שמעה...

צידה לדרך

אז בואו וניזום שיחה עם הקרובים אלינו לשמוע מה הם באמת זקוקים, אולי משהו מפריע להם והם אינם מדברים. זה שמדובר באנשים/ילדים בוגרים שיודעים להתבטא, זה לא אומר שהם מרגישים תמיד בנוח לבוא ולומר מה שעל לבם. ומי יודע מה נשמע, ולאיזה מקומות נפלאים זה יכול להוביל אותנו.

בהצלחה.