עם הכוח, עלולה להגיע הגאווה. אז אל תעריצו

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

זה אחד מהם.

כבר זמן מה שאני תוהה אם ואיך להתייחס לפרשות המסעירות שיוצאות החוצה ומתפוצצות כמו כור גרעיני בתוך המגזר החרדי, בעיקר בתוך המגזר השמור והמוגן, לכאורה, ובכל פעם אני מחליטה שלא. שמא... שמא אכתוב משהו לא נכון ואחטיא את המטרה. מילא כשאני כותבת משהו מקצועי או משהו על החיים שלי – ניחא, אבל כשאני כותבת על נשמות אחרות, מי אני בכלל שיש לי את הזכות להיות אלוקים ולדעת נבכי נשמתם ויצרם של אחרים?

מדובר בחומר נפץ של ממש. מכל כיוון שאגע בנושא אני עשויה לטעות, לפגוע.

ואני אהיה הכי כנה שאני יכולה: אני באמת לא יודעת מה נכון.

לא טיפלתי בפרשיות הנוראיות ואני לא מעורבת בהן, אז איך אני יכולה לתפוס צד? איך אני יכולה להחליט, להכריז, להכריע במחי הקלדה?

בשבוע שעבר התחלתי לקבל פניות שונות, במייל, ברשתות החברתיות ובטלפון: דבורי, תגידי משהו. תכתבי. נשים מקשיבות לך, מקבלות ממך. הן צריכות לשמוע אותך. למילה שלך יש משמעות.

והרי האינסטינקט שלי תמיד הוא לכתוב, להביע את דעתי בראש חוצות ולעמוד מאחוריה בנחישות.

אבל לא הפעם.

הפעם בחרתי לשתוק ולעכל.

גם לי זה מורכב. גם לי זה לא פשוט.

רק אחרי מחשבה רבה ואחרי שיחות עם נשים שקשורות לנושא הפגיעות, בחרתי לכתוב לך, לכן, נשים אהובות ויקרות.

* * *

הפוסט הזה לא ידבר על איש כזה או אחר.

הוא גם לא ידבר על מי צדיק ומי רשע, מי אשם ומי חף מפשע, ומה היה הדבר הנכון. כל אלו לא בידי. אני רק בנאדם ואין לי את הסמכות, היכולת ואפילו לא הרצון, להכריע.

הפעם הרגשתי שיש כאן מסר אחר, עמוק הרבה יותר.

ולכן אני מבקשת בפוסט הזה להתייחס ל-2 נקודות משמעותיות אחרות, שפוגשות כל אחת ואחת מאיתנו, אלו שנפגעו אי פעם בחייהן בידי אדם אחר, נוצלו, או נלקחה זכותן הבלעדית על גופן ועל נפשן, או אלו שלא נפגעו מעולם ולא מבינות את ההשלכות של פגיעה כזו או אחרת.

אלו נקודות שרלוונטיות לכל אחת מאיתנו באופן כזה או אחר, ולשם כך יצאתי מהקונכייה שהשתבללתי בה לרגע.

* * *

לא מעט "מפורסמים" או "גדולים", בשמם או בהתרברבותם, חוטאים בחטא אחד נפוץ: יוהרה.

כמה קל ליפול אל המקום הזה.

כשהתחלתי להתפרסם, באופן מקרי לחלוטין ומבלי שכיוונתי לכך, הרגשתי שמשהו בי מקבל עוצמה שלא הכרתי קודם. ככל שהייתי מוכרת יותר, כך העוצמה גברה. לא היו לה השלכות כלפי חוץ אבל היו רגעים שהרגשתי אותה מבצבצת בתוכי, ומיד ניהלתי איתה שיחה רצינית והחזרתי אותה לגודלה הראוי.

ההתנהגות שלי מחייבת יותר, המילים שלי נחטפות, מופנמות פנימה, והופכות לתובנות ולמעשים. יש להם מקום יותר מאחרות שיכולות להיות חכמות פי אלף ממני, אבל הן לא ידועות, לא מוכרות.

הפרסום מחייב.

יש נשים, כשהן מתפרסמות, שמתחילות לשים לב יותר לנראות שלהן, לכיסוי הראש המעודכן, משנות את הלבוש, מעדכנות את עצמן ל"מקובל" ולנראה טוב יותר. כיוון שהן יותר באור הזרקורים, הן צריכות להיתפס תמיד מטופחות, יפות ומעודכנות.

אני דווקא רואה את המחויבות כאחרת לגמרי.

לא השתנה בי כלום מאז שהפכתי לדמות מוכרת. שום דבר בלבוש, במראה, הסגנון לא השתנה, לא התעדכן ולא הפך להיות נוכח יותר בחיים שלי.

אני לא צריכה להיות יפה יותר או "נראית טוב יותר" רק כי נשים עוצרות אותי ברחוב ומתרגשות לפגוש את הדמות מאחורי המילים.

המחויבות שלי היא לא "איך אני נראית".

רחוק מאד מזה, אני הרבה יותר מודעות לעובדה שיש השפעה לכל דבר שאני אומרת, כותבת או עושה ולכן אני נזהרת פי 2 ויותר. יש לי מחויבות להיות טובה יותר, רגישה הרבה יותר, מכילה ומקבלת יותר ויותר, נעימה, סבלנית, אנושית, בגובה העיניים. לא להשתחצן, לא לחשוב שאני "יותר" ממישהי אחרת רק בגלל שיש לי כישרון כתיבה שהוא מתנת אלוקים. דווקא משום שבעיני כל מיני נשים אני "יותר".

להיות אדם בעל השפעה זה מסוכן, זה מפחיד. זה גם ממלא ונותן כוח. זה נותן מקום לאגו לגדול. ואם אין יראת אלוקים...

(צילום: shutterstock)

זה טוב וזה מוטב. תלוי מה האדם הזה בוחר לעשות עם היכולת הזו שהקב"ה נתן לו.

כל האנשים הידועים, המפורסמים, בעלי ההשפעה, הם אנשים כריזמטיים, סוחפים, שיודעים להשתמש במתנות שהקב"ה נתן להם. הוא לא נתן רק להם, אבל להם יש הביטחון להשתמש בהן.

וזה לגמרי בסדר. זה אפילו מצוין. כל עוד יודעים איך להשתמש בהן, לאלו מטרות וכל עוד זוכרים שהן רק מתנות שניתנו עבור שליחות טובה.

אני זוכרת שהתחלתי להתפרסם בתקופה שאיש ציבור גדול, ידוע ומסור לציבור, נתפס בשוחד. שחטו אותו קבל עם ועולם והוא אף נכנס למאסר.

אז הכתה בי לראשונה ההכרה של הכוח שיכול להיות לבני אדם, והסכנה להחליק במדרון. וכבר אז הבטחתי לעצמי שלעולם לעולם לא אנצל מעמד או כוח כלשהו. שאהיה זהירה, שאהיה טובה יותר, שאתפלל כל הזמן להיות שליחה טובה ולהודות להקב"ה על הזכות לקבל מתנות יקרות כל כך. מאז אני תמיד מתפללת, לפני פגישה עם לקוחה, לפני קורס, לפני הרצאה, ולפני הרבה מהפוסטים שאני כותבת: ה', בבקשה. שאהיה שליחה טובה, שהמילים שלי יגיעו ללבבות שצריכים אותם. שלא אפגע. שאמצא חן וחסד בעינך ובעיני בני אדם.

ככה.

וכל סיפור כזה מזכיר לי שכוח הוא רק כוח, וכמו שאפשר להשתמש בסכין לטוב ולרע, כך גם בכל סוג של כוח.

ומכאן אני פונה אליכן, יקרות:

לעולם

לעולם

אל תעריצו אף אדם, גדול ככל שיהיה, ברוחניות או בגשמיות.

תעריכו, בטח.

אבל אל תעריצו.

לכולנו יש חולשות. לכולנו יש יצר הרע. לכולנו יש אגו.

הערכה היא דבר נכון וטוב. הערכה מתמקדת ביכולת מסוימת או בפן מסוים של אדם שמעריכים.

הערצה היא דבר מסוכן, כי היא גורמת לראיה לא פרופורציונלית, כזו שגורמת לנו להסתכל עליו כעל יצור מושלם, בעוד אין אף אחד כזה. היא מתמקדת ביכולת אחת, או בכמה מהן, ומאדירה אותן מבלי לראות שהאדם הוא מכלול ויש בו גם חלקים פחות יפים.

לעולם

אל תעריצו

גם לא אנשים שגדולים ברוחניות.

גם הם רק בני אדם. גם יש מהם שנופלים. קל וחומר מי שאינו בן תורה.

תעריכו – בוודאי. תישמעו להם – בהחלט.

ותיקחו כל דבר בפרופורציות הנכונות.

ואם יש ספק – אין ספק. פנו לאיש/אשת מקצוע ובררו.

אני מאמינה שרבים התחילו את דרכם המקצועית עם כוונות ומעשים טובים וטהורים, ואיפשהו התבלבלו בדרך. זו התחושה שלי לגבי כמה מהאנשים שהתגלו כפוגעים לאורך השנים. לכן, על כולנו מוטלת חובת הזהירות, תמיד!

* * *

בנוסף, אני ממליצה בחום רב: גבר אמור לטפל בגברים, ואישה אמורה לטפל בנשים.

למה?

כי ככה ה' ברא את העולם, עם משיכה טבעית בין המינים. לא נכון להכניס לחדר הטיפול, שהוא מקום כל כך אינטימי ומאפשר, את המורכבות שבמערכת היחסים הזו.

(צילום: shutterstock)

לא סתם נקבעו הלכות ייחוד, שבאו להגן עלינו, הנשים.

תהיי את אחראית לשמור על הלכות אלו.

יש מקרים בודדים ממש בהם אני מפנה גברים לנשות מקצוע. אני יכולה לספור אותם על כף היד, ושוב, רק כשמדובר בהתמחות ספציפית ובהתאמה מיוחדת מבחינה מקצועית.

אבל לעולם לא אשלח אישה לעבור טיפול אצל גבר. זה קו אדום.

בוודאי ובוודאי לא ילדות, נערות, או נשים שבאו על רקע של חוסר ביטחון עצמי ומורכבויות אחרות.

אל תשלחו את הבנות שלכן לאנשי מקצוע מהמין הגברי.

אל תשלחו את הבנות שלכן לרופאים בלא שאתן צמודות אליהן בטיפול.

וככל שאפשר, גם אתן תדאגנה להגיע לטיפולים רפואיים אצל רופאים ממין זכר, ובמיוחד כאלו שדורשים בדיקה גופנית, עם ליווי של בן זוג, חברה או אחות המרפאה.

חשוב לציין כי ישנם מקרים של נשים שפוגעות, אך הם נדירים הרבה יותר.

עד כאן הנקודה הראשונה.

* * *

הנקודה השנייה קשורה לעובדה שכשעולים סיפורים של חשדות לפגיעה לכותרות, ובפרט סיפורים שקשורים למגזר החרדי, אנחנו מגלים שכולנו נפגענו. כולנו, זה הציבור החרדי כולו, והנשים החרדיות בפרט.

האמון נפגע. אמון בבני אדם, קל וחומר אמון באנשי מקצוע שאמונים על קשר קרוב אך נקי וטהור. שאמונים על הפיכת חדר הטיפול למרחב מוגן ובטוח. לפעמים הוא המקום היחיד הבטוח בעולם עבור הלקוח\ה.

ולכן פגיעה שנעשית בחדר הטיפולים או על ידי סמכות שאמורה להגן היא גדולה פי כמה וכמה מכל פגיעה אחרת.

אני יודעת כמה מקרה של חשד כזה משאיר אתכן חשופות, פגיעות ומטולטלות.

אתן צודקות.

זו אכן פגיעה לא פשוטה, וצריך לתת לה מקום.

צריך לדבר על זה, להבין את זה, לעבד את הטלטלה הזו.

הקושי הוא שעם הדיבור באות השאלות: איך זה קרה? למה? כמה? איפה? מתי? איך לא ידענו? אולי זה לא נכון?

והקושי היותר גדול הוא, שאין תשובות. אין ולא יהיו.

ולכן נצטרך כולנו להתמודד עם השאלות האלו, ולתת להן להיות.

אין תרופה לחוסר אמון.

זה תהליך.

אני כן מבקשת להזכיר: אף על פי  שנראה עכשיו שהרע גדול מהטוב - זה לא נכון. איך אני יודעת? מעוצמת הזעזוע. אם היה כל כך הרבה רע – לא היינו מזועזעים. היינו מתרגלים ל"ע. אבל זה נדיר, זה אפילו לא אחוז אחד מכל הטוב שיש בנו כעם, ובוודאי כמגזר.

כן, יש קוצים בגינה שלנו, אבל הרוב אלו פרחים יפהפיים, צבעוניים, חיים.

בנוסף, בל נשכח שאנו אנשי אמונה.

גם על הרע עלינו להודות.

יש מישהו שמנהל את העולם ויודע מה עומד לקרות, וברור לכולנו שכל מה שה' עושה הוא לטובה, גם אם זה לא מובן או לא נראה כך בעיננו.

הקב"ה ידע כבר בששת ימי בראשית מה יקרה בימים אלו, ואם כך, כל מה שנותר לנו זה לבטוח בו, שהוא יודע מה הוא עושה, ולעשות את ההשתדלות הנדרשת מאיתנו, כמו בכל נושא.

יחד עם זה, מותר לשאול, לברר, לרצות להבין, להקשות, לעבד ולהיות עם הקושי.

כי כאמור, גם בעניין הזה, אנחנו רק בני אדם.

איתך, בתקווה ובאמונה גם בשעה קשה זו.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.