הוריו השכולים של יוסף נעים בן ה-6 שנפטר מסיבוכי שפעת: "היה ילד עם קסם לא רגיל"

לפני פחות משבועיים השיב יוסף נעים בן ה-6.5 את נשמתו ליוצרה. סיבת המוות, שנקשרה בתחילה למחלת הקורונה, התבררה לבסוף כשפעת עונתית. "כל הילדים שלנו נדבקו בשפעת, ויוסף דווקא נראה כמי שלקח את זה הכי קל. היה לו חום לא גבוה במיוחד, וגם נתתי לו תרופה כדי להוריד אותו", מספרת שרה הילה אמו. "במהלך הלילה טיפלתי בבתי הקטנה, שהרגישה רע בהרבה, וליוסף היה חשוב להיות שם לצידי כדי לעזור לי. לקראת השעה 3 הלכנו לישון, וכשבאתי להעיר אותו בבוקר, ראיתי שהוא לא נושם. אנשי העזרה הראשונה שהגיעו למקום ניסו להילחם על חייו, אך ללא הועיל. כבר אז, המילים שיצאו לי מהפה פעם אחר פעם היו 'תודה ה', תודה ה''. באותם רגעים, לא הבנתי למה דווקא המילים האלה מגיעות, אבל עכשיו, במבט לאחור, אני יודעת שיש לי הרבה על מה להודות".

"יוסף היה ילד חכם מאוד ושובב מאוד מאוד", מסבירים הוריו, אשר מצאו את עצמם מתמודדים באופן יומיומי עם אתגר לא קטן, של ילד אנרגטי באופן לא רגיל. אולם הם לא אמרו נואש, אלא עשו בדיוק את ההפך - לקחו את יוסף לשלל טיפולים והשקיעו בו מזמנם וכוחותיהם ככל שיכלו, והכל כדי לתת את המענה הנכון ביותר עבורו. עכשיו הם באים לספר על ההתמודדות שעברו ועל האמונה הגדולה שעומדת מאחוריה, ומסבירים: “יש לנו נחמה גדולה בכך שאנחנו יודעים שעשינו בשבילו את הטוב ביותר".

יוסף ז

עיני שמיים

יוסף גדל כילד סנדוויץ', כששתי בנות מעליו ושתיים מתחתיו. “הוא היה ילד עם קסם לא רגיל וחיוך שובה לב", מספרת שרה הילה אמו. "היו לו עיניים כחולות ענקיות, שתמיד ניסינו להבין ממי הוא ירש אותן, והיום אני יודעת שהן פשוט היו עיניים של שמיים. היו לו שכל חזק ושאלות חכמות, הרבה מעבר למצופה מילד בגילו, ויחד עם זאת, הגוף הקטן שלו הכיל אנרגיות אדירות, שלא היה קל להתמודד איתן. זה התחיל בגיל שנתיים, כשביקשו מאיתנו במעון להביא לו סייעת צמודה. המטפלות חששו שלא יצליחו לשמור עליו כראוי, מרוב שהוא עשה דברים מסוכנים. היה לו קושי בדחיית סיפוקים ובכלל קושי לעצור את עצמו. כך, למשל, כשהלכנו פעם אחת לפארק שעשועים, בעוד אני תוהה לעצמי אם כדאי לעמוד בתור לאיזו קרוסלה מסתובבת, ראיתי אותו לפתע כבר יושב שם באחד המושבים. הוא ראה אנשים יורדים מהמתקן וטיפס עליו לבד, עוד לפני שהספקתי לשים לב שהוא איננו לידי". גם יהודה יוגב אביו עבר איתו חוויות דומות: “לא מזמן הוא רץ פתאום לכביש, ואני רצתי אחריו, כדי להציל אותו מג'יפ שעבר שם כמה שניות אחרי”, הוא אומר.

יוסף ז

מה יכולתם לעשות עם המציאות המורכבת?

“השלב הראשון אותו עברנו היה להסכים לקבל את המצב ולא להיות בהכחשה. כשביקשו מאיתנו, למשל, להביא עבורו סייעת שתשמור עליו כבר בגיל שנתיים – לא היה קל לנו לשמוע את זה, כפי שלאף הורה לא נעים כאשר אומרים לו שהילד המוכשר שלו צריך עזרה מיוחדת. אבל לא נתנו לעצמנו להרגיש פגועים, הורדנו את הראש, והבנו שאם זה הדבר הנכון ביותר עבור ההתקדמות של יוסף – אז זה מה שצריך לעשות". 

השלב הבא בעזרה לבנם, היה הכנסתו לגן התנהגותי-רגשי. "גרנו אז בטלז-סטון, ובדיוק שם היה גן מותאם לצרכיו, עם גננת מקסימה. רק כדי להבין, היום אנחנו גרים בנתיבות, ובכל אזור הדרום – מאשדוד ועד אילת, אין גן כזה. נשארנו לגור שם שנה נוספת רק בשבילו, ובהיותו בן 5 החלטנו לעבור לדרום, ויוסף היה צריך להיכנס לגן רגיל. הוא קיבל ריטלין לצורך כך, למרות שבדרך כלל בגיל הזה לא נותנים טיפול תרופתי, כי הבנו שאין דרך אחרת בה תוכל הגננת להתמודד איתו. שוב, לא היה לנו קל עם זה, אבל ידענו שעלינו לעשות עבורו את הטוב ביותר".

יוסף ז

המורה עושה קולות מוזרים

לקראת העליה לכיתה א', נעשה הנושא סבוך אף יותר. “ניסינו להכניס את יוסף לכיתת חינוך מיוחד באופקים, אך לא קיבלו אישור לכך מצד הרשויות", מספרים הוריו. “לא היה מענה בתוך נתיבות לצורך שלו, ולמרות כל המאמצים שעשינו, מול כל מי שרק אפשר, מצאנו את עצמנו בפתיחת שנת הלימודים ללא מוסד לימודי מתאים. היה זה חודש אלול, ואנחנו נשאנו תפילות רבות לשמיים. התחננו לקב"ה: 'הבן שלך יושב בבית אחרי שכולם התחילו ללמוד, אתה אבא שלו, תדאג לו בבקשה'".

אחרי שבועיים בהם נשאר יוסף ללא מסגרת, החליטו הוריו לעשות השתדלות שעל פניו נראתה לא הגיונית. “אמרנו לעצמנו שניסע לסיבוב בין תלמודי התורה בעיר, למרות שידענו מראש כי אין בהם מענה אמיתי לצרכים שלו. כך הגענו גם לתלמוד תורה המיועד לילדים עם יכולות למידה גבוהות ונכנסנו אליו. כל זאת עם תחושה שאנחנו עושים דבר תלוש מהמציאות. ישבנו לדבר עם מנהל המוסד, והוא הופתע לשמוע שאנחנו מחפשים מקום לשנת הלימודים הנוכחית. המנהל הסביר לנו כי גם ככה היה עליו לברור מספר מועט של תלמידים מבין אלה שדפקו על שעריו, ובכלל תהה, למה לנו להכניס ילד עם קשיים למקום שדורש הישגים גבוהים. אנחנו מצידנו הרגשנו שיכולה להיות הקשבה לצרכיו של יוסף דווקא במקום הזה, והסברנו למנהל כי אולי דווקא הדרישות הגבוהות יסייעו לו להוציא את האנרגיות שלו באופן חיובי. ידענו גם שהבן שלנו הוא חכם מאוד, וקיווינו שהאתגר הלימודי יעזור לו להביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו הרבים. אולם שם הסתיימה לה השיחה, בלא תוצאות מעשיות".

למחרת, יצאה שרה הילה עם ילדיה לסידורים. “בעודנו ברכב אמרו לי יוסף והבנות, 'אמא, בואי נגיד תהילים, ובעזרת ה' בזכות זה מחר יוסף יהיה בתלמוד תורה'. מתוך אמונה גדולה עניתי להם, 'אם כן, אז צריך להתכונן, בואו נקנה לו עכשיו את כל הדרוש לשנת הלימודים'. בעודי עומדת באחת החנויות כדי לבחור עבורו בגד מתאים, התקשר אליי המפקח האחראי על הכנסתו למוסד לימודי. אותו מפקח שאל אותי שוב מדוע אני מתעקשת על כיתת חינוך מיוחד באופקים, והציע לי לבחור בין תלמודי התורה השונים בנתיבות. בתגובה, עניתי לו שיש תלמוד תורה אחד בו נראה לי שיהיה טוב ליוסף, ומדובר באותו מקום בו הדרישות הן גבוהות מאד. זו הייתה בקשה מפתיעה, אך המפקח לא היסס, ופנה לבדוק אם יש אפשרות להכניס אותו למקום, יחד עם מורת שילוב. וראה איזה פלא – יום אחר כך יוסף כבר עשה את צעדיו הראשונים לכיתה א', ממש בבחינת 'ויריצוהו מן הבור'. בדרך, הוא ביקש מאיתנו לשים כסף לצדקה, כדי להודות לה' על כך שקיבלו אותו לתלמוד תורה".

אולם בזאת לא הסתיים העניין. “על פי ההיגיון, היו למורה שלו את כל הסיבות שבעולם לוותר עליו כבר אחרי שבוע", אומרים הוריו. “אלא שבחסדי ה' הוא החליט לקחת את האתגר בשתי ידיים. כך, כאשר לאורך כל השבועיים הראשונים יוסף עשה קולות מוזרים בכיתה, המורה ענה לו באותם קולות מוזרים ממש וצחק איתו, וכשהוא קפץ כמו צפרדע, המורה קפץ גם הוא עם חיוך גדול. לבסוף, החל יוסף להשתתף בכיתה באופן רגיל, ויום אחד, כשהוא שאל שאלה טובה במיוחד, הכריז המורה בקול תרועה: 'שאלת שאלה של רש"י'. הוא התקשר אליי מול כל התלמידים כדי לספר לי על כך, ועשה כזה עסק מהשאלה הזו, שבהמשך יוסף לא הפסיק לשאול שאלות. ממש הרגשנו איך זכה הבן שלנו להגיע למקום הנכון, בו מצליחים לגעת בלב שלו ולהוציא ממנו את הטוב ביותר. מאותו יום ראינו שינוי אדיר בהתנהגותו, גם בחיי היומיום. הוא החל לוותר יותר, לשמוע בקולנו, להכין שיעורי בית ולישון בזמן".

יוסף ז

מגדלים את גדול הדור בבית

אולם גולת הכותרת של הסיפור, נעוצה דווקא ביחס של ההורים לבנם. “התייחסנו ליוסף כאילו שאנחנו מגדלים את גדול הדור בבית", הם אומרים. "נכון, היו שם אתגרים רבים, אבל אנחנו ראינו את הנשמה הגדולה שעומדת מאחוריהם, והיה ברור לנו שאם ניתן לו את המענה הנכון, הוא ילך ויפרח".

איך הצלחתם להתמודד ברמה היומיומית, שהיא לפעמים שוחקת?

“אני השתדלתי להיות החבר הכי טוב שלו", אומר יהודה יוגב. “לפעמים לא היה לו עם מי לשחק, אז אמרתי לו – אני אשחק איתך. הייתי שותף גם בכל מה שעובר עליו - בבית ובכיתה, ואחר הצהריים השתדלתי להקדיש לילדים זמן שהוא רק עבורם. בנוסף, אני מלמד בכיתה ח' בתלמוד תורה, והתלמידים שלי ראו אותי לא פעם יוצא לשחק כדורגל או לנסוע באופניים עם יוסף". 

ההתמודדות היומיומית אחר הצהריים דרשה כוחות רבים, אך הוריו של יוסף לא ויתרו. "בכל פעם שהיה קשה לאחד מאיתנו – גיבינו זה את זו. שרה הילה לפעמים שלחה אותי ללמוד, ואני שלחתי אותה לנוח", ממשיך יהודה יוגב. "ובכל זאת - השתדלנו לתת ליוסף את כל המעטפת שהוא זקוק לה. זה דרש לפעמים לרדת איתו למטה אחרי יום עבודה מעייף, כדי שיוכל לנסוע על אופניים ולהוציא אנרגיה, או למרוח אותו בקרמים במקלחת, כדי לעזור לגוף שלו להירגע. זה גם הוביל את שרה הילה לפתוח עסק עצמאי, כדי שתוכל לנהל את השעות שלה בהתאם לצרכים שלו. היתה תקופה, למשל, בה היא ויתרה על שעות עבודה רבות כדי לקחת אותו לרכיבה טיפולית. מידי שבוע הגענו גם להנחיית הורים, שעזרה לנו למקד את דרכי הפעולה. אנחנו אנשים עסוקים כמו כולם, אבל יוסף היה בראש שלנו כל היום. לא הרמנו ידיים ולא ציפינו שמוסדות הלימוד או מישהו אחר יעשו עבורנו את העבודה, אלא השקענו ועבדנו בעצמנו, מתוך אמון גדול בכך שבננו נועד לגדולות".

במהלך הדרך צצו תובנות נוספות. "הבנו כי עלינו לראות את העולם מהעיניים שלו", אומרת שרה הילה. "כך למשל, כשהלכנו פעם אחת ברחוב, ואני חששתי שיוסף יברח לכביש, ביקשתי ממנו: 'תוכל בבקשה לשמור עליי, שאני לא אברח?' יוסף לקח את העניין ברצינות, ואחז את ידי בחוזקה, גם כשאיתגרתי אותו קצת וכאילו ניסיתי להימלט. ביום אחר, סיפרה לי הגננת בגן שהוא לא מוכן לצייר. אז באתי אליו וסיפרתי לו שעצוב לדף להישאר ריק. מיד לקח יוסף טוש וצייר על כולו, ושוב ראיתי איך פשוט צריך לדבר איתו בדרך אחרת. השקענו גם זמן רב בתיווך של המציאות לחייו. הסברנו לו בכל פעם מה הולך לקרות במקום או במצב מסוים שנגיע אליו, כדי שיצליח להתמודד עם המתרחש שם טוב יותר".

נקודה נוספת של צמיחה, היתה דרך ראיית הטוב. “אחרי שיוסף סיים ללמוד שני פרקים של משניות, קניתי לו את העוגה הכי מיוחדת שמצאתי במאפיה, וחגגנו את הסיום בכיתה שלו במסיבה גדולה”, נזכרת שרה הילה. "באותו שבוע, הוסיף המורה שלו לדף הקשר הכיתתי את תמונתו. דווקא ילד שקשה לו צריך הרבה כוח, ולכן היה ברור לנו שאם הוא עושה משהו טוב – עלינו לעשות מזה עסק גדול".

גם בנוגע לשימוש בטלפון הנייד, קיבלה שרה הילה החלטה. “אני אדריכלית עצמאית עם טלפון כשר, וכאשר לקוחות שואלים אותי איך אפשר להחזיק כך מעמד, אני אומרת להם שאין לי זמן לווטסאפ. ברור לי שהדבר הזה תופס את ההורים ולוקח זמן יקר בו הם היו יכולים להתרכז בילדיהם. אז הלקוחות לומדים לתקשר איתי דרך המייל, ואני זוכה להשקיע את הזמן היקר שלי במה שחשוב באמת". 

ובעיקר, היו שם הרבה תפילות. “התפללנו כל כך הרבה לה' שיעזור לנו לשמור עליו", אומרים הוריו. “כל יום שעבר בלי שקרה לו משהו, היה נס מבחינתנו. עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על האדמה שהוא נקבר בה, אנחנו אומרים לה': 'כמה רצנו כדי לשמור על הילד הזה, ועכשיו אתה תשמור עליו'”.

יוסף ואביו בתחפושת

מודים על הפיקדון

יחד עם העמל הרב, זכו הוריו של יוסף גם לנחת אמיתית. “ראינו איך הוא עובר תהליך, והופך מילד שלא יכול היה לדחות סיפוקים, לכזה שמצליח לוותר. יום אחד, למשל, הוא הפסיד את כל הקלפים שלו במהלך משחק עם חבר, ובמקום להתלונן או להחליט שהחבר רימה – הוא קיבל את העניין בשלוות נפש. אם דבר כזה היה קורה שנה קודם, אין ספק שהתגובה שלו הייתה אחרת, אבל עם הזמן והעבודה – ראינו איך משהו בו מתמתן. בנוסף, הוא השתדל לעזור לחברים חלשים, והיה לוקח אותם לידו כדי להסביר להם את מה שלא הבינו”.

החיבור לתורה, אותו הוא ינק כבר מגיל צעיר, החל גם הוא לתת את אותותיו. “בשנה שעברה הוא קיבל כסף מסבא שלו, וכששאלנו אותו מה ירצה לקנות הוא בחר בטלית צמר אמיתית", מספר יהודה יוגב. “היה חשוב לי שהוא יקנה משחק להנות בו, ולכן אמרתי לו שאקנה לו טלית מכספי. אבל יוסף לא ויתר, התעקש על נושא הטלית, וביקש שהיא תהיה בתיק שעליו רקום שמו. הוא גם היה מעיר אותי בערב שבת ב-2 בלילה כדי שאלמד איתו תורה. אין לי הסבר מאיפה זה בא לו, חוץ מאשר ההבנה שנשמה גדולה באמת שכנה בקרבו. לא מזמן גם שמעתי אותו מתפלל בחדרו במשך 10 דקות תמימות, ואומר לה', 'תעשה שאני אהיה צדיק, תעשה שאהיה תלמיד חכם'”.

בשבת האחרונה לפני פטירתו, ניהלה איתו אמו שיחה מעניינת. “ניסיתי לשכנע אותו לאכול דג, ולכן שאלתי אותו מאיפה הוא חושב שלבנים של יעקב אבינו היה כוח", היא אומרת. "רציתי להסביר לו שזה בגלל שהם אכלו הכל, אבל הוא ענה לי בחכמתו, 'אמא, היה להם כוח מהתורה של אבא שלהם יעקב, לא מהאוכל שהם אכלו'. לכן, כהמשך ישיר לחייו - החלטנו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו".

עכשיו, לאחר פטירתו, רואים הוריו של יוסף בכל הדרך שעברו נחמה גדולה. “הידיעה שעשינו עבורו את הטוב ביותר שיכולנו, נותנת לנו תחושת שלמות. העובדה שעטפנו אותו כבר מגיל צעיר, מנחמת אותנו. צריך לזכור שכל ילד יכול להצליח, הוא רק צריך מבוגר אחד שיאמין בו, ואנחנו האמנו ביוסף שהוא יכול להיות צדיק גדול, ומבחינתנו – לשם גידלנו אותו. זה גם מה שנתן לנו את הכוח להמשיך ולהתמודד, כי כאשר חיים בהרגשה שמגדלים את גדול הדור הבא, וחיים את השליחות הזו – יש כוח לעבור גם את הימים הקשים ביותר. בנוסף, לפעמים מרוב עומס אנחנו עושים רק את הדברים הדחופים בחיים, ושוכחים את מה שחשוב. אבל אם עוצרים לרגע, ונזכרים עד כמה חינוך הילדים שלנו הוא משמעותי, אז מצליחים למרות הכל, לשים אותו במקום הראשון".

יוסף לפני החלאקה

אחרי שיוסף נפטר באופן מפתיע, מה יש לכם לומר לקב"ה על כך?

"אנחנו מודים לה' על שזכינו לגדל נשמה גדולה כל כך. אין מחמאה גדולה מזו, לדעת שה' סמך עלינו שנתמודד עם הקושי, וסומך עלינו גם עכשיו - שנקדש את שמו דרך מה שקרה. כאשר אנשים שואלים למה ובאים בטרוניא על מותו, קשה לנו אפילו לשמוע את זה. אנחנו מתגעגעים מאד, אבל אין לנו שום סימני שאלה. כפי שלא שאלנו למה נולד לנו בן כזה יפה וחכם, ולא שאלנו למה הוא מוכשר ואוהב את התורה. אנחנו רק מודים לקב"ה על שנתן לנו פיקדון ל-6.5 שנים, ועל כך שזכינו להחזיר לו נשמה גדולה".