למה אני כל הזמן עצוב או כועס? התגלית שתשנה לכם את החיים

דכדוך תמידי שלא ברור למה הוא קיים, מנטליות עצבנית שאולי נולדנו איתה – האם יש דרך להיפתר מרגשות לא נעימים אלו, ומה הגורם שמביא להתפרצותן?

ישנם שתולים את המנטליות החמה והכעוסה שלהם לגנטיקה, "ככה נולדתי" הם אומרים. הם מנסים בכל כוחם להשתנות, שומעים שיעורי תורה על תיקון המידות, רוכשים כל ספר מוסר שיכול לעזור להם להשתלט על העצבים. השנים עוברות, ושום דבר לא משתנה. הם כמעט ומיואשים מעצמם, לא מבינים למה דברים לא זזים אצלם. "למה זה לא עובד? באמת שאני מנסה ורוצה", הם תוהים לעצמם.

הרבה גורמים יכולים להיות לעצבות וכעס, כמו סיבות ביולוגיות של חוסר איזון בהורמונים מסוימים, תחושה של חוסר מימוש או ריקנות, אירועים קשים שנחוו במהלך החיים ועוד. אבל קיימת סיבה נוספת מרכזית מאוד, שאינה נמצאת כלל בתודעה של רוב רובם של האנשים, ודווקא הגילוי אודותיה יכול לשפוך אור על הבעיה ולהוביל את האדם לחצי הדרך ואף יותר אל הפתרון.

הסיבה שרבים לא מעלים על דעתם את אותו גורם מרכזי לכעס (שעוד רגע אציין), היא חוסר הרצון להודות שהם סובלים מאותה בעיה שורשית. קיים מנגנון הכחשה בנפש לדברים שהאדם לא רוצה להתמודד עימם, וגם כאן רובם של אנשים כלל לא משערים בנפשם שגם הם סובלים מאותו נושא, הפוגע באיכות ושמחת חייהם. כשיעלו זאת מולם ויציעו שאולי גם הם לוקים בעניין זה, הם יכולים באופן כמעט אינסטינקטיבי לשלול זאת, ולהגיד "זה לא קשור אליי, אני לא סובל מזה", ורק האמיצים והכנים יעצרו לרגע, ינשמו עמוק, ויחשבו "אולי יש פה משהו... אולי גם לי יש את זה ואף פעם לא חשבתי על זה".
וכמו שאומרים, "עצם הידיעה היא חצי הדרך אל התרופה" – כי אם האדם אינו יודע שהוא סובל מבעיה מסוימת, אין שום סיכוי בעולם שהוא יצליח לטפל בה ולמגר אותה ממנו. ולא רק זאת, אלא שעצם המודעות לבעיה מעלה אותה אל סף התודעה, ובזכות כך הוא לומד להסתכל אחרת על המציאות ומצליח שלא להגיע לאותו רגש בדמות כעס או עצב.

אז מהי אותה סיבה שורשית שמביאה את האדם לידי עצבות וכעס? מהי הסיבה שבגינה כל כך הרבה פעמים האדם מוצא את עצמו כעוס על בני משפחתו, לוקח קשה ללב הערה לא הכי נעימה מהבוס, ומדבר לקרובים בטון קשוח ותקיף?

חוסר בקבלה עצמית. חוסר באהבה עצמית. העדר שלמות עצמית.

וכל אלו מילים נרדפות כדי לומר בפשטות: לא מספיק אוהב את עצמי.

ויש להבהיר הבהרה חשובה, אין הכוונה לחוסר בביטחון עצמי.

ההבדל התהומי שבין ביטחון עצמי לאהבה עצמית

חוסר בקבלה עצמית כלל לא חייב להתבטא באופן חיצוני או פנימי כחוסר בביטחון עצמי. אנשים שסובלים מחוסר קבלה עצמית, יכולים להיות שיא המצליחנים, לדבר באסרטיביות מול קהל, לשדר חוזקה ולהגיע להישגים גבוהים בכל תחום. הם אף יכולים להיות בעלי מודעות גבוהה למעלות שהם ניחנו בהם, ולהיות בעלי אמונה שהם אנשים מוצלחים ומוכשרים, הרבה מעבר לממוצע.

אז מה ההבדל בין ביטחון עצמי לבין אהבה עצמית?

ישנו הבדל עצום בין השניים. ביטחון עצמי אמתי, ויהודי במשמעו, הוא הכרה בכישרונות וביכולות בהן חנן אותי ה', ידיעת המתנות שניתנו לי משמים והוצאתן אל הפועל.
אהבה עצמית, לעומת זאת, משמעה אהבה ללא תנאי, אהבה ללא קשר או תלות ביכולות, בכישרונות או בהישגים שלי, ממש בדומה להורה שאוהב את ילדו התינוק שלא מגלם שום כישרון או הישג. זוהי אהבה ללא תנאי, אלא אהבה שנובעת רק מעצם כך שזה ילדו. כמו שהורה אוהב את בנו ללא קשר לכישלונות ולהצלחות, למעלות ולחולשות, כך גם כל אחד אמור לאהוב את עצמו ולקבל את עצמו. זוהי אהבה לעצם המהות, לעצם הישות. וכזו אהבה אמורה להיות לכל אחד עבור עצמו – אהבה ללא תנאי, אהבה רק משום שזה הוא עצמו.

ואיך כל זה קשור לכעס ועצב?

אז מה הקשר בין אהבה עצמית לבין תחושת עצב תמידית או התקפי כעס? כאשר אדם באופן לא מודע רואה את עצמו כנחות, כלא מספיק טוב ומבטל את ערכו, אותה תחושה של ביטול עצמי תתפרץ החוצה באינטראקציות שונות עם הסביבה, כאשר הפירוש הסובייקטיבי לסיטואציה יהיה שהאחר מבטל את חשיבותו, בעוד למעשה לא זו הייתה כלל כוונת האחר.

כאשר יש רגש פנימי עמוק תת-הכרתי (או מודע) של הנמכה עצמית, כל טריגר קטן מול הסביבה עלול להתפרש בכך שהאחר מנמיך אותי. בפועל, תחושת ההשפלה איננה תוצאה אובייקטיבית של התנהגות סביבתית, אלא תוצר של תחושה עצמית בה האדם נחות בעיני עצמו, וטריגרים חיצוניים שיכולים להתפרש כהשפלה, אכן יתפרשו כך על ידי הסובל מחוסר בקבלה עצמית. ונפש שגם ככה סובלת מבעיה זו לא מסוגלת להכיל ולהתמודד עם מה שנראה כביטול נוסף של ה'אני' שלה, שגם ככה ירוד בעיני עצמה, ומפה קצרה הדרך לשבירת כלים על ידי הנפש, המתבטאת לרוב בהתפרצות כעס.

השורש לבעיית הכעס במקרה זה הוא פירוש מוטעה של התנהגות הסביבה כביטול ומחיקת ה'אני' שלי, כשלמעשה כל זה נובע מאמונה פנימית של חוסר בהערכה עצמית ומחיקת ה'עצמי', ולכן כך האדם מפרש את המציאות - כחוסר בהערכה כלפיו, בכך שמתעלמים ממנו ומצרכיו, בכך שאין מקום לקול שלו.

(צילום: shutterstock)

לעיתים אמונה פנימית זו נובעת מנפש עדינה ורגישה שבתקופת הילדות הייתה זקוקה ליותר תשומת לב ויחס מדמויות בוגרות ומשמעותיות, ובגלל שהיא לא קיבלה מענה לצורך הזה התקבעה אמונה תת-הכרתית האומרת "אני לא שווה".

וההשלכה לכך בחיים בוגרים היא שכל טריגר קטן שיכול למעשה להתפרש כביכול כזלזול (למרות שלא זו הייתה בכלל כוונת הצד השני), אכן מתפרש כך בעיני האדם, ולמעשה לוחץ על אותה נקודה כואבת ורגישה בנפש שאומרת שהוא לא שווה.
ובסיטואציה כזו הנפש אומרת לעצמה "הנה עוד הוכחה לזה שאת לא שווה!", כי כך היא מאמינה, ואז מתוך כאב פנימי עמוק הנפש משתוללת וזועקת, מה שיכול להתבטא לרוב ככעס.

אז מה הפיתרון?

כאשר אדם מודע לאופן בו הוא מפרש בצורה מעוותת את יחס הסביבה כלפיו, יש לו את היכולת להסתכל באופן שונה על סיטואציות ביחס למה שעד כה התפרש על ידו. כאשר אדם מגיע להכרה שיש לו בעיה של פחיתות עצמית וחוסר בשלמות עצמית, הוא מסוגל לראות אחרת סיטואציות שונות ולפרשן ביתר קלות לכף זכות, ופחות כזלזול בו. הוא מסוגל להבין שהרבה פעמים הוא פירש סיטואציות כזלזול בו, מתוך רגישות יתר כי הוא עצמו אינו מספיק שלם עם עצמו, אינו מספיק מכבד את עצמו, ולכן הוא גם רואה את המציאות מתוך אותם משקפיים שאומרים "חוסר כבוד".

לדוגמא, אם אישה שלוקה בנקודה זו ועד כה הייתה מפרשת את ערמת הכלים שבעלה השאיר במטבח בתור "הוא חושב שאני הפיליפינית שלו, הוא מזלזל בי", כעת היא יכולה להבין שהפירוש האוטומטי הזה נובע מתוך התפיסה הפנימית שלה בחוסר החשיבות שלה כלפי עצמה, ולא מתוך אמת שקולה, ולכן כעת היא יכולה מתוך מודעות עצמית לבטל בליבה את הפירוש האוטומטי ולהעניק פירוש אחר לסיטואציה כמו של עייפות או עצלות רגעית של הבעל, אבל לא מתוך כוונת זלזול בה. עצם ההכרה בבעיה, ועצם שינוי זווית הראייה ממש בזמן אמת של הסיטואציה, מסוגלים למנוע מהאדם להגיע למצב של כעס.

אותה תפיסה פנימית של פחיתות עצמית, הבאה לידי ביטוי גם כפירוש שלילי של יחס הסביבה, מביאה באופן טבעי גם לעצבות פנימית תמידית. כיצד אדם יכול להיות מאושר ומלא שמחת חיים כאשר הוא אינו אוהב ומקבל את עצמו?

לא זו בלבד, אלא אדם שאינו מספיק שלם עם עצמו, שאין בו מספיק חמלה עצמית ותחושת ערך כלפי עצמו, סובל מרגישות יתר כלפי ביקורות ונזיפות מהסביבה או כישלונות. מכל נזיפה או ביקורת או אכזבה הוא יצלול מטה מבחינה רגשית, ויידרש לו מאמץ נפשי גדול כדי לחזור לסטטוס נפשי של שמחה. התנאי הבסיסי לחוסן נפשי הוא שלמות עצמית.

בכזה מצב אדם חייב להקדיש זמן לעבודה עצמית של קבלה עצמית ואהבה עצמית, משום שנושא זה משפיע על האדם בכל מישורי חייו – שמחת החיים, תיקון המידות ועבודת השם, טיב מערכות יחסים ועוד.

על פי מחקרים בתחום הפסיכולוגיה, אחד הגורמים המרכזיים לדיכאון הוא חוסר באהבה עצמית. מרגישים שאתם שופטים את עצמכם יתר על המידה? סובלים מביקורתיות עצמית? לרב יגאל כהן יש כמה דברים לומר שאתם חייבים לשמוע:

לא מרגישים את העוצמה שיש בכם? לא מרגישים מספיק שווים? צפו בשיעור חובה של הרב יגאל כהן: