רבי עקיבא פינת אלנבי: חרדית וחילונית שעולות על במה אחת בראיון מיוחד

בכל פעם בה עברה אסתי רייכמן, תושבת בני ברק, ליד סיור תיירותי בעיר, ההסברים אותם היא שמעה ממדריכי הסיור, לא נעמו לאוזניה. היה נשמע לה כי מציגים את העולם החרדי אותו באו המטיילים לראות, באופן שאינו קרוב כלל לאמת. באותו זמן ממש התגוררה יערה לנדאו-כנר בברלין, כעובדת במשרד ראש הממשלה. כאשר היא פגשה שם ישראלים ושאלה אותם מה הוביל אותם למגורים במקום, התשובה היתה בדרך כלל: "אין לנו מה לחפש בישראל". שתיהן לא היו מסוגלות לשאת את אווירת הריחוק הנושבת בעם, והבינו כי בידן היכולת ליצור את השינוי. הן פגשו זו את זו בקבוצת תיאטרון שהוקמה דרך פרויקט 'חברותא', הפועל ליצירת חיבורים בין דתיים לחילונים, ועד מהרה מצאו את עצמן הופכות לשגרירות של שיח חדש - מחבר ומאחד. דרך הצגה שמעלה הקבוצה, הן מביאות את העולמות השונים בהם הן חיות, ומאמינות כי החיבור בין הקצוות השונים בעם יוביל את כולנו למקום טוב יותר.

תיירים בבני ברק

אסתי היא אמא לחמישה, בעלת סלון פאות, אשר תופרת בהתנדבות פאות לחולי סרטן, בשיתוף עם "עזר מציון". "אני פוגשת דרך העבודה שלי אנשים מכל המגזרים - דתיים, חילונים, יהודים וערבים. עם הזמן, ההיחשפות הזו לעולמות השונים הראתה לי עד כמה הידע של אנשים רבים על העולם החרדי מסתכם בפרטים טכניים ובהרבה מאוד סטריאוטיפים שליליים. העובדה הזו זעזעה אותי, בגלל שהעולם החילוני נחשב נאור כל כך, אנשים בו לומדים ויודעים על הרבה מאוד נושאים, ואילו לפעמים דווקא על מי שגר שני רחובות מהם, הידע שלהם שואף לרמה אפסית. מה שהפריע לי במיוחד, היתה הבורות בה נתקלתי אצל אנשים שעובדים עם הציבור החרדי. כך למשל, רופאת הנשים אליה הגעתי שאלה אותי שאלות שלא תואמות כלל את מציאות החיים בה אני חיה, וזה הרגיש לי כבר מוגזם. אישה שעובדת כל כך הרבה שנים עם מטופלים מהמגזר החרדי ולא יודעת עליהם דברים בסיסיים, נתנה בעיניי תחושה של הקטנה וזלזול".

גם מן הצד השני רואה אסתי את הריחוק. "העולם החרדי הוא שמור וסגור, ולא תמיד מכיר את מה שקורה מעבר לגבולותיו. מרחוק, נראה שהכל בעולם החילוני ריקני מאד, אפילו נוטה לרע, אבל אם קצת מתקרבים, מגלים הרבה מאוד אנשים עם ערכים ומידות טובות. ההסתכלות הזו על ציבור שלם כעל כזה שאין לו שום דבר טוב להציע, יוצרת רתיעה וריחוק, ובמדינה קטנה ומפולגת כמו שלנו זה לא פשוט. בנוסף, מסתבר שהתורה לא שייכת רק לנו, והרבה אנשים מחוברים לקב"ה ולמצוות מסוימות, כל אחד ברמה שלו. רוב הציבור איננו מנותק לגמרי".

הקושי מול הריחוק בין הצדדים עלה מדרגה, כאשר שמעה אסתי מדריכי קבוצות תיירים בבני ברק. "הייתי מסתובבת בעיר, רואה קבוצות של חילונים שמגיעות לטייל בה, ושומעת מה המדריכים אומרים להם", היא מספרת. "נאמרו שם יותר מידי דברים לא נכונים, והרגשתי שאנחנו לא מקבלים את הייצוג הנכון. זה הפריע לי מאוד, ובכלל התחושה שיש מי ששונא אותנו בגלל היותנו חרדים, היתה נוראית עבורי. בנוסף, הבנתי שמי ששונא את החרדים, שונא גם את התורה שהם לכאורה מייצגים. זה כאב לי, כי כפי שאמרתי - לכל יהודי יש חלק בתורה הזו, אפילו אם הוא נראה רחוק. גם לאורך תקופת הקורונה, בכל פעם שהסתובבתי בתל אביב הרגשתי ממש שנאה. היה ברור לי שכל זה מלובה על ידי שקרים רבים של אמצעי התקשורת, ועלתה בי תחושה של חוסר אונים מול כל הרוע הזה. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר, ושעליי לקום ולעשות מעשה".

באותה תקופה, יערה, נשואה ואמא לבת, המתגוררת כיום ברמת גן, החלה לחוש שלא בנוח אל מול המציאות שנגלתה לעיניה. "עבדתי קרוב ל-9 שנים במשרד ראש הממשלה, וכמעט 6 מתוכן היו בברלין", היא אומרת. "פגשתי שם הרבה מאד ישראלים, אשר בחרו לעבור מרצונם לעיר הבירה הגרמנית. מידי פעם, כששאלתי מה הניע אותם לכך, התשובה היתה 'אין לנו מה לחפש בישראל'. הייתי מזועזעת לשמוע אנשים שכבר לא מרגישים איזושהי שייכות למדינה, ומציאות זו הובילה אותי לחזור לישראל ולהתחיל לעבוד במגזר החברתי. היום אני סמנכ"לית בעמותת LEAD, העוסקת בקידום ופיתוח מנהיגות צעירה, וחשוב לי שלכל מי שנמצא כאן תהיה סיבה טובה להישאר במדינה".

רבי עקיבא פינת אלנבי

המפגש בין שתי הנשים שחלמו על מציאות טובה יותר, נוצר בקבוצת תיאטרון ייחודית. "מדובר על קבוצה של נשים חרדיות וחילוניות, העוסקת בחיבור בין העולמות, דרך יצירת הצגות על הנושא", מסבירה אסתי. "אנחנו לא שחקניות מקצועיות, אלא נשים שאוהבות את התחום, ורוצות לומר דרך הבמה את מה שלפעמים קשה יותר להביע במילים. יצירת התוכן להצגות מביאה אותנו לדבר על הקונפליקטים השונים בינינו, ודרך השיח הזה נוצרת הבנה לאורח החיים שכל אחת בחרה. כאשר החברה שמולי שומעת מה עומד בבסיס ההחלטה לא לשלוח את בני לצבא, לדוגמא, אנחנו עדיין לא מסכימות בינינו, אבל לפחות יכולות להבין ולהכיל זו את זו. באותה מידה, אני שומעת מהם הערכים החשובים עבורה. אנחנו רבות הרבה ומתחבקות הרבה, ובסופו של דבר הופכות לחברות הכי טובות. קורה שם דבר חזק מאוד, גם סביב ההצגה, וגם בפן החברתי. זהו פרויקט משותף לעמותת השתחוויה, המפעילה קבוצות תיאטרון חברתיות בכל רחבי הארץ, ולארגון 'איילת השחר', אשר פועל לחיבור וקירוב בין דתיים לחילונים. עמותת השתחוויה מביאה נשות מקצוע שידריכו אותנו, ופרויקט 'חברותא' מעודד פיתוח שיח על הנושא".

יערה, מה הוביל אותך לקבוצה?

"קודם כל, רציתי להבין מה קורה פה, ובהקשר זה, לבחון את כל היחס שלנו לציבור החרדי. היה ברור לי שהעוצמה שלנו כמדינה מורכבת מהאנשים החיים בה, ושאם נפעל יחד - נהיה חזקים הרבה יותר. לכן יום אחרי שנחתי בישראל כבר נרשמתי לקבוצה, וכמה ימים אחר כך הגעתי לפגישה הראשונה בבני ברק. המשיכה לעולם המשחק הובילה אותי לבירור דווקא בדרך הזו, אך מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב בזכות הנשים המדהימות שהכרתי. הנחיתה שלי בישראל לא היתה קלה, ואחד העוגנים שלי באותה תקופה היה שם. אני חייבת לציין שמעולם לא דיברתי עם אישה חרדית קודם לכן, וזו היתה הפעם הראשונה בה עשיתי זאת - בגיל 28". 

בהצגה חדשה שהעלו בשבוע שעבר, בשם "רבי עקיבא פינת אלנבי", מציגות נשות הקבוצה דמויות שונות, החל ממוכרת בגדים מקועקעת ועד לאישה מחסידות סגורה. "דרך עלילה של סיור מודרך המתחיל ברחוב אלנבי ומסתיים ברבי עקיבא, כל אחת מאיתנו בחרה דמות שהיא מתחברת אליה, והביאה את קולה", אומרת אסתי. "מוכרת הבגדים מסבירה איך היא הגיעה ממציאות חיים קשה ובחרה לזעוק את כאבה דרך הקעקועים. היא מספרת גם כי זה היה בגיל צעיר, ומאז היא השתנתה. מן הצד השני, אומרת הדמות החסידית, כי היא לא כנועה ומסכנה כלל, אלא אישה עם זוגיות מאושרת, משפחה רחבה שהיא מגדלת מבחירה, וגם עסק שהרימה במו ידיה. היא לא מנסה להעלים אף את הקשיים, ומסבירה כי למרות שלפעמים יש מחירים לחיים במגזר השמור בו היא בחרה, זה עדיין הדבר הנכון ביותר עבורה. ויש גם את הדמות הבני ברקית, שמסבירה שהיא לא איזו מישהי אפורה בחצאית ומטפחת, אלא אישה שהיא עולם מלא, אדם שלם שצריך להכיר. המפגש בין הדמויות השונות בהצגה מעלה במהלך הסיור שלל דיונים וקונפליקטים, ויוצר שיח מחבר ומכיל ביניהם".

מי הקהל שמגיע לצפות בהצגה?

"נשים דתיות וחילוניות, צעירות ומבוגרות - ממש מכל גווני הקשת. אנחנו מזמינות חברות, קרובות משפחה וקהילות, ודרך זה מפיצות את האמירה החשובה כל כך".

מכנסי ג'ינס בסעודת פורים

עם הזמן, נוצרו בין נשות הקבוצה חברויות מיוחדות. "אנחנו נפגשות אחת לכמה זמן, גם מחוץ לגבולות הקבוצה, ומזמינות זו את זו לאירועים משפחתיים ולשבתות. המפגשים האלה מגלים לנו עולם חדש, שלא היינו מודעות אליו. אחת מאיתנו, עורכת דין במקצועה, אשר ראתה את השינוי הגדול שנוצר, החליטה להרחיב אותו הלאה. היא פועלת לקדם בעיר מגוריה מפגש בין קבוצות נשים חילוניות לאישה חרדית, שתבוא ותספר להן על עולמה, כדי שיכירו אותו".

יערה, איך את ראית את העולם החרדי לפני ההיכרות הזו?

"חשבתי שאנשים לא מאושרים שם, וכי הנשים החרדיות נמצאות במצב של הורות נוראה סביב השעון, והגברים צריכים לסבול למידה סיזיפית לאורך שעות. היה ברור לי גם שהעולם החרדי לא תורם מעצמו לחברה. מה שגיליתי אחרי שנכנסתי לקבוצה, זה שאני חיה בסרט. הופתעתי לגלות נשים מאושרות, עם אור בעיניים ובעירה פנימית, מן רוח חיה כזו. במובן של התרומה לחברה, גיליתי נשים שעובדות ומתנדבות גם יחד, ועושות לא פחות מכל אדם אחר, וזאת אפילו עבור מי ששונה מהן. מצאתי גם נשים פתוחות מאד, ללמד את מה שהן, ולגלות מי אני".

איך את מתמודדת עם הגבולות שמציב העולם החרדי?

"נראה לי שדווקא בגלל שהגבולות הם ברורים, אפשר לעשות בתוכם הכל. זה לא מגביל, אלא רק מסדר, ובתוך זה יש הרבה מרחב".

מה לגבי חילוקי הדעות, שעדיין ישנם?

"הם מאד לא מהותיים. מה שמהותי כאן הוא האדם עצמו ומה שהוא מביא איתו. אם אישה חרדית חושבת אחרת בכל מיני נושאים, זה לא מפריע לי. הגבול שלי מול אנשים הוא כאשר הם עושים דברים רעים במתכוון, ואז אני לוקחת צעד אחורה ומתרחקת. אבל כל עוד זה לא שם, והאישה שמולי מתלבשת באופן שונה ממני או מחליטה לשמור על מצוות מסוימות - אלה כללים לפיהם היא בוחרת לנהוג, ואני מכבדת אותם. זה עדיין לא אומר דבר על האופי שלה. אגב, לדעתי אסתי תורמת לחברה יותר מהרבה מאד אנשים שאני מכירה, גם כאלה שהיו קצינים בצבא". 

נקודה נוספת אותה חשוב ליערה להדגיש, היא דווקא סביב המשותף לכולן. "בסופו של דבר, גם אצלי וגם אצלן עומדים בראש סדרי העדיפויות הזוגיות, המשפחה והמימוש העצמי. במקומות האלה אנחנו אותו דבר ממש, וזה העיקר. אני יכולה גם לומר, שכאשר ראיתי כמה אישה חרדית מספיקה, איך היא מג'נגלת בין הבית לעבודה, וכל זה בלי להתבכיין, אלא עם תחושת שלמות כזו - אני עומדת מול זה ממש בהערצה. נשים שנראו לי בעבר מסכנות, נתפסות בעיני היום כחזקות, ועוד יותר מזה - אני רואה אצלן את האושר בעיניים, את הסקרנות, הפתיחות, והנכונות לומר את קולן, וזה מדהים בעיני. כאשר לי יש תקופות קשות, אני נזכרת בהן וזה נותן לי כוח. אני אומרת לעצמי שאם הן יכולות כל כך הרבה, אז בטח גם אני יכולה".

שינוי נוסף שעברה יערה, הוא סביב הסטיגמות הרבות שהיו לה על העולם החרדי. "ניפצתי הרבה מאד דעות קדומות, ומעבר לכך - העולם שלי התרחב מאוד. בפורים, למשל, הגענו בעלי ואני לסעודה בבית הוריה של אסתי, ונהנינו ברמה שאי אפשר לתאר. התחברנו, דיברנו ונקשרנו, והרגשתי שם משהו אמיתי כזה. מעולם לא ידעתי שאפשר לחגוג את פורים באופן הזה, ואותה סעודה ממש העשירה אותי. בנוסף, בעלי היה בתפיסה שיפוטית מאד כלפי החרדים, ובכעס עליהם סביב הנושאים הבוערים של צבא, יציאה לעבודה ותשלום מיסים. בסעודת החג בפורים, כשנפתחה הזדמנות לשיח כנה על כך, הוא היה בהלם אמיתי, וראיתי איך גם אצלו בראש מתנפצות סטיגמות שונות בזו אחר זו. גם בחיי היומיום, אני מרגישה שגרירה של הדבר הזה. בגל הראשון של הקורונה, למשל, היתה הרבה מאד שיפוטיות סביב המגזר החרדי, ואני עמדתי על הרגליים האחוריות כדי להסביר לאנשים את המצב. היה חשוב לי לבדוק איתם מה בכלל הם מבינים לפני שהם מאשימים, ודווקא בתקופה הזו, יכולתי לפתוח את הנושא בפניהם ולגלות להם את האמת".

מה נראה לך שאת מביאה מעצמך לעולם החרדי?

"אני מביאה את מי שאני כאדם, עם כל הערכים שלי, ועם הכנות המיוחדת שלי, שמזמנת פתיחות גם מן הצד השני. דבר נוסף שאני מראה, הוא שאני אמנם לא חרדית, אבל כן עושה דברים מסוימים הקשורים ליהדות, ומחוברת ברמה מסוימת. ובעיקר נראה לי שמה שאני מגלה לנשים החרדיות, הוא שאני לא שונה בהרבה מהן, כי כפי שאמרתי - בסופו של דבר גם לי וגם להן חשובים אותם דברים".

שאלות על אלוקים בסלון פאות

מעבר לשותפות בקבוצת התיאטרון, נושאת אסתי בתפקיד נוסף. "בשלב מסוים החלטתי להפוך לחלק מסיורי התיירים בעיר", היא אומרת. "מגיעות אליי למספרה קבוצות פעמיים בשבוע, שומעות על פרויקט החסד שלקחתי על עצמי, וזוכות להיכרות קרובה עם אישה חרדית. חשוב לי לספר להם את הסיפור האמיתי עלינו, ודרך זה להביא לקצת יותר אהבת ישראל. אני תמיד מזמינה אותם לשאול את כל מה שהיו רוצים, ברור לי שאי אפשר לפתור הכל, אבל כן קצת להבין ולרכך. רק לפני שבוע הגיע אלינו קבוצת מורים, ובסיומה של השיחה הם ביקשו שאבוא לדבר גם עם התלמידים שלהם. עבור רבים מהם, זו הפעם הראשונה בה הם דיברו עם אישה חרדית בפתיחות כזו, והיה חשוב להם שגם התלמידים שלהם ייחשפו לזה".

אילו שאלות עולות במהלך המפגש?

"שאלות על מעמד האישה במגזר החרדי, ואיפה היא עומדת ביחס לבעלה ולרב. המחשבה הרווחת היא כי לאישה החרדית אין שום דעה עצמית או אמירה בעלת משקל, וכי היא כפופה לחלוטין לגברים שסביבה. הפלא הכי גדול בעיניהם הוא כאשר הם מגלים כי בעולם החרדי יש נשים עוצמתיות, שמשלבות בין גידול ילדים רבים לעיסוק בעבודות נחשבות. הם היו בטוחים שאנחנו כמו איזה סמרטוט רצפה, והידיעה שאנחנו עושות לפעמים פי כמה מהם, זו תגלית מרעישה. בנוסף, שואלים אותי איך אני מסכימה שהתורה תנחה אותי איך להתנהג ומה ללבוש, ואני מסבירה שזה ממש כפי שהם מקבלים את חוקי המדינה או כל מערכת חוקים אחרת. אנשים גם מתפלאים לגלות שאנחנו בוחרים בדרך החיים הזו, ולא נמצאים בתוכה מתוך כורח, ואנחנו מדברים על כך שיכולים להיות גם קשיים בתוך המסגרת הזו, ובכל זאת אנחנו שמחים בה".

אילו קשיים עולים במהלך שיחה כזו?

"לי אישית קשה כאשר אומרים לי 'את לא כמו כל החרדיות'. הרי אם הייתי חולפת לידם ברחוב, הם היו חושבים שאני כמו כל חרדית אחרת. בעלי היה אברך ואנחנו מגדלים משפחה ברוכת ילדים - אז איפה ההבדל? אני כן כמו כל החרדים, והם כולם כמוני - אנשים שהם עולם שלם, עם הרבה שמחה, עשיה בריאה וטוב גדול".

התגובות למפגשים מעין אלה הן מרגשות. "היתה פעם בה הגיעה אלינו אישה הנושאת בתפקיד בכיר בממשלה. מדובר בדמות שפעלה רבות נגד הציבור החרדי, ובכלל לא רצתה לבוא, אך מצאה את עצמה הופכת לחלק מהסיור מכורח המחויבות שלה ללימודי מנהיגות. אותה אישה אמרה לי בסיום השיחה 'חשבתי שאני יודעת הכל על החרדים, והבנתי שאני לא יודעת כלום. אינני יודעת איך אוכל לפעול הלאה, כי אחרי שפגשתי פה אנשים באופן חי, ולא מתוך הכותרות בחדשות, הבנתי שהמציאות היא אחרת. אני לא מאמינה שאישה חרדית מבני ברק יכולה להשפיע עליי כל כך'. זה היה מרגש".

למפגש מגיעה אסתי יחד עם אמה ואחותה, או עם מנהלת פרויקט 'חברותא', ריקי סיטון. "הדבר המדהים הוא שאין לזה שום פרסום, ושכל הקבוצות הבאות מגיעות דרך אנשים שהיו אצלנו והרגישו צורך להפיץ את זה הלאה", היא אומרת בסיפוק. "מפאת הביקוש הרב ובגלל שאין לנו אפשרות לתת מענה לכולם, אנחנו מקבלות רק קבוצות של בעלי השפעה - קציני צבא, רופאים, מורים, ועוד. זהו מבחינתי ה'הפי אנד' של הסיפור הזה לפחות כרגע - לדעת שאנחנו מצליחות לגעת באנשים, ושמכאן והלאה הם יסתכלו על הציבור החרדי, ובפרט על הנשים שבו, באופן קצת אחר".