"בחתונה שלי אנשים בכו, הם לא האמינו שאזכה להתחתן"

"זה לא היה מובן מאליו, בכלל לא", כשיונתן זרביב אומר את המשפט הזה הוא מכוון אותו לחתונתו שהתקיימה לפני שבועות אחדים - חתונה שמחה מאין כמותה, ואין זה פלא. "אנשים היו עם אורות בעיניים", הוא מתאר, "כשיצאתי מחדר הייחוד ממש הרגשתי שהם רק ציפו לקום ולרקוד, לא היה אף אחד שנשאר לשבת סביב השולחנות..."

יונתן הוא לקוי ראייה מלידה, שעבר מסכת חיים לא פשוטה – הן מבחינה רפואית והן מבחינת ההתמודדות עם המגבלה. "אנשים לא האמינו שאזכה להקים בית, זו הייתה שמחה שאין כדוגמתה, והאמת היא שגם לי היו שלבים בחיים שחשבתי לעצמי שזה לא יקרה לעולם".

כחתן טרי ומאושר הוא חולק אתנו את סיפור חייו, סיפור של התמודדות מעוררת השראה ושל כוח רצון אדיר. "אני רוצה לתת כוחות לאנשים", הוא אומר, "שידעו שגם עם מגבלה קשה – תמיד יש סיכוי, צריך רק להאמין בעצמנו ולשאוף".

ילדות של התמודדות

יונתן, בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, נולד בירושלים כבן שני למשפחה בת 17 ילדים. "אני היחיד במשפחה עם לקות ראייה", הוא מציין, "מדובר בלקות ראייה מולדת. זה לא שאני לא רואה בכלל, אבל הראייה שלי מאוד מוגבלת. כשאני נמצא באור השמש ממש קשה לי לראות, אבל גם בחדר מוצל אני רואה רק למרחקים קצרים".

עד גיל שש ליוו אותו גם התמודדויות רפואיות שונות, בין היתר גידול בכליות, שבסיום הטיפולים בו נותר עם כליה אחת. "את שנות הילדות המוקדמות שלי אני זוכר בעיקר בין כותלי בתי החולים", הוא מציין, "היו הרבה אשפוזים ורופאים, לא זכורים לי כל כך ביקורים סדירים בגן ילדים או משחקים עם חברים. בערך בגיל שש עברתי עם משפחתי להתגורר בבית שמש, ואז שיבצו אותי בתלמוד תורה רגיל, בכיתה לילדים עם צרכים מיוחדים. הוריי אנשים מיוחדים במינם, עשו במשך חייהם הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל בסופו של דבר זה לא באמת היה תלוי בהם, כי היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות כילד – לרוץ, לטפס, להשתולל, להיות כמו כל ילד אחר, ולא יכולתי".

באיזה שלב התחלת להבין שאתה שונה מילדים אחרים?

"אין רגע מסוים בו זה קרה, זו הרגשה שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, אבל הזמן שהתחלתי להרגיש את הקושי והכאב היה כששמתי לב שאנשים רואים אותי ומחזירים לי מבט לתוך העיניים. בעיקר ילדים, אך גם מבוגרים. הם היו מסתכלים עליי חזק, ואז כבר הבנתי שזה לא רק שאני שונה, אלא גם מוזר ומעורר סקרנות, משהו חריג שלא רואים בכל יום".

יונתן בילדותו

ואיך הרגשת עם ההבנה הזו?

"כילד הרגשתי זוועה. אני זוכר את עצמי מבקש מהילדים שיצרפו אותי למשחק מחוץ לבית הכנסת, והם לא מסכימים וטוענים ש'אני לא רואה טוב'. זה גרם לי להרבה בכי ותסכול. ההורים, כפי שציינתי, ניסו לעזור לי, אבל לא היה להם איך. אגב, עד היום כואב לי כשאנשים וילדים מסתכלים עליי. זו כבר לא אותה תחושה נוראית כמו כשהייתי ילד, אבל זה עדיין לא נעים. אפילו כשילד קטן מתבונן בי כיום, אני מרגיש שהלב שלי נצבט".

ללמוד ולרכוש עצמאות

אחרי כמה שנים בהן התערה יונתן בחברה הרגילה, הגיעו הוריו למסקנה שברצונם להעביר אותו למוסד לימודי אחר. "ההורים שלי שמעו על בית חינוך עיוורים", מספר יונתן, "והם התייעצו עם הרב בצרי בנוגע לשליחתי לשם. הרב ביקש מהם שיספרו לו על המקום, וכשהם הסבירו שבנוסף ללימודים הרגילים לומדים שם גם הכנה ממשית לחיים הפרקטיים, כמו שיעורי כלכלת בית, ניידות, עצמאות וכדומה, הוא פסק ש'דרך ארץ קדמה לתורה', וגם הסביר להוריי ש'בבית חינוך עיוורים יעשו מהילד שלכם בן אדם עם דרך ארץ וערכים, שמסוגל להתמודד בחיים בכוחות עצמו. לאחר מכן תוכלו להמשיך לשלוח אותו לאיפה שתרצו'".

במבט לאחור אומר יונתן שלא הייתה החלטה נבונה מזו. "כיום, יותר מ-15 שנים מאוחר יותר, אני יודע שהמעבר לבית חינוך עיוורים הוא זה שבנה אותי וגיבש את האישיות שלי, כי רק מאותו רגע התחלתי להתפתח. זה לא היה קל, כי הלימודים בבית חינוך עיוורים הם לעתים מפרכים. הם מתחילים בשעות הבוקר עם ארוחה מפנקת, כשלאחר מכן אתה נכנס לכיתה ולומד במשך כמה שעות לימודים רגילים – מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, וכל שאר המקצועות. הכיתות אינן מחולקות לפי גילים, אלא לפי רמת לימוד, כך שיכולתי למשל להיות בכיתה עם ילדים בני 14 וגם עם נערים בני 17. מכיוון שכל הילדים היו עם לקות ראייה כזו או אחרת, השתמשו המורים בעזרים שונים כדי לעזור לנו לקרוא מהלוח או מספרי הלימוד. עבור אלו שלא ראו בכלל השתמשו בכתב ברייל, ועבור הילדים האחרים השתמשו בספרי לימוד בכתב מוגדל, בתאורה מיוחדת ובעוד אביזרים. איתי באופן אישי עבדו הרבה על נושא הכתיבה. כי ידעתי אמנם לקרוא, אבל עם כתיבה התקשיתי מאוד והמילה היחידה שיכולתי לכתוב כשנכנסתי לבית הספר הייתה 'יון'. בתוך זמן קצר השתפרה יכולת הכתיבה שלי מאוד.

"באופן כללי הלימודים היו מאוד קשים, דרשו מאתנו למצות את כל היכולות, לא ויתרו על כלום, אך מצד שני השתדלו שלא לתת לתלמיד ללמוד מקצועות שלא באמת יסייעו לו בחיים. כך למשל אני פחות הסתדרתי עם חשבון ואנגלית, אז נתנו לי ללמוד את המינימום בלבד, ואילו בשיעורי היסטוריה שהייתי חזק בהם מאוד, עשיתי בגרות 5 יחידות".

כשהיית עם ילדים כמוך כבר לא הרגשת את השוני?

"בבית חינוך עיוורים לא היה שוני, הרגשתי שווה בין שווים. עד היום החברים הטובים ביותר שלי הם משם. אבל מצד שני, דווקא כשהגעתי הביתה הייתי בודד, ובשעות הצהריים ובשבתות לא היה לי עם מי לשחק בשכונה. לא הכרתי ילדים, החברים שלי היו אך ורק מבית הספר".

תמונה מבית חינוך עיוורים

"תמיד האמנתי – בהקב"ה, וגם בעצמי"

יונתן מציין שככל שחלפו השנים הקושי האישי גדל. "כשהתבגרתי נתקלתי בהתמודדויות גדולות ומשמעותיות יותר. כך למשל כשלא יכולתי להוציא רישיון נהיגה, או כשהבנתי שלא ברור שאוכל ללמוד את המקצוע שארצה ולמצוא פרנסה מתאימה. גם בנושא הקמת המשפחה הייתי ריאלי ולא ידעתי מי תתחתן אתי. אלו שאלות שליוו אותי כל הזמן, ומאוד הטרידו אותי".

מה נתן לך כוח באותם זמנים?

"הלימודים בבית חינוך עיוורים מלווים על ידי אנשי מקצוע ועובדים סוציאליים, כך שהיה לי על מי להישען בעת הצורך, אבל עם הזמן התחלתי להבין שבסופו של דבר אלו החיים האישיים שלי ואני לא יכול רק להיתלות באחרים. למדתי שאני צריך לקחת אחריות על עצמי, ואם אני לא אדאג לכך שיהיה לי טוב ואחוש שאני ממצה את יכולותיי, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי. אני חושב שדווקא בשלב הזה, הגיע הרגע בו התחלתי להשלים עם זה שאני לקוי ראייה. הפסקתי לחשוב כל הזמן על המוגבלות שלי, ולמדתי להתעלות מעליה, להשאיר אותה בצד, ולהמשיך בחיים כרגיל".

הניסיון הגדול הגיע בגיל 19, אז לראשונה הוא החל להשתלב תעסוקתית במקומות עבודה שונים. "לא בכל המקומות רצו להעסיק אותי והתחלתי להרגיש שוב את ההשפלה והדיכאון. אבל אז פשוט עצרתי והתחלתי להראות לעצמי את כל היכולות המצוינות שקיימות אצלי – נכון, יש לי לקות ראיה, אבל אני חרוץ, יש לי מוסר עבודה וגם כוח גופני והבנת עניין. יש לי הרבה דברים שאין לעובדים אחרים. זה נתן לי את האומץ להציע את עצמי במספר מקומות. בהמשך, כשהיה מקום עבודה ש'הסכים' להעסיק אותי, רק בלי תשלום, התעליתי על העלבון ופשוט נפרדתי ממנו והלכתי לחפש מקום עבודה אחר. היה מדהים לראות איך שברגע שאני מפסיק להתבונן על עצמי כמסכן, גם ההסתכלות של האחרים משתנה".

כיום יונתן עובד בבית החולים משגב לדך בתפקיד כח עזר במחלקת אשפוז יום. "אני אחראי על התחום הלוגיסטי והתפעולי. זו עבודה קשה, אבל כיפית, ובכל יום שאני מגיע לשם אני ממש שמח", הוא אומר. "אני פשוט רואה במבט לאחור עד כמה שהקב"ה הוביל אותי בדרך הנכונה ביותר עבורי".

כאדם דתי, אתה חושב שקל לך יותר להתמודד עם המגבלה?

"ברור שהאמונה מחזקת אותי, אך אי אפשר לומר שלא צצות אצלי שאלות, דווקא כאדם מאמין. בתקופה בה הייתי נתון בסימן שאלה מבחינה תעסוקתית, תהיתי כל הזמן למה הקב"ה הביא אותי למקום הזה, למה הוא מונע מהמעסיקים לקבל אותי לעבודה, ומה הוא רוצה ממני? האם עליי לפנות למפעלים לאוכלוסייה מיוחדת? והרי ברור שהם לא לרמה שלי, ועוד ועוד. העליתי את השאלות האלו באוזני החברותא שלי והוא חיזק אותי מאוד. בכל שיחה מחדש הוא הכניס בי עוד ועוד תובנות בנושא, עד שהבנתי לבסוף שאין לי סיבה לדאוג, כי יש מישהו בשמיים שמוביל אותי. זה לא הבנה של רגע, זו עבודת חיים, אבל כיום, דווקא בשל הקושי אני מרגיש קשור הרבה יותר לריבונו של עולם".

והוא גם מבקש לציין דבר נוסף: "אמנם לא זכיתי לגדול בישיבות, אבל החינוך החזק שקיבלתי בבית השפיע עליי כל הזמן וגרם לי להאמין גם בעצמי. כשאני מגיע לזמנים קשים אני מזכיר לעצמי שבאמת לא קל, אני מוגבל ואמשיך להיות מוגבל גם בעתיד ולפגוש אתגרים ורגעים קשים, אבל יש לי יכולת להתגבר ולהמשיך קדימה, ובאותו רגע אני כבר מרגיש מעל המוגבלות".

יונתן זרביב במקום עבודתו

"בחתונה הרגשתי שניצחתי"

מטבע הדברים נושא השידוכים העסיק את יונתן לא מעט. "אנשים ידעו שעדיף לא להזכיר את הנושא הזה באוזניי", הוא מעיר, "כי אמנם שאפתי כל חיי להקים בית, אבל היה חשוב לי לקחת מישהי ללא לקות ראייה וחששתי שלא אמצא מישהי שתתאים לי. התחושה שלי הייתה כאילו מלכתחילה אני צריך לבוא מתוך נקודה של פשרה, ולא רציתי.

"אחרי שהשידוך כבר התהווה באופן מופלא ביותר, וראינו שהעניינים מתחממים עשינו בדיקות דור ישרים והסתבר שאני עלול להעביר את הגנים של הלקות גם הלאה. זה מאוד הלחיץ אותי, חשבתי שאולי באמת עדיף לשבור את הכל. לקח זמן עד שהתחזקתי מאוד בנושא האמונה וגם הבנתי שבעולם של היום יש פתרונות שונים. ואף יותר מזה - אני בטוח שדווקא מהמקום בו אני מגיע אוכל לתת לילדים שלי הרבה יותר כוח להתמודד עם החיים, כי כל ילד צריך מאחוריו הורה חזק".

את השידוך המתהווה שמר יונתן במשך תקופה ארוכה בסוד כמוס. "היו אולי ארבעה אנשים בעולם שידעו עליו לפני האירוסין", הוא אומר, "כל האחרים ידעו רק שאני במצב של תסכול ועדיף שלא לדבר איתי על נושא השידוכים. רק אחרי שההורים נפגשו וסגרו ביניהם, הרשיתי לעצמי סוף-סוף להפיץ את הבשורה, והרגשתי שהעולם כולו רועד – פשוטו כמשמעו. קיבלתי מבול של שיחות טלפון ובמשך תקופה ארוכה לא גמרתי לשמוע מסביבי תגובות נרגשות. כשהגעתי לבית הכנסת כל המתפללים רקדו, וקרובי משפחה פשוט בכו. בשלב מסוים עצרתי ושאלתי את עצמי: 'למה כולם כל כך בהלם? מה, הם באמת לא נתנו לי סיכוי להתארס?' אבל אז הזכרתי לעצמי שגם אני לא ממש האמנתי בכך לאורך הדרך, כי זה באמת לא מובן מאליו בכלל".

יונתן נושם עמוק, לפני שהוא מוסיף: "כששואלים אותי אם הייתה לנו חתונה 'רגילה' אני משיב בשלילה. לא הייתה לנו חתונה רגילה, אלא חתונה הכי שמחה שראיתי בימי חיי. אני חושב שלא היה מישהו שהכיר אותי ולא בא לחתונה, אפילו הנהגים שהסיעו אותי מבית שמש לירושלים הגיעו. בדיוק בימים האחרונים הגיעו אלינו התמונות, וכשדפדפתי בהן ראיתי כל כך הרבה שמחה ופרגון של אנשים, ממש הרגשתי שזו חתונה של הקב"ה. התחושה האישית שלי היא שניצחתי, כעת אני ממש כמו אדם רגיל".

ויש לו גם מסר לאחרים: "כולנו מתמודדים עם ניסיונות, לאף אחד לא קל בחיים, אבל חשוב לזכור שתמיד אחרי החושך חייב להגיע האור, צריך רק להאמין ולהתפלל על כך".