ארבעה סיפורי הישרדות מזעזעים - שלא תאמינו שקרו באמת

סיפורו של ארון רלסטון

בשנת 2003 יצא ארון רלסטון  למסע בדרום מזר יוטה - בקניון בפארק הלאומי 'קניונלנדס'. בעודו יורד לעומק הקניונים הצרים במיוחד, באחד המעברים הצרים ביותר שאותם ניסה לעבור - זרועו הימנית נלכדה בין שני סלעים. 

במשך חמישה ימים ארוכים וקשים עד כאב - שהה ארון בתנוחה אחת, משש ליפול אל מותו או לפצוע את ידו, בצורה בלתי הפיכה, יותר ממה שהיא כבר פצועה. 

המצב שבו היה שרוי, היה אבסורדי: לא די בכך שהוא יצא למסע הזה לבדו, הוא גם לא סיפר לאף אחד לאן הוא הולך - כך שלכתחילה היו סיכויי הצלתו נמוכים. 

במשך חמישה ימים רצופים הוא שתה מים בלבד, ואכל בעזרת ידו השמאלית, שאריות חטיפים שהיו עליו. התקווה היחידה שלו הייתה - להתפלל לנס, אבל זה לא הספיק. כשנגמרה לו האספקה והוא הבין שהוא אולי לא יימצא לעולם - הוא נאלץ, בצעד בלתי נתפש ממש - לקטוע את זרועו הפצועה על ידי סכין שהייתה ברשותו. 

הכאב היה קשה מנשוא, אך לא הייתה לו כל ברירה. 

כשהיד השתחררה סוף סוף, ארון נאלץ ללכת כשבעה קילומטרים בחזרה למשאית שלו, ורק אז היה מסוגל להודיע למשפחתו - שהזעיקה את הרשויות. ארון נלקח לבית החולים, שם גילה כי חייו ניצלו באורח נסי - לאחר שאיבד כמות דם גדולה ביותר. 

סיפורו של מאורו פרוספרי

בשנת 1994 - מאורו פרוספרי התפרסם בעולם, לאחר שהלך לאיבוד במדבר סהרה.

קצין המשטרה האיטלקי השתתף במרתון חולות במדבר, אך במהלך המרוץ - נתקל בסופת חולות נוראית, שגרמה לו לתעות ולאבד את דרכו. את תשעת הימים שלאחר מכן בילה פרוספרי בצעדה ארוכה ומייגעת בתוך חולות טובעניים כשרוח הפכפכה מלווה אותו. כדי לשרוד הוא נאלץ ללקק טל מהסלעים שמצא בדרכו, ולמצוץ את ה'נוזלים' מהגבונים הלחים שהיו ברשותו. 

במר ייאושו, מתוך מחשבה שלא ייצא מהחוויה הזו בחיים, הוא החל לאכול כל חרק שנקרה בדרכו. 

לבסוף, בדרך לא דרך, פרוספרי הגיע לכפר קטן, וקרס. 

כפריים שהתגודדו סביבו והבינו את חומרת מצבו, הזדרזו להודיע על כך למשטרה - שהזעיקה למקום מטוס מבית חולים שנמצא בעיר הגדולה. בבית החולים גילו הרופאים כי פרוספרי חזר באורח נס של ממש, שכן הכבד שלו היה במצב נוראי כתוצאה מהחוויה המטלטלת והוא אף איבד 35 ק"ג ממשקלו. 

פרוספרי עבר תהליך שיקומי ארוך, ורק לאחר חמישה חודשים (!) היה מסוגל להכניס אל קיבתו שוב, מזון מוצק. 

סיפורו של דאגלס מאוסון 

דאגלס מאוסון היה גיאולוג וחוקר אוסטרלי, שחקר את יבשת אנטארקטיקה בשנת 1912.

הוא יצא ביחד עם צוות הרפתקנים כמותו בדצמבר של אותה שנה, ונכנס פנימה אל תוך היבשת כדי לאסוף נתונים ודגימות מדעיות. מאוסון ראה עצמו 'בר מזל' שהגיע לעומק שכזה, אולם דווקא בגלל זה אירעה טרגדיה קשה מנשוא כשאחד הגברים בצוותו, חייל בריטי צעיר בשם בלגרייב ניניס - צנח במורד סדק באדמה, ו'נבלע' אי שם יחד עם כמה מהכלבים הטובים ביותר שלהם, וציוד רב של הצוות.

במשך מספר שבועות, השניים האחרים - חאבייר מארץ ודאגלס מאוסון, נאבקו לחזור למחנה, כשברשותם ארבעה כלבים נוספים. 

על מנת לא לרעוב למוות, ולחמם את גופם בקור הנוראי - הם הרגו את הכלבים, ואכלו (לא לבעלי לב חלש) - את הכבד שלהם. חאבייר - מטפס הרים ואלוף סקי שוויצרי, מת מתשישות, רעב ואפשרות סבירה ביותר של רעל שהתפזר בגופו כתוצאה מאכילת כבדי הכלבים. 

מאוסון, נאבק באותם סימפטומים במשך חודש שלם, והגיע לבסוף למחנה הבסיס שלו בפברואר 1913 - כשהוא כחוש, רועד מקור ומותש. בספר ביוגרפי שהוציא מאוסון שנים לאחר מכן, הוא מתאר את התלאות שהוא וצוותו עברו, ואת הנס שיצא מזה בחיים. 

הוא זכה לתואר אבירות ופניו מעטרות עד היום את השטר האוסטרלי ששווה ערך ל-100 דולר. 

סיפורו של חוסה סלבדור אלוורנגה

בשנת 2012,  בילה דייג מקסיקני בשם חוסה סלבדור אלוורנגה - בים הפתוח, כשהוא בתוך סירתו הקטנה, ואין לו מושג כיצד לחזור לחוף המבטחים שממנו יצא, בכפר דייגים בדרום מקסיקו. 

הכל התחיל כשאלוורנגה וחברו אזקיאל קורדובה - יצאו למסע שמטרתו לצוד כרישים ודגי טונה, אלא ששעות ספורות לאחר שהחלו במסע, הם נקלעו לסערה והסירה שלהם החלה להיסחף ללב הים. 

במשך חמישה ימים, הסופה לא שקטה והשאירה אחריה נזק בלתי יתואר לסירה. המנוע שבק חיים ואלוורנגה לא הצליח ליצור קשר עם הבוס שלו, ברדיו של הסירה. 

מה שהשניים לא ידעו הוא שהבוס של אלוורנגה שלח צוות חיפוש לתור אחריהם, אולם כשהצוות לא מצא אותם - הוא הניח שהם טבעו, והפסיק את החיפושים. 

בנס הצליחו הדייגים לשרוד, לאחר שאכלו בערך כל מה שהצליחו ללכוד ברשתם ושתו מי גשמים. 

כתוצאה ישירה של מזון חי שבא אל פיו - קורדובה לא שרד את הניסיון הקשה הזה, ומת במסע לאחר ארבעה חודשים בלבד. אלוורנגה בילה את יתר הזמן לבדו, עד שלבסוף הבחין פתאום באי קטן, ושחה אליו בהתלהבות. חייו ניצלו לאחר שזוג כפריים שפגש הזעיק את הרשויות למקום.