זוגיות ושלום בית
מתמודדים עם ביקורת בזוגיות? 2 טיפים במיוחד בשבילכם
איך ניתן לשפר את הדינמיקה הזוגית, הכוללת בתוכה הרבה ביקורת ביננו? ב-2 הדרכים הבאות: הבנה, והסתכלות אובייקטיבית
- יעל זק"ש
- פורסם כ"ה טבת התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)
שלב ראשון - הבנה
בשלב הראשון ננסה להבין קודם כל את עצמנו. לרוב, ביקורת איננה נעימה לאף אחד. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה" או "פחות שווה", או שמישהו מרגיש ש"ההוא יותר טוב ממנו", או ש"צריך לחנך אותו". ואכן, זה לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה מאוד אוהב ומאוד מעריך כמו אשתך/בעלך.
אז קודם כל כאשר שמעת ביקורת - תבין את עצמך. אתה בן אדם, בריא בנפשו, וביקורת יכולה לפגוע.
לאחר שהבנו את עצמנו, ננסה להבין גם את בן/בת הזוג שכרגע העביר/ה את הביקורת עלינו: לעיתים, אדם מאוד ביקורתי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי, בסביבה מאוד ביקורתית. זו יכולה להיות סביבה בה מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב" / "אתה יכול יותר תמיד" / "זה לא מספיק! גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר!", או: "אתה כזה וכזה וכזה "/ למה אתה כך?!", "למה אתה לא כזה?!", "תהיה כמו_____", "תלמד מ____ " וכן הלאה וכן הלאה.
עד שאותו אדם (שהיה פעם ילד) כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר, אבל בד בבד עם תחושת הקושי שהוא חווה - זה מה שמוכר לו. וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו. וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו, וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע. זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,
המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם גם למשפחתו.
וברגע שיש לנו את ההבנה ההתחלתית הזו - ממה זה נובע, מדוע בעלי/אשתי מותחים עליי ביקורת? אז אתחיל להבין שזה נובע מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן שלו/ה עם עצמו/ה, ועוד מאז שהוא/היא ילד/ה...
ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה. אמפתיה גם שלי כלפי אשתי/בעלי, ואולי יותר חשוב – אמפתיה גם שלו/ה לגבי עצמו/ה.
כאשר האדם המבקר יבין את עצמו ויקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו, עצם העלאת הדברים מעל לפני השטח - כבר יוכלו לתת לו הרבה.
כמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.
שלב שני: לשאול – מה באמת קרה שם?
אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת, ולשנות את הדפוס.
בשינוי הדינמיקה הזוגית הזו, גם לצד שמקבל את הביקורת יש עבודה חשובה, ולא רק לצד הנותן אותה.
ואסביר: לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם, אנחנו חושבים שאנחנו סה"כ בסדר גמור ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה אשתי/בעלי נפל/ה עליי עכשיו עם כל הביקורת הזו? הרי אנחנו רק בני אדם..."
ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר ופרשנות מוטעית למילים הנאמרות.
ז"א, שלפעמים השני בכלל לא התכוון לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/את המחשבה שלו/את הרצון שלו/את הצרכים שלו, ואנחנו ישר מבינים את זה כביקורת אישית עלינו! למרות שזה בכלל בכלל לא שם.
למה זה קורה לנו?
אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן עם עצמנו, ולכן יותר רגישים לזה. או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוג אלינו, או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון, לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת. לכן צריך להיות באמת כנים עם עצמנו, וכל פעם לבודד רק את המקרה עצמו שקרה, את הסיטואציה עצמה,
ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית ובלי פרשנויות שלנו.
ממש לשבת עם עצמך כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם פניות ולשחזר לאט לאט, דבר דבר, איך קרה ומה קרה.
לדוגמה: קילפת גזר למרק ובעלך אמר: "אבל, רוחמה, למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח".
את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק שאני מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע, לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית, פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע - ורואה רק את הקליפות בכיור. במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!" הוא רק רואה מה לא טוב בי, הוא לא מעריך אותי, וכן הלאה וכן הלאה".
אפשר להאכיל את עצמנו בתסריטים פגועים ושליליים ממש בלי סוף ולהגיע איתם עד למחוזות שהשם ירחם מכל סיטואציה שכזאת...
אבל אם נעצור לרגע ונתבונן: נשאל את עצמנו במבט-על על הסיטואציה: "בעצם מה קרה כאן אובייקטיבית? היה כאן קילוף של גזר לכיור. היה כאן איש שאמר לאשתו למה לקלף בכיור, עדיף ישירות לפח זהו. זה כל מה שהיה כאן!
הסתכלות אובייקטיבית על הסיטואציה
ומה לא היה כאן? אותו הבעל לא אמר לאשתו כמה היא אישה רעה! אותו הבעל לא אמר לאשתו שהוא לא מעריך אותה! אותו הבעל לא אמר לאשתו שהוא לא אוהב אותה! הוא גם לא אמר לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק, הוא גם לא הקטין את כל מה שהיא כן עושה. הוא לא ניסה למצוא בה משהו רע - אלא רק אמר ביטוי של מחשבה שלו, שבאמת הוא חושב שיותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח... זה הכל!
ויכול מאוד להיות שהוא אפילו רצה בטובתה באומרו כך (!) וניסה להציע הצעת ייעול בכדי שלה עצמה יהיה יותר קל! וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח, ואז תעבוד כפליים וחבל... ולפעמים זו רק מחשבה שלו, או רק ביטוי של רצון או הסבר של איך הוא רואה את הדברים.
וזהו. זה מה שזה.
וברגע ששינינו את הראייה שלנו, ולא לקחנו כל מילה שהשני אומר כפגיעה אישית, כבר הפחתנו לעצמנו אחוזים ניכרים מתחושת העלבון!
ואם אחרי העבודה המחשבתית האישית שלנו בכל זאת נפגענו, ננסה כאמור להבין את עצמנו. נשאל את עצמנו למה? מה כאן פגע בנו בעצם? ננסה לרדת לשורש הדברים. נחזק את עצמנו. נחזק את הזוגיות שלנו. נחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו. נתקשר לבן/בת זוגנו בצורה ישירה את הצרכים שלנו, את הרצונות שלנו, וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" – לדוגמה: "לי לא נעים שמבקרים אותי, זה גורם לי להרגיש שאני לא טוב/ה", במקום: "למה אתה תמיד מעצבן!?"
או: "כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת", ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.
ואז להמשיך ולענות לו: "לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.
אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה לקלף - זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב ונעים לשמוע!"
עם שיח פתוח וכנה שכזה נוכל להתעלות מעל הרגשת הפגיעות ולהגיע לעומק והבנה אפילו עוד יותר גדולים בזוגיות שלנו.
כמובן שהשיח עצמו צריך להיעשות לא בשעת העלבון או הכעס עצמו - כי שום דבר טוב לא ייצא מדיבור שלנו בשיא הכעס והפגיעה...
אבל אחרי שנרגעים, נוסיף את ההבנה שלי את עצמי ושל בן זוגי את עצמו, נוסיף את האמפתיה שלי לעצמי ושלו לעצמו -ואח"כ נשכפל את אותה הבנה ואמפתיה גם לשני/ה ונשמע אותם. נדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ובמה לא טוב בו, נציע פתרונות חלופיים שעדיפים על הפתרונות הקיימים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, הכינוי האוהב וכו'), ופשוט נשמע אחד את השני - ונקשיב.
וכך במקום להעיר אחד לשנייה נצליח להאיר אחד את השנייה.
יעל זק"ש היא יועצת זוגית, משפחתית ואישית מוסמכת, מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות - zakshyael@gmail.com