האם אתה שומע בת קול משמיים, או את הייאוש שבתוך הלב שלך?

במאמר הקודם דיברנו על חוסר התועלת שברגשי אשמה. שוב נדגיש: הכוונה אינה לומר, שכאשר האדם שוגה ואינו נוהג כשורה - עליו לחוש תחושה חיובית. אדרבה: כאשר האדם נוהג בצורה לא נכונה, וחווה רגש שלילי - זו הזדמנות מצוינת לשינוי. באמצעות התחושה השלילית הזו האדם יכול לזהות את המעשים השליליים שגרמו לה, ולחפש את הדרך לשינוי.

אף על פי שבאמצעות השכל ניתן לזהות את מרבית הכישלונות שלנו, המציאות מלמדת שיכולתו של ההיגיון להשפיע על העשייה שלנו – מוגבלת. לעומת זאת, חוויה שלילית, בדמות תחושה לא נעימה שאדם חש בעקבות כישלון – יכולה להוות תזכורת נהדרת, שתגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא יתפתה להיכשל שנית.

השאלה אינה אפוא האם תחושת הכישלון מהווה מציאות חיובית או לא, אלא מה המינון עליו עלינו לשמור כדי שהתחושות הללו אכן תשרתנה אותנו ותובלנה לשינוי – במקום לגרום לנו להמשיך ולהתבוסס באותו מקום שלילי שאליו הגענו, מתוך חוסר אמון ביכולתנו להיות טובים יותר.

לעצור בזמן

הבעיה היא, שאף על פי שהרבה אנשים מבינים שאין טעם להישאב למצב של עודף חרטה, ההבנה הזו אינה עומדת במבחן המציאות. קל מאד להבין זאת לפני שנשאבים למקום של עודף רגשות אשמה, אבל אחרי שנכנסים למעגל האשמה – הרבה יותר קשה להיחלץ ממנו.

האדם שמגיע למקום של עודף חרטה, עודף רגשות אשמה – כבר אינו האדם ה"חזק", שביכולתו להגביל את רגשות האשמה שלו. הוא עשוי למצוא את עצמו נשאב למקומות נמוכים מאד, קשים מאד, מבלי שתהיה לו שליטה במצב. רגשות אשמה עלולים להיות כמו תהום פעורה: קל מאד להימנע מלהתקרב אל שפת התהום, אבל כאשר מתחילים להתדרדר – זה כבר לא פשוט בכלל לעצור.

כאשר האדם נכנס למצב של חוסר אונים, ומרגיש שהוא כבר אינו יכול להשתנות, או שהטעויות שלו היו משמעותיות מכדי שניתן יהיה לתקן אותם – הוא כבר ימצא גם "הוכחות" לגישתו זו.

וכך אומר האדמו"ר מקאצק: כתוב בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לכאורה זה אמור להיות הפוך - ולא תתורו אחרי עיניכם, ואחר כך אחרי לבבכם, שהרי העיניים הן סרסורי העבירה, הן המתווכות בין המציאות לבין חשקת הלב. אם כן היה מדויק יותר, לכאורה, לכתוב ולא תתורו אחרי עיניכם, ולא אחרי לבבכם. אלא שהלב הוא שמחליט על מה להסתכל. ואחרי שהלב החליט - העיניים מתמקדות.

הוא הדין בענייננו. הלב החליט שהוא "לא שווה", והעיניים – עיני השכל - יחפשו את ההוכחות שהוא אכן "לא שווה". הוא יכול לחיות חיים שלמים על פי מערכת של "היגיון" שהוא בנה לעצמו, מערכת של הגיון שגורמת לו להתייאש יותר ויותר, וכך, למעשה, הוא נמצא במאסר מחשבותיו, וכפי שאומר הפתגם: "האדם אינו מת ממה שהוא אוכל, אלא ממה שאוכל אותו!"...

אל יאוש!

לכן, בראש ובראשונה, כאשר אנו מוצאים את עצמנו מתבוססים במצב של חוסר אונים ותחושת ייאוש קשה – עלינו לעצור ולהזכיר לעצמנו: אין ייאוש בעולם כלל! תמיד ניתן לתקן, שהרי בורא העולם נתן לנו את הדרך בה ביכולתנו להפוך רע לטוב!

פתגם יפה אומר: אל תאמר לבורא עולם כמה הבעיות שלך גדולות, אלא תאמר לבעיות שלך כמה בורא עולם הוא גדול.

אכן, יתכן בהחלט ששגינו, טעינו, נכשלנו. אבל בכך זה נגמר! מה שהיה עד כה, לא בהכרח שיהיה גם הלאה. גם אם עד היום לא היינו מי שאנו רוצים ויכולים להיות, זה לא אומר שמחר אנחנו לא יכולים להיות אנו עצמנו. ברגע אחד הכל יכול להשתנות, אנחנו יכולים לצאת לדרך חדשה, דרך שתוביל אותנו אל פסגת הר האושר!

אין ייאוש בעולם. הייאוש – אינו נמצא בעולם, אלא בתוך לבו של האדם, והוא מהווה את אחד מכלי מלחמתו של היצר הרע!

הרב דסלר, בספרו "מכתב מאליהו", מביא בשמו של הבעל שם טוב הקדוש רעיון נפלא, ממנו נוכל ללמוד את יסוד הדברים שהזכרנו זה עתה. וכך הוא אומר: הגמרא במסכת חגיגה (טו) מספרת, שאלישע בן אבויה, הלא הוא "אחר", רבו של רבי מאיר, אשר יצא לתרבות רעה – שמע בת קול שאומרת: "שובו בנים שובבים – חוץ מ'אחר'".

ולכאורה, עלינו להבין: כיצד יתכן שדווקא "אחר", אדם שחטא כל כך והגיע עד לדיוטה התחתונה, זכה לשמוע בת קול משמים? ובכלל, מדוע שבת קול משמים תאמר ש"אחר" אינו יכול לחזור בתשובה? הרי התשובה הינה אחד מיסודות התורה, ואנו מוצאים שאדם יכול לשוב בתשובה תמיד – אפילו עד דכדוכה של נפש! עד הרגע האחרון של חייו! כיצד יתכן שדווקא בפני "אחר" נחסמה דרך התשובה?

התשובה היא, אומר הבעל שם טוב, ש"אחר" אמנם לא שמע בת קול משמים.  הוא שמע את קולו של הלב שלו! הוא היה משוכנע כל כך שאין לו סיכוי, שהוא אינו יכול להיטיב את דרכו, עד שהוא סבר שהוא שומע בת קול משמים המחזקת את התחושה בה היה חדור. אולם לאמיתו של דבר, הוא לא שמע בת קול משמים, והדמיון שלו רק ביטא את עוצמת הייאוש שהוא חש!

הוא לא רצה לשוב בתשובה, ולכן הוא האמין ל"קולות" שהוא שמע, או מדויק יותר - שהוא רצה לשמוע (מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 289).

ואמנם, בגמרא שם מבואר, שרבי מאיר, תלמידו של "אחר" – לא אמר נואש גם לאחר שרבו סיפר לו על בת הקול ששמע. משום שרבי מאיר הבין, שהקול ששמע "אחר" – אינו בת קול משמים, אלא קול של ייאוש שבקע ממעמקי לבו! רבי מאיר ידע את הכלל: הוא ידע שאין ייאוש בעולם כלל! שכל אדם, בכל מצב, יכול תמיד להשתנות ולצאת לדרך חדשה.