ידידיה מאיר רגיל לשווק את הדף היומי. אבל זה עניין של מיתוג

1. בימים האחרונים הגיעו לתיבת המייל שלי, שכתובתה מופיעה כאן למטה, כמה מיילים שכותרתם, בנוסח כזה או אחר, "תודה רבה על הסיום". כשהגיע המייל הראשון חשבתי שאולי מדובר בעוד קורא שהקמפיין האגרסיבי והאובססיבי שלי לקידום הדף היומי השפיע עליו והוא סיים בשעה טובה ומוצלחת מסכת. אני רגיל לקבל תגובות כאלה. רגיל ותמיד מתרגש מחדש, כי אני יודע מה מסתתר מאחורי כל תגובה יחידה כזאת. שדרוג של חיים שלמים. עד כדי כך. אבל מה פתאום מישהו מודה לי השבוע על סיום מסכת? אנחנו כבר בעומק מסכת מגילה. אולי זה מישהו שצבר קצת חובות ורק עכשיו סיים את מסכת תענית?

ואז הגיע עוד מייל, ועוד אחד, ועוד חמישה. וכשהתחלתי לפתוח אותם הופתעתי. עניינם של כל המיילים לא היה לימוד הדף היומי, אלא לימוד המשנה היומית. מתברר שבסוף השבוע הזה הסתיים מחזור בן חמש שנים וחצי של לימוד המשנה היומית. מי שהצטרף לתוכנית בשנת תשע"ו, ולמד שתי משניות בכל יום, סיים ביום שישי הזה שישה סדרי משנה.

ולמה הקוראים האלה כותבים לי על זה תודה? מה לי ולמשנה היומית? הרי אני בכלל ממחלקת השיווק של הדף היומי. ובכן, מתברר שעם תחילת המחזור הקודם פרסמתי טור שקורא לנצל את ההזדמנות ולהצטרף ללימוד הקבוע. אפילו כתבתי שלרגל המחזור החדש התחלתי חברותא יומית קצרה במסכת ברכות, שתי משניות בכל יום, עם הילד שלי שהיה אז בן 11. מאז חלפו חמש שנים וחצי, והאמת? אפילו לא זכרתי שכתבתי טור כזה. עד לרגע זה אני לא זוכר. אבל לך תתווכח: יש אנשים שאומרים לי שבזכות הטור ההוא הצטרפו למחזור הלימוד והתמידו בו, יום יום, במשך חמש וחצי שנים. חבל שאני לא התמדתי.

וכיוון שבסוף השבוע הזה לא רק סיימו את ש"ס המשניות, אלא גם התחילו אותו מחדש, ממש בשבת בבוקר, אני מוצא לנכון לשתף אתכם בחלק מהדברים שכתבו השבוע אותם קוראים־מסיימים.

2. "אני מסיים מסע", כותב סמי לוי מקריית שמונה, "מסע שהתחלתי לפני כמעט שש שנים. בהתחלה פרויקט ארוך טווח שכזה נראה כמשימה קשה. בייחוד כשאתה מתבונן על כל כרכי קהתי בספרייה הביתית. אולם סיום פרק, סיום מסכת, סיום סדר, נותנים את הדרייב להמשיך הלאה. אין ספק שסידור סדר הסדרים (רעיון לשם שיר של ישי ריבו?) מקל על ההתמדה בלימוד. אני מניח שאם היו מתחילים בסדר טהרות, ולא מסיימים בו, לא כולם היו מגיעים עד הסוף. אם כי אולי הייתי שם את סדר מועד לפני סדר זרעים, אבל לא התייעצו איתי...

"במהלך נסיעותי לחו"ל בשנים האחרונות הקפדתי לטהר את טומאת ארץ העמים בלימוד המשנה היומית, בסין ובמרוקו, בחניית ביניים באיסטנבול ובמדינות אירופה השונות. עם הזמן התוודעתי למסכתות שהן פחות חביבות הקהל (מסכת קינים, נגעים, טבול יום, ידיים). נחשפתי לעושר הלשוני הקיים במשנה ומצוי בעברית בת זמננו. וכמובן, הכרתי והוקרתי את איש המופת – הרב פנחס קהתי זצ"ל – אשר הצליח לפשט את המשניות ולקרב אותן לשפת הדיבור (כמובן, יש להודות גם למפתחי האפליקציה על הנגישות והבהירות שהקלה על הלימוד בכל מקום ובכל עת). לא פעם נאמר לי על ידי לומדי דף יומי מובהקים שסיימו כבר סבב אחד ויותר של מחזור לימוד הדף, שהם טרם למדו את שישה סדרי המשנה ולא הגיעו עדיין לכל המסכתות במשנה שעליהן אין בבלי. כנראה שהכול עניין של מיתוג... ואם כבר ביחסי ציבור עסקינן, אולי יש מקום ללכת עוד יותר לשורש ולקדם לימוד תנ"ך? לא, לא במקום, בנוסף!".

3. סמי לוי מזכיר רק בסוגריים את האפליקציה של קהתי, אבל לדעתי זאת הכותרת הראשית. המשנה לא השתנתה מאז נחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא לפני כ-1800 שנה. גם הגמרא לא השתנתה. זאת התורה לא תהא מוחלפת - אבל זאת התורה תהא מונגשת. בשנים האחרונות הלימוד הולך ונעשה קל יותר, גם למי שהתקשה בו בשנות הישיבה ומאז קצת וויתר לעצמו. פעם יכולת להגיד למצפונך: מה משנה עכשיו? באמצע היום אתה מצפה ממני להתחיל להבין מושגים קשים במסכת כלאיים בעזרת הברטנורא והתוספות יום טוב עם הכתב רש"י הצפוף הזה? אבל זהו. עברו הימים האלה. מה לעשות, הלך עלינו. נגמרו התירוצים. פתאום יש לך אפשרות להוריד בחינם לסלולרי את אפליקציית קהתי. מאה אלף איש כבר עשו את זה. ולא פלא: היא נוחה לקריאה, נראית טוב, מזמינה וכוללת קבצי אודיו המאפשרים לימוד בנסיעה (אגב, למכורי השוטנשטיין כמוני, אני ממליץ על המהדורה החדשה והמושקעת של משניות רייזמן. אותו עיצוב ואותה בהירות כמו בש"ס המפורסם של אותה הוצאה).

אז מה צריך? לעזוב שנייה את הווטסאפ וללמוד שתי משניות. בסך הכול כמה דקות אחרי שחרית, או בין מנחה לערבית, או הכי טוב: בערב עם הילד. תחשבו כמה מרגש יהיה לעשות איתו בבר מצווה סיום מסכת, סדר או אפילו כמה סדרים. אבל בשביל זה צריך לפתוח מסכת ברכות וללמוד. כן, ללמוד. מה לעשות, עם כל הפיתוחים עדיין אין אפליקציה שגם תלמד בשבילך. עובדים על זה.

4. והנה עוד קורא־מסיים, הפעם בעילום שם. בניגוד אלי הוא דווקא היה תלמיד מצוין בישיבה, ובשנים הראשונות אחרי שיצא ממנה הקפיד על קביעת עיתים לתורה. הוא אפילו למד גמרא בעיון, אבל זה לא החזיק. לא היה מה שיחייב אותו. "ראיתי פתאום באופן חד את ההבדל בין עולם הישיבה לעולם המעשה, ולא יכולתי לחזור ללימוד הקודם", הוא כותב. "הבנתי שכדי להחזיק את האש בוערת אני זקוק לכלים חדשים. ככל שחיפשתי הבנתי שאני לא צריך להמציא את הגלגל. כבר היו בעלי בתים בעולמנו וכבר ישבו על המדוכה תלמידי חכמים ותיקנו להם לישראל דרכי לימוד. בסיעתא דשמיא הגעתי ללימוד חוק לישראל – הלימוד הקבוע שנתקן על ידי רבי חיים ויטאל ועל ידי החיד"א. וכך התחלתי לטפס שוב במעלה קביעות העיתים לתורה. הוספתי עוד לימוד ועוד לימוד והתורה הפכה שוב לתורה חיה ומשמחת.

"לפני כחמש וחצי שנים כתבת במדור שלך ב'בשבע' על הרשמים שלך מלימוד המשנה היומית ועל החברותא שלך עם הילד שלך. המאמר נפל עלי בדיוק בזמן. הייתי צריך עוד משהו לבנות במהלך. אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריך. אומנם לא למדתי את המשנה עם הילדים אבל הכיבוש של עוד משנה ועוד משנה יצר שמחה גדולה גם בבית, מה שהוביל מאוחר יותר להצטרפות שלי לדף היומי ובהמשך גם להצטרפות של ילדיי (כיום אני וארבעת ילדיי הגדולים לומדים דף יומי בחברותא ב"ה!).

"תמיד אומרים לנו שכל דבר גדול מתחיל בצעדים קטנים. זו אמת. היתרון הגדול של הלימוד היומי, לסוגיו השונים, הוא שמתחילים בקטן - מה שמקטין את היצר הרע, לסוגיו השונים - ובכל זאת בתוך זמן קצר מקבלים תמונה רחבה שקשה לראות כשאתה בן ישיבה. אני זוכר שבישיבה הייתי מקנא באלה שהיה להם היקף בחומר. אלה שעברו על כל התנ"ך, על כל המשנה, על הרמב"ם וכו'. פתאום גם אני שם. אתמול בדיוק דיברתי עם מורי ורבי מהישיבה על זה שבאמת הישיבה היא כור מצרף ללימוד התורה, ממנה אתה בא ואליה אתה נושא עיניך כל חייך. אבל הישיבה לא תמיד עושה לך הכנה לחיים שמעבר. את זה אתה צריך ללמוד לבד. הלימוד היומי הוא התשובה לזה. הלימוד היומי הוא לימוד פורש כנפיים. לימוד שמרים אותך למעלה ונותן לך תמונת רוחב על כל עולם התורה. אשמח אם תנצל שוב את מקומך בעיתון להעלאת המודעות ללימוד התורה ולקביעות העיתים על ידי מפעל המשנה היומית (כולם מכירים את הדף היומי, אבל כמעט לא מכירים את המשנה היומית). מי יודע, אולי אי שם מחכה לו עוד אחד כמוני שהדברים בדיוק מתיישבים בלבו".

צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

5. והיו עוד מיילים מרגשים, כמו למשל זה ששלח יוסי אנסבכר: "אם אתה מעוניין להצטרף לסיום קטן וצנוע (בלי ארגון 'דרשו' ובלי מקהלת מלכות) אתה מוזמן ביום חמישי בלילה בערך ב־22:15 (תלוי בעומס העבודה וכמות הפציינטים) אל מכון הרנטגן הקטן שליד חדר המיון בשערי צדק".

וכשתהיתי על פשר מקום הסיום הלא שגרתי קיבלתי הסבר: "אני טכנאי רנטגן. לפני תחילת המחזור האחרון הצעתי לקולגה שלי, טכנאי CT ו־MRI, להצטרף אלי. איננו לומדים יחד, אבל יש לנו משמרת משותפת בחמישי בלילה, הוא ב־CT ואני ברנטגן. בכל פגישה שלנו בימי חמישי, או במפגשים אקראיים בשאר ימות השבוע, יש לנו נושא לשיחה על אחת המשניות האחרונות או הנושא הנלמד. השלכות מודרניות, הבנת נושאים קשים ועוד. השבוע אנחנו מנסים לצרף לומדים נוספים". כמה מקסים. אשריכם טכנאי רנטגן שדברי תורה חביבים עליכם ביותר!

6. "שלום ידידיה. שמי אילה לוי. לפני 12 שנים הייתי בת שירות לאומי בת 19. באחת השבתות קראתי את הטור שלך בעיתון, וכתבת בו שהסבב של המשנה היומית מתחיל ממש באותו שבוע. הרעיון מצא חן בעיני ונראה לי מתאים למידותי, פחות או יותר. אני מסוגלת ללמוד שתי משניות ביום, כך חשבתי, והחלטתי לנסות. השבוע, 12 שנים אחרי, אני עומדת לסיים בעזרת ה' ש"ס משניות בפעם השנייה".

רגע, מיד נמשיך במכתב. אבל נדמה לי שהקוראת הנכבדת טופלת עלי זכויות לא לי. אני אומנם לא זוכר מה כתבתי לפני חמש וחצי שנים, אבל דבר אחד אני זוכר בבירור: לפני 12 שנים עוד לא היה לי טור אישי כאן. אז ברכות חמות על הסיום, אבל נראה לי שאת צריכה להודות לכותב אחר.

"מאז ב"ה התחתנתי, נולדו לנו שלושה ילדים, המשנה שלי לא תמיד יומית והיו לי לא מעט פערים שהייתי צריכה להשלים, אבל הצלחתי להתגבר גם עליהם. המשנה היומית סלחנית. אני מתכננת אגב להתחיל שוב, עוד סבב. זה דבר גאוני. לימוד של בין חמש דקות לרבע שעה ביום בסך הכול, ובזכות פירוש קהתי (והאפליקציה המצוינת שלו) הוא באמת שווה לכל נפש".

לוי צירפה מסמך קצר. באולפנת "למרחב" בפתח תקווה, שבה היא מלמדת, ביקשו מהמורות לכתוב טקסט אישי על לימוד התורה שלהן כדי לעודד את התלמידות ללמוד. האמת? עם איך שהיא כותבת על חוויית לימוד המשנה, מבאס לחשוב שזה לא בזכותי:"אני אוהבת ללמוד משנה. פשוט משנה. מפעים אותי לראות איך התורה מתייחסת לכל פרט ופרט בחיים שלנו: ממה שאדם מכניס לפה שלו (עוד הרבה לפני שהאוכל מגיע לצלחת) ועד מה שאדם מוציא ממנו. ממלאכות יומיומיות ופשוטות ועד עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מסנדל קרוע ועד פרה אדומה. מביצי כינים ועד קרני ראמים. זה מלמד אותי עד כמה עבודת השם צריכה להקיף אותנו כל הזמן, בכל מקום ובכל רגע בחיים. המשנה גם נותנת לי שמץ של הבנה ומושג כללי על החיים היהודיים המלאים שצפויים לנו כשייבנה בית המקדש, חיים שלידם החיים שיש לנו היום הם קטנים ומצומצמים".

7. אז תודה רבה לכל הקוראים־מסיימים. מזל טוב. תזכו להתחיל ולסיים מסכתות וספרים אחרים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ואיך אומרים הדרשנים? אם אדם אחד יתחזק מהטור הזה ויתחיל ללמוד משנה יומית - אז היה שווה. ואפילו אם האדם הזה הוא הדרשן עצמו.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".