הקונדסים האלה, אתם יודעים מה עובר עליהם?

מטח של אבנים מלווה בצחוק פרוע קידם את פני כשהדפתי את השער הכחול ונכנסתי לאותו בית ספר. ככה, סתם בשביל השעשוע...

בעודי נמלטת לפינה בטוחה, כשידי מונחות על ראשי, הספקתי רק לראות פרצופים קטנים של בני 11-12, צוחקים בגיחוך למראה פני המבוהלות.

שמעתי שמכנים אותו "בית ספר לילדים בסיכון". אבל אז עוד לא ידעתי, שזו "ברכת השלום" שמקבל כל אורח במקום, שזה הבילוי המרכזי של הילדים – צליפת אבנים בעוברים ושבים חפים מפשע, כשכל גערותיהם ועונשיהם של אנשי הצוות לא ממש מפחידים אותם... המשטרה הייתה אורחת קבע במקום (אף שלא באמת היה לה מה לעשות עם הקטנטנים הללו חוץ מלהגיע באורות מהבהבים, להזהיר, לאיים, וחוזר חלילה...).

המסגרת הזו והמופרעים הקטנים שבה היו אימת השכונה.

משהגעתי אל מאחורי הגדר והרגשתי מוגנת יחסית, העזתי להרים את עיני ולהביט בילדים.

מתחת לערמת ה"קוצים" הראשונה הביטו אלי שתי עיניים מוכרות.

"זה האח המדובר של רות!", הכתה בי ההבנה "אין ספק!"

אפשר לומר שרות, נערה חמודה שמטופלת אצלי, היא האמא הרשמית של הילדון הזה, ולא מבחירה. לא פעם אני פוגשת בה בשעות מאוחרות, כשהיא מבלה או משוטטת, ומאיצה בה לחזור הביתה לילדון שמחכה לה שתשכיב אותו לישון.

והילדון השני, זה עם האבן הקמוצה ביד והחיוך הקונדסי, הוא אח של שירה! הדמיון לא משאיר מקום לספק. ואני נאנחת כי אני יודעת שלא תחכה לו היום ארוחת צהריים או חיבוק חם בבית כשיחזור. לא היום ולא באף יום.

לאט ובזהירות אני מרימה עיניים וסוקרת את הילדים. חלקם מוכרים לי וחלקם לא. אבל מה שאני מכירה - מספיק.

ופתאום, מטר האבנים כבר לא ממש מכעיס. הוא רק כואב. הפעם בלב.

פתאום, החוצפנים הקטנים כבר לא נראים לי חוצפנים. רק קטנים. והעיניים המגחכות נראות חכמות כל כך, ועצובות, ועייפות.

ושם, בפינה שמאחורי הגדר, אני מהרהרת בכל אותם מלאכים קטנים שמסתובבים בעולם שלנו ומבקשים עזרה - באבנים, בהתפרעויות, במילים חצופות ובמבטים נועזים. פשוט, כי זו השפה היחידה שהם מכירים.

אני חושבת על "הליצן של הכיתה" שמסתיר בהתפרעויותיו את העובדה המביכה ש...איך לומר? אף על פי שהוא כבר בכיתה ה', הוא לא ממש יודע לקרוא.

על בת העשרה המתמרדת, שהדיבור המתריס שלה והבגדים הזרים והמוזרים שלובשת, מסתירים כל כך הרבה, ואנו לא משכילים לשמוע את הצעקה שהם צועקים והסיפור שמספרים על הבלבול הגדול וסימני השאלה שרצים לה בראש.

אני חושבת על אותם מבוגרים שמסתובבים בינינו – קשים, תוקפנים, שקרנים או סתם גסים, ועל כך שגם הם בעצם מלאכים קטנים, שגדלו למבוגרים כאלה מתוך קשייהם.

לו נשכיל להבין כי זו רק מסכה של קושי והתמודדות המונחת על פניהם, לו נשכיל להסיר את המסכה, לראות מעבר...

אבן קטנה שחולפת ליד ראשי וצונחת על האדמה, מעירה אותי מהרהורי.

מתחברת לנוער המתמודד? בואי להשפיע! תכנית ההכשרה המלאה ללימודי קידום נוער במגזר החרדי. etgar@htv.co.il