שווה סיפור: דוקטור לחיים

את חיי אני מחלקת לשניים. עד גיל חמש, ומגיל חמש.

הורי היו אנשים טובים ופשוטים. אבא היה נהג הסעות, ואמא הייתה תופרת עילית. הייתי הקטנה בבית מעלי היו שני אחים גדולים. אבא ואמא עשו הכל כדי שנגדל בצורה הטובה ביותר. הם לא חסכו מאיתנו כלום, הם עבדו קשה ואפילו קשה מאוד כדי להגשים לנו את החלומות ולתת לנו עתיד מבטיח.

אמא השקיעה את כל כולה בתפירה. בכל תך ותך שלה היא הכניסה את נשמתה, כל בגד היה יצירת אומנות. עד מהרה היא הפכה משכירה לתופרת על, עצמאית, בבוטיק של בגדי קוטור שהקימה.

ילדותי זכורה לי כמלאת קסם ואור, מתיקות ובית שכיף לחזור אליו.

עד שהגיע המבול.

ביום בהיר אחד, התקדרו השמים של חיי.

אמא יצאה לסבב של קניות בדים מ"נחלת בנימין" בתל אביב. לאחר מסע מתיש של התרוצצויות ומשא ומתן מול מוכרים, היא חזרה הביתה, ומסיבה שאינה ברורה, סטה רכבה מהנתיב והתנגש בעוצמה במשאית טריילר שעמדה בצד הדרך עקב תקלה.

אמא נפצעה קשה. קשה מאוד.

חודש שלם נלחמו על חייה הרופאים, פעמיים קראו לאבא להיפרד ממנה.

בכל פעם אמא נאבקה על חייה, ומשמים נתנו לה להתגבר ולשרוד.

באותה תקופה הייתי ילדה בגן חובה, שהחיים החלו לשיר לה מנגינות אחרות של עצב ופחד מהבאות. לא ידענו מה ילד יום, ואם אמא תשרוד את זה. הגננת עשתה כל שביכולתה כדי שיהיה לי טוב בגן. אבל כבר אז התגלו הקשיים.

היום, במבט לאחור, ברור לי שאם היו עושים לי אבחון מסודר, כפי שנהוג היום, היו מגלים קשיים מעניינים, שקשב וריכוז הם הקלים ביניהם. עד היום אני לא באמת יודעת מה גבר על מה – הקושי הלימודי או הקושי בבית – הרגשי.

כך או כך, אמא התאוששה אט אט, ולאחר תקופת אשפוז ארוכה של חצי שנה, היא יצאה לשיקום ארוך, נעדרת מהבית לשנה וחצי. בשלהי גן החובה הגיעה הגננת לאבא, וניסתה להסביר לו את הקושי שלי. היא לא ידעה להניח את האצבע ממש. היא שכנעה אותו להשאיר אותי עוד שנה בגן חובה- אולי זה יעזור לי להדביק את הפערים שהתגלעו ביני לבין שאר הילדים.

אבא לא היה איש של דיבורים. הוא לא ממש התעמק בקשיים אלו ואחרים. לדידו, הקושי האמיתי היה עם אמא שתצא בשלום מהטרגדיה הזו, ושהוא יצליח לשרוד את התקופה הזאת, לפרנס את הבית שחציו התמוטט וחציו זקוק לו נואשות בתקן דו-הורי. לכן הוא לא ממש ייחס חשיבות לדבריה. "הבת שלי חכמה", הבהיר. "אין שום סיבה שהיא תישאר שנה. היא תעלה לכיתה א'".

את המנהלת, המשפט הזה לא ממש הרשים.

ליום הראשון בכיתה א' הגעתי נרגשת, עם ילקוט חדש וכל האביזרים הנדרשים כדי להתחיל שנה טובה. אם כל הילדים הגיעו עם ההורים שלהם, אני הגעתי עם אחי שבכיתה ו'. בעוד אמהות מלוות את ילדיהן לכיתה, לי לא היתה שום אמא שתלטף ותדריך אותי בבליל הקולות, המראות והמקומות החדשים שלא הכרתי קודם.

הייתי לבד, עם אח שמשתוקק כבר להגיע לכיתה שלו ולחברים שלו. כשהשם שלי הופיע על דלת הכיתה הטיפולית – אף אחד לא ממש התרגש. אחי נכנס איתי לכיתה, הניח לי את הילקוט במקום הראשון שמצא ויצא הישר לכיתתו.

אני נשארתי לבד.

בכיתה עם ילדים מרקע סוציואקונומי נמוך, מפנימיות ובתים הרוסים, מועדים לעבריינות.

לתוך הג'ונגל הזה נכנסתי, נבהלת מהמראות, מהקולות, מהביטויים שמעולם לא שמעתי. הייתי ילדה עדינה מבית טוב, לא ידעתי מי נגד מי, ועל היום הראשון כבר חטפתי מאחד הילדים שהיה לו צורך להסביר את עצמו.

באותו היום הפנמתי שאני חייבת להסתדר. בבית לא היה לי את מי לשתף ולספר, אבא לא היה פנוי עכשיו, ולאף אחד לא ממש היה אכפת מה קורה איתי בבית הספר ולאיזו כיתה בעצם נכנסתי. כולם היו עסוקים באמא ובמאמצים שלה לשרוד.

וכך בניתי לעצמי חומת מגן, לבנה אחר לבנה שחצבתי בדם לבי וגוננה על הילדה שבי. למדתי לאזור אומץ ולהעז. אחי, שלמד איתי באותו מוסד, היה הצלה גדולה. היתה לי איזושהי הגנה. למדתי להסתדר ולמצוא תושייה בעצמי, ליזום וליצור חברויות שבמקום ובזמן אחר לא היו מתרחשות לעולם. התחלתי לראות את הטוב שבכל דבר. פסימיות – הבנתי - רק תרע לי. התמכרתי לזה, לחשוב טוב ולראות טוב. בתקופה הזו בחיי עדיין לא ידעתי שהכול משמים והכול לטובה, אך הרגשתי זאת עמוק בלב והחזקתי מעמד.

התחברתי לאחת הבנות, שהרקע שלה היה הכי קרוב לשלי, וכך שרדנו יחד את התקופה. בכיתה ב' אמא כבר חזרה הביתה, אמנם מתניידת עם הליכון, אבל בבית. היא עדיין היתה באשפוז יום, אבל עדיין, זה היה לחזור הביתה ולראות את הסוודר שלה מונח על הכיסא, ואת נעלי הבית שלה ליד המיטה.

כשהייתי בכיתה ד', אמא כבר חזרה לתפקד כמעט כרגיל.

כמעט - כי היא עדיין היתה מוגדרת נכה לצמיתות. אבל מי התעמק בזוטות כאלו, כשאמא נמצאת כאן איתנו, חיה וקיימת? אט אט התפנו אבא ואימא לשמוע מה קורה איתי באמת. זה התחיל כשאבא ישב איתי על שיעורי בית באנגלית והזדעזע מהרמה. הוא פתח במהירות את שאר הספרים והמחברות, ונבהל כהוגן. כשהוא הבין באיזו כיתה אני נמצאת, הוא ביטל במחי יד את הכל והודיע: "את תהיימשכילה". גם אמא גרמה לי להבין שזה שאני בכיתה הטיפולית - זו טעות של המערכת ועניין זמני בלבד. אני יכולה לנצח הכל. הורי דחפו את כולנו קדימה כל הזמן. מבחינתם, אין שום דבר שיכול לעכב אותנו מלהיות הכי טובים שאנחנו יכולים להיות, לו רק נרצה.

וכמה שזה היה נשמע נאיבי, אבא שלי חזר שוב ושוב על דבריו: "את תהיי משכילה".

עם המשפט הזה אבא הגיע למשרד המנהלת, דפק על השולחן והודיע חגיגית למנהלת שהבת שלו לא נשארת רגע אחד בכיתה הזו. היא נכנסת מיד לכיתה רגילה עם אנגלית ומדעים, לא פחות. כי היא עוד תהיה משכילה... החיוך הבז של המנהלת נמחק מיד כשהיא ראתה שאבא שלי נחוש, וזה רק יסתבך אם היא לא תיתן לו את מבוקשו.

בסוף היא הגיעה איתו להסכם, שכל יום אגיע לכיתה הרגילה לשעתיים - לשיעורי אנגלית ומתמטיקה. כאן התחיל פרק ב' של חיי. עליתי כל יום לכיתה, מנסה להדביק את הפער הלא הגיוני, מבחינה לימודית, חברתית ותרבותית. בהכל היו פערים עצומים, שלכאורה לא היו ניתנים לגישור כלל.

הרמה שלי היתה של בת בכיתה ב' לכל הפחות, והייתי כבר בכיתה ה'. לא תואם גיל בכלל. בבית אבא נרתם למשימה, והשקיע בי שעות של לימוד משותף, כדי לנסות לעזור לי להתגבר על הקשיים. בכיתה ו' עברתי לכיתה רגילה באופן סופי. זה לא היה קל בכלל, הילדים לא נטו לי חסד כלל, הייתי מושא ללעג ולהצקות.

אפיזודה שזכורה לי היטב היתה לאחר מבחן המתמטיקה הראשון שלי. קיבלתי בו חמישים. המורה, שרצה לגעור באחד התלמידים, אמר לו: "כשקבלת חמישים - התפלאתי מאוד. כשמיכל קיבלה חמישים - התפעלתי מאוד". כל הכיתה צחקה - חוץ ממני. העוקץ חדר לתוך לבי, הרגשתי באר נפט בוערת.

הניסיון שלי מחיי הקודמים בכיתה הטיפולית עזר לי. פיתחתי מנגנון הישרדות שעזר לי גם עכשיו. בכיתה ז' כבר התחברתי עם אחת הבנות הטובות, שלקחה אותי תחת חסותה וממש עזרה לי להבין את החומר, גם על חשבון ההפסקה שלה. בכיתה ח' הגיעה צרה חדשה, מבחן "מילטא" - זהו מבחן הבודק יכולות והישגים, ונשלח לתיכונים אליהם מעוניינים להתקבל. אני קיבלתי ציון נמוך ממש.

נשברתי.

שום תיכון לא רצה אותי. היועצת קבעה לי ולאמא שלי שיחה, בה היא הבהירה לאמא שלי שאין לי סיכוי לעבור מבחני בגרות, ושכדאי שאגש לאחד התיכונים שהיה מיועד לאוכלוסייה חלשה, שאחוז מסיימי הבגרות שבו היה חד ספרתי.

אמא שלי לא התרגשה לרגע, והבהירה ליועצת: "הבת שלי תהיה מה שהיא רוצה להיות, ותצליח בכל אשר תעשה". הטון ורוח הדברים נחקקו בי, ובאותו הרגע ידעתי מה אני רוצה.

בבית, אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לגשת שוב למבחן. עניתי שכן.

מאותו רגע גייסתי את כל הכוחות שלי, והתחלתי ללמוד בצורות שונות, אוטודידקטיות. למדתי עם מוזיקה, שיננתי נוסחאות עם קפיצות, עשיתי כל מה שיכלתי כדי להגיע לנוסחה שתעזור לי להתגבר ולהצליח.

ניגשתי למבחן, וב"ה הצלחתי.

קבלתי ציון גבוה ממש. ההנהלה היתה בהלם.

מתוך שלושה תיכונים שניגשתי אליהם, אחד קיבל אותי, והוא היה לבנות בלבד.

בדיעבד, זו היתה ההצלה שלי.

בתיכון, ההצלחה האירה לי פנים. גיליתי שעולם המספרים חזק אצלי. זה הגיע למצב שהמורה ביקשה ממני לא להשתתף בשיעורים, כדי ששאר הבנות יוכלו לעמוד בקצב...

סיימתי תיכון בהצטיינות. אח שלי התקרב ליהדות בזמן השירות הצבאי שלו, דבר שהשפיע עלי רבות. גם אני התחלתי להתחזק יותר. אני זוכרת שבת אחת ניגשה אלי ושאלה איך אני מצליחה כל כך במבחנים, ואמרתי לה שאני מכוונת ב"אתה חונן לאדם דעת".

נכנסתי למדרשה חרדית, כשבמקביל סיימתי תואר ראשון באלקטרו-אופטיקה (פיסיקה יישומית). שם הכרתי את בעלי, אברך שתורתו אומנתו, וזכיתי להקים משפחה יפה, תוך כדי שאני משלימה לתואר שני בפיזיקה באוניברסיטה העברית. ההתקרבות ליהדות מילאה אותי בכוחות נפש שהיו חסרים לי כל כך במשך כל השנים. כיום אני מרצה במכללות רבות. יש לי המון סבלנות, ואני לא מתייאשת מאף אחת. להיפך, אני מאמינה בכל אחת ואחת מהן, משתדלת מאוד להנחיל להן את הדרך שהורי התוו לי.

אני מחייכת בכל פעם שאני נזכרת באבא שלי, כשהוא פנה למורה שלי והודיע לה: "מיכל תהיה משכילה". אני נזכרת, וצוחקת למראה המבט שלה... כן, היום אני דוקטור בהוראת המדעים. אבא שלי צדק.

מכאן אני פונה אליכם הורים ומחנכים: אל תתייאשו, אל תזלזלו. יש לילדים שלכם כוחות, אתם חייבים להאמין בהם, חייבים. אתם תראו תוצאות, באחריות!