דודו כהן
המשפט של הרב זמיר כהן, ששינה לי את התפיסה המוטעית
גם אני השתמשתי בעבר בדתיים שמעדו, או בדתיים בתחפושת, כדי להשתיק את המצפון. ואז הגיע הראיון עם הרב זמיר כהן ב"רייטינג"
- דודו כהן
- פורסם כ"ו טבת התשפ"ב |עודכן
עברו כמעט 20 שנה מאז שהתחלתי את תהליך התשובה שלי. היום קצת קשה לי לשחזר מה עבר לי בראש בסיטואציות רבות. אבל דבר אחד זכור לי במיוחד: כדי להשתיק את המצפון מהעובדה שאני לא מקיים מצוות, היה נוח מאוד להפנות אצבע מאשימה אל דתיים שמעדו. "מה אתה בא אלי בטענות?", הייתי שואל כשאדם דתי היה מנסה להרביץ בי קצת מוסר יהודי, "תראה את הדתי הזה והחרדי ההוא שפורסמו נגדו חשדות. מה תגיד על זה?".
לצערי, זו טקטיקה שנמצאת בתת-המודע של רבים שיודעים את האמת – אבל אין להם מספיק כוח או רצון לשנות את חייהם ולהתחיל לקיים תורה ומצוות. הרי ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. במקום להתחיל לחשוב אם אנו באמת מבזבזים את חיינו על לחם ושעשועים, האופציה הקלה היא לדבר על החרדי שנתפס, על השכן הדתי שלא משלם ועד בית, וגם על כמה חרדים שהיו בפיקניק ולא טרחו לנקות אחריהם. מדובר כמובן בטענות צודקות, בפרט אם הן מוכחות או נצפו ממקור ראשון. ללא ספק, מרגיז מאוד לראות אדם שלבושו מעיד עליו שהוא נציגו - או לכל הפחות נאמנו - של הקב"ה עלי אדמות, ובפועל מתנהג בדיוק להפך. ואם אני נמצא במקום טוב יותר מבחינה מוסרית (לפחות בעיני עצמי) – אז למה בעצם הוא (כביכול) מתנשא עלי עם הלבוש שלו?
המהפך הגיע כשראיינתי את הרב זמיר כהן למגזין המנוח "רייטינג". בישיבות המערכת ישבתי בדרך כלל כולי מפוחד ומכווץ מרגשי נחיתות. כל המאגניבים מסביב היו היפים והנכונים, ואילו אני הייתי הבחור הפריפריאלי מקריית שמונה, המסורתי, זה שלא נראה כמו כולם, וגם יש לו מנהג מוזר בנוף התל אביבי – הוא לא מקפיד לדחוף מילה באנגלית מדי משפט שני. שקלתי ומדדתי כל משפט שהוצאתי מהפה בישיבות המערכת, פן יחשבו עלי משהו רע חלילה, אבל באחת הישיבות לא הצלחתי להתאפק.
"יש איזה רב צעיר בשם הרב זמיר כהן", אמרתי לעורך הראשי, יובל נתן, מול עיניהם הפעורות של שאר הכתבים והעורכים. "בערוץ המקומי משודרות הרצאות שלו, והוא תופס לא רע. אני מכיר אנשים שממש צופים בו באופן קבוע. מה דעתך על ראיון איתו?". יובל חשב לרגע, ואז ירה את משפט האישור הקבוע של העורכים לדורותיהם: "יאללה, לך על זה".
ראיינתי בחיי לא מעט אמנים ומפורסמים, אבל בכנות – בראיון עם הרב זמיר התרגשתי הרבה יותר. הכותרת היתה "לא סתם רב – כוכב!", ובשיחה נאמרו המון דברים חכמים ומרתקים. אבל אחד מהם השפיע עלי במיוחד, וכאן אני חוזר לנושא מתחילת הטור. הרי לא החמצתי הזדמנות לשאול את הרב – איך יתכן שישנם דתיים שלא מתנהגים לפי ההלכה, ואפילו לא לפי כללי נימוס בסיסיים?
וזו היתה תשובת הרב זמיר, ששינתה לי את כל התפיסה המוטעית: "לא פעם אנשים שואלים אותי 'איך יתכן שרב מסוים צולם בסתר לתכנית תחקירים בטלוויזיה, בעודו לא מתנהג לפי ההלכה?'. התשובה שלי פשוטה: הוא לא רב. האנשים לא מבינים על מה אני מדבר. הרי קוראים לו 'הרב', ויש לו זקן. פעם שאלו אותי את זה בהרצאה. שאלתי את השואל: 'היית פעם בתיאטרון?'. הוא הגיב בחיוב. אמרתי 'ראית שחקן על הבמה עם לבוש חרדי?', הוא שוב ענה בחיוב. תהיתי: 'האם הוא התנהג בצניעות?'. השואל ענה שלא. שאלתי: 'האם שאלת את עצמך כיצד הדתיים מתנהגים? ברור שלא, הלא מדובר בתחפושת. יש שחקן הלבוש כחרדי על הבמה לצרכי פרנסה, ויש כאלה שלבושים כדתיים מחוץ לבמה, גם כן לצרכי פרנסה'. דתי הוא מי שמתנהג כדתי – לא מי שרק מתלבש כדתי".
החל מאותו ראיון, האסימון נפל לי: זה שמישהו מגדל זקן והולך עם מגבעת, לא אומר שהיצר הרע מדלג עליו באופן אוטומטי. ואם הוא נופל באופן שיטתי, הוא מן הסתם מחופש. זה מה שהסברתי וציטטתי אינספור פעמים ליהודים רחוקים מיהדות שבאו אלי עם אותה שאלה, וזה מה שחשוב לזכור תמיד: דתי הוא מי שמתנהג כדתי, לא מי שלבוש כדתי. חייבים לבצע הפרדה ולהפסיק לשפוט את היהדות לפי בשר ודם. היהדות היא בעצם החיבור שלנו לקב"ה, לתורה, לקיום המצוות. אם אדם מסוים נכנס אליה מבחינה חיצונית, אבל בפועל לא עובד באמת את ה' אלא את יצריו – מה זה אומר על היהדות או על הקב"ה? פשוט כלום. זה מעיד אך ורק על אותו אדם. זה מה שצריכים לענות לכל אדם ששואל "אבל למה הוא...?", וזה גם מה שעלינו להשיב גם לעצמנו, כשאנו נתקלים לעתים בפערים הבלתי נתפסים לעתים בין החיצוניות לבין הפנימיות.