פרשת בא: האם אתם מתחדשים כמו השמש, או מתנהגים כמו הלבנה?

ממש לפני מכת בכורות, האחרונה שבעשר המכות, אלוקים מודיע למשה על מצוות קידוש החודש – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב').

בהזדמנויות אחרות דיברנו אודות משמעות מצווה מיוחדת זו, ובשורות הבאות ננסה להבין את העיתוי בו מופיעה מצווה זו – לפני מכת בכורות, כשבני ישראל עדיין בגלות.

מדוע נצטוו בני ישראל על מצוות קידוש החודש בעודם שרויים בגלות, טרם צאתם ממצרים? העיתוי של הציווי מלמד אותנו מסר חשוב.

נשאל שאלה נוספת. המדרש כותב (מובא ברש"י), שמשה נתקשה במצווה זו, עד שהקדוש ברוך הוא הראה למשה את צורת הלבנה בחידושה ואמר לו "כזה ראה וקדש".

"החודש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש" (רש"י בשם המכילתא). "...הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו? והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום... אלא, סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשכה".

מה עומק המשמעות? מדוע נתקשה משה במצווה זו יותר ממצווה אחרת, ומה המשמעות שהקדוש ברוך הוא דיבר אתו סמוך לשקיעת החמה?

ה"שפת אמת" (בא, תרל"א) מבאר זאת באופן נפלא, בדרך דרש.

מצוות קידוש החודש מבטאת יותר מכל את חשיבות ההתחדשות. גלות משמעותה התיישנות וגאולה מהותה התחדשות. עם ישראל מאמין שבורא עולם "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (מתוך ברכות קריאת שמע). נשים לב ללשון – השם מחדש בטובו בכל יום, תמיד. ההתחדשות היא לא רק ההתחדשות היומית הנראית לעין בכל מה שקשור למחזוריות המאורות, אלא היא "תמיד". בכל רגע. בתמידיות. זריחת השמש היום לא קשורה באמת לזריחת האתמול. מעשה בראשית מתחדש בכל רגע. בכל רגע נברא עולם חדש לחלוטין התלוי במישרין בידי השם. עיני הבשר שלנו מתקשות להבין את זה, שהרי הן מכירות את השמש ואת הבריאה מאתמול ומשלשום, אולם עלינו להמחיש לעצמנו את האמת הזו.

המונח "ציפייה לגאולה" אומר שהכל יכול להיות חדש לגמרי. אין מדובר רק על התחדשות של כלל ישראל, אלא של כל אדם ואדם בתוך ביתו, בתוך עצמו.

אדם צריך תמיד לחשוב מחדש על עצמו, על מעשיו, על משמעות חייו. אנו צריכים לבדוק הרגלים ישנים נושנים ולקבל ולבחון את עצמינו היכן אנחנו עומדים ביחס לאמת.

פרשת הגלות פותחת בפסוק "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח'). מלך חדש. מה הרעיון של מלך חדש? הקדוש ברוך הוא נוהג עמנו במידה כנגד מידה. עם ישראל הפסיק להתחדש ולחיות תחת רעיון החידוש, אז קם עליו מלך חדש. בגלות נחסרה התחושה והידיעה שהשם מחדש את העולם בכל רגע, ובכל רגע יורדת חיות חדשה שיכולה לשנות את הכל מן הקצה אל הקצה.

משה רבנו צפה את זה מראש, והוא אמר לקדוש ברוך הוא שבני ישראל לא יאמינו לו לבשורת הגאולה. גלות משמעותה התיישנות והתייאשות. מחשבה של "אני לא יכול להשתנות". המצב לא יכול להשתנות. מה שהיה הוא שיהיה.

עם ישראל לא יכול להיגאל באמת בלי שהוא יבין את הנקודה הזו – את הדרישה שאלוקים דורש מהאדם – תתחדש. תשתחרר מתפיסות עולם שאתה רגיל אליהן ותאמין שכל מה שאתה מכיר יכול להשתנות ותוכל למצוא את עצמך בעולם חדש. תאמין שאתה יכול להיות בן אדם חדש שמתחיל התחלות חדשות לגמרי. הבריאה נבראת כל רגע מחדש, תתחדש גם אתה.

הגלות היא תקופת הסתר בה האדם מרגיש מרחק בין האלוקים לבינו. התרבות המצרית הרימה על נס את עולם הטבע כחזות הכל, וראתה את המציאות באופן סטטי שנמצא בתוך גבולות טבע ברורים. מנגד, היהדות מצביעה על החיות של הבורא בכל רגע במציאות. מבעד לגבולות המצומצמים ישנה חיות אלוקית שהיא מעמידה את הכל. האמונה היהודית מנחה כי העולם הוא דינמי ולא סגור בכבלי הטבע. התשובה לגלות היא היכולת להתחבר בשכל וברגש שהקדוש ברוך הוא מחייה את העולם, וההתחדשות היא בבסיסה של המציאות. ככל שההתקשרות עם נקודת החיות היא איתנה, כך ההשתחררות מכבלי הגלות תהיה מהירה.

הסיבה שמשה רבנו נתקשה במצוות קידוש החודש היא משום ש"פני משה כחמה" (בבא בתרא עה ע"א). בקבלה כתוב שמשה הוא בבחינת "אספקלריא המאירה" (יבמות מט ע"ב). משה רבנו, אבי הנביאים, נמצא תמיד במצב של התחדשות, והוא נתקשה להבין מציאות אחרת, מציאות של לבנה, שפעמים היא מאירה בעוצמה ופעמים היא נעלמת כליל. משה רבנו במהותו הוא ההיפך מלבנה - במצב תמידי של ראיית התחדשות הבריאה, כך שמשה רבנו נתקשה להבין מציאות שונה. כדי להמחיש למשה את הרעיון הזה, הקדוש ברוך הוא דיבר עמו בסוף היום, סמוך לרדת החשכה, ואמר לו: כשיחשיך ותראה את הלבנה - כזה ראה וקדש.

"החודש הזה לכם" – כל אחד צריך למצוא בתוכו את נקודת ההתחדשות.

פרשות יציאת מצרים מלמדות אותנו לצפות למשהו חדש בכל תחום בחיים – בורא עולם מחיה הכל בכל רגע. ההתחדשות קיימת – השאלה אם אנחנו שמים לב אליה.

החודש שנקבע לגאולה הוא חודש ניסן, חודש האביב. כל ראש חודש קורא לנו להאיר מחדש וכל חודש אביב חדש מביא לנו את האביב האנושי שלנו. כל פעם שאנו רואים את אורה החדש של הלבנה ואת שמש האביב החדשה, זו קריאה אלינו לשוב ולהתקרב לאור גם אם התרחקנו ממנו מעט.  

זו הקריאה של הפרשה אלינו – תתחדשו. תצפו לגאולה. תאמינו שניסים יכולים לקרות.