אורית מרק: "אבא נרצח לפני 5 שנים, ומאז הכל השתנה"

את העליצות ושמחת החיים בקולה של אורית אטינגר (מרק) ניתן לשמוע היטב גם מעבר לקו הטלפון. "יש לי יום עמוס", היא אומרת לי כבר בתחילת השיחה, "את יודעת איך זה – לימודים ועבודה, התנדבות בניהול עמותה, וגם כל מה שהבית דורש ממני כאישה נשואה, ומעל הכל – בני התינוק צור שחר, שדורש לא מעט, אבל שיחת הטלפון שלנו היא לפני הכל", היא מדגישה.

את אורית זוכרים רבים מהפיגוע המחריד לפני כחמש וחצי שנים, בו נרצח אביה – הרב מיכאל (מיכי) מרק, אמה נפצעה אנוש ואחיה הקטנים נפצעו גם כן. אורית הייתה אז בת שבע עשרה בסך הכל, ולדבריה – חייה השתנו מאז ב-180 מעלות, מכל הבחינות האפשריות.

הרב מיכאל מרק ז''ל

"לא האמנתי שהטרור הגיע אלינו"

נראה שאת הפיגוע המחריד אין אזרח בישראל שמסוגל לשכוח. "עד היום יש כאלו שמזהים אותי ברחוב עוד מהתמונות שפורסמו בזמן השבעה, ושואלים אותי: 'את אורית? מה שלום אמא שלך וכל המשפחה?' ניכר שעם ישראל לא גומר לחשוב עלינו. זה מאוד מחמם את הלב", היא מספרת. "גם באופן אישי אני יכולה לומר שחמש וחצי שנים אולי נשמעות המון זמן, אבל לפעמים אני מרגישה שהכל קרה רק לפני רגע. הפיגוע עדיין משפיע עלינו בכל רגע נתון, הוא שינה לכולנו את החיים. אין שום דבר שנשאר אותו דבר".

איפה את היית בזמן שבו קרה הכל?

"זה היה ביום שישי, בדיוק ביום הראשון של החופש הגדול, והייתה תחושה גדולה של שחרור ויציאה לחופשי. בשעות הבוקר עוד הספקתי לנסוע עם הוריי ואחותי הקטנה לבאר שבע, לשיעור נהיגה. לאחר מכן, כשחזרנו ליישוב, הלכתי לחלק לחיילים שוקולדים לכבוד שבת, וכשחזרתי הביתה ראיתי את ההורים שלי מתארגנים לנסיעה לשבת. הם בכלל לא היו אמורים לנסוע, אבל הם קיבלו קריאה פתאומית על כך שהאח שהיה אמור להתארח אצל סבתא לא יוכל לבוא, ומכיוון שסבא נפטר כמה שנים קודם לכן והם הקפידו לא להשאיר את סבתא לבד - הם לקחו שניים מהאחים הקטנים שלי ונסעו".

אורית מציינת שהם עשרה אחים במשפחה, היא השישית ומתחתיה יש ארבעה. "נשארתי בבית עם שתי אחיותיי הקטנות, כשהתכנית הייתה שבשבת נהיה אצל דודים שלנו שמתגוררים ביישוב".

אלא שזמן קצר לפני שבת הופיע בביתן לפתע הדוד. "הוא שאל אותי מי בבית, והשבתי שרק אני ושתי האחיות הקטנות. הדוד כבר ידע שהיה פיגוע, אך לא סיפר לי כלום, רק אמר: 'בואו אחריי'".

אורית נזכרת: "הרגשנו משהו מוזר, אך בכל זאת שלושתנו הלכנו אחריו – עם סנדלים ובגדי שבת בידיים, הגענו לבית של הדודים ושם התיישבנו בסלון ואף אחד עדיין לא אמר לנו מה קרה. ישבנו שם במשך בערך עשר דקות, ואז אנשים התחילו להיכנס, להסתכל ולצאת. רק אחרי דקות ארוכות לקחה אותי הדודה לצד ואמרה לי: 'אורית, היה פיגוע ירי, ירו על הרכב שלכם, ואבא ואמא במצב לא טוב'". 

הצלחת להבין את המשמעות?

"את גודל המשמעות כמובן לא הבנתי, אבל המושג 'פיגוע' לא היה רחוק ממני כלל. יש לי בן דוד שנרצח בפיגוע בירושלים, אבא של גיסתי גם כן נרצח בפיגוע, ורק זמן קצר לפני הפיגוע שלנו נרצחה דפנה מאיר בפתח ביתה בעתניאל, במרחק שני בתים מאתנו. כמי שמתגוררת ביו"ש הדיבורים על פיגועים לא היו זרים לי, אבל לא הצלחתי בשום אופן להבין איך ייתכן שהפעם זה פגע במשפחה שלי. מבחינתי זה היה בלתי אפשרי.

"אני זוכרת את עצמי רצה מיד לחבק את שתי האחיות שלי ומתיישבת לידן. באותם רגעים הגיעו לבית הרבה מאוד אנשים מהיישוב, כולל מורות ובני דודים, אבל התחושה שלי הייתה שזה רק אני ואחיותיי – הן אלו שנשארו לי בעולם. בינתיים שמעתי שיחות טלפון מתוכן הבנתי שאבא נרצח ואמא פגועה אנוש. אחר כך גם הבנתי ששני אחיי שהיו ברכב נפצעו גם הם. בכל רגע שמעתי על פרט מזעזע נוסף. הרגשתי תוהו ובוהו, כפשוטו".

איך עברה עליכם השבת?

"נסענו כולנו לבית החולים, כדי להיות עם האחים הפצועים ועם אמא. הקושי היה עצום, אבל התחושה הזו שכולנו ביחד נתנה לנו כוח. אני זוכרת את החיבוק הגדול של שלומי, אחי הבכור, כשהגעתי לבית החולים. זה היה הרגע הראשון בו הרגשתי שמישהו נותן לי כוח, מה שהמחיש לי שאני לא לבד, וברוך ה' זכיתי למשפחה גדולה שהייתה ותהיה איתי לאורך כל הדרך.

"באותה שבת היו אתנו גם חברים של שלומי ובני דודים. כל הזמן ליוותה אותי תחושה של: 'אמאל'ה, מה קורה כאן?' הרי שבת היא זמן כל כך משפחתי וטהור, איך זה שאנחנו נמצאים בסיטואציה כל כך מזעזעת? בליל שבת ישבנו כולנו ובכינו, ובשלב מסוים שלומי נעמד כדי לעשות קידוש. באינסטינקט של רגע תפסתי לו את היד: 'אתה לא עושה, לא מחליף את אבא'. לא הייתי מסוגלת להכיל את זה שאבא לא יקדש יותר על היין..."

"חייבים לייצר הרתעה"

אורית עוצרת לרגע ומציינת שכאשר מזדמן לה כיום לשמוע על פיגועים נוספים שמתרחשים, מה שלמרבה הצער קורה לאחרונה לא מעט, היא חושבת בראש ובראשונה על המשפחות. "המשפחות לא מבינות אפילו עד כמה שההתמודדות שלהן הולכת להיות אינסופית וללוות אותן במשך שנים. גם אצלנו, למרות שעברו חמש וחצי שנים מאז הפיגוע, אין משהו אמתי שיכול לרפא, החלל הגדול נשאר כל הזמן. כולנו משתדלים להמשיך בחיים, כי אין ברירה, אבל המציאות קשה ומורכבת.

"הפיגוע הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, והוא פוגש אותנו כל הזמן. קחו לדוגמה את העובדה שהברית של בני נערך באותו יום של האזכרה של אבא. נסענו ישר מהאזכרה אל הברית, וזה היה מבלבל וכואב, סוג של שמחה מעורבת בעצב".

הזדמן לך לפגוש משפחות שכולות נוספות? את מגיעה לנחם בכאלו מצבים?

"כן, אני משתדלת מאוד להגיע לנחם משפחות אחרי פיגועים, וכן יש מקרים רבים בהם מבקשים ממני לבוא, ואני בדרך כלל נענית. הספקתי להיות בעשרות סיטואציות כאלו. כמעט תמיד אני מגיעה בלי מילים ומשתדלת לשבת בצד, בלי לדבר. אני מודעת לכך שזה המקום של המשפחה והכאב שלה, לא תמיד הם רוצים לשמוע, וצריך פשוט להיות איתם".

יש משהו לדעתך שאפשר לעשות כדי למנוע את הפיגועים הרבים?

"ברור שחייבים לייצר הרתעה. לא ייתכן מצב בו המחבל שרצח את אבא שלי, יגיע לבית משפט ויגיד: 'אני מצטער על כך שלא רצחתי גם את האישה והילדים', ועוד ימשיך לקבל תנאים מצוינים במאסר. המחבלים יודעים נכון להיום שאין להם מה להפסיד – הם באים לרצוח ואחר כך יושבים בכלא ומשפחותיהם מקבלות כסף מהרשות וכבוד רב מכל העם הפלסטיני. אז למה שלא יעשו את זה? ברור שחייבים לייצר הרתעה".

ואיך עושים את זה בפועל?

"בעיניי הרתעה זה להרוס קודם כל את בית המחבל - זהו הבסיס, אך לצערי גם הוא לא תמיד נעשה. בדיוק השבוע שמענו דיונים בבית המשפט בנוגע להריסת ביתו של המחבל שרצח את אלי קיי הי"ד, וזה מקומם ובלתי נתפס. בנוסף, יש גם להגלות את כל משפחת המחבל. צריך להיות ברור שאם אבא שלכם רוצח, אז מקומכם לא אתנו. לכו לכל מדינה אחרת, רק אל תישארו בישראל. חשוב גם להגיע לכל מי ששיתף פעולה ולתת את הענישה הכי מקסימאלית. אסור להתפשר על פחות".

להמשיך את הטוב של אבא

כשאורית עוברת לדבר על אביה, ניכרת ההערצה בקולה: "אבא היה אדם עם טוב אינסופי, ובנוסף הוא היה תלמיד חכם גדול, בעל ידע תורני עצום. במשך כל השנים הוא זה שפרנס את הבית, בזמן שאמא הייתה עקרת בית וגידלה אותנו. אבא תמיד הצהיר שהוא מתכוון לצאת לפנסיה בגיל 40, וכך באמת היה. מיד לאחר שחגג יום הולדת 40, הוא עזב את העבודה והמשיך לעבוד רק יום אחד בשבוע. בשאר הימים הוא עסק בתורה וקבלה, למד עם חברותות והתמסר כל-כולו ללימוד בבית המדרש.

"מה שהיה מדהים אצל אבא זה שהוא לא היה שוגה בדמיונות, אלא בכל פעם שהיה לו חלום כלשהו הוא פשוט קם וביצע אותו. כבר כילדה התרגלתי לכך שאם אבא מחליט לנסוע לנופש, אז פשוט קמים ונוסעים, ואם הוא רוצה לבצע פרויקט כלשהו בישיבה או בכולל, זה יקרה מיד. אבא נהג לפנק אותנו המון, והשיחה האחרונה שלנו, רגע לפני שיצא מהבית לנסיעה בה נרצח, הייתה בנוגע לצימרים שהוא הזמין לנו לחופש הגדול. יחד עם זאת הוא גם היה אבא שיודע לבקר ולהעיר. הוא היה המצפן שלי, וידעתי תמיד שאם אעשה משהו לא בסדר, הוא יבוא ויטלטל אותי. למדתי ממנו המון, עד היום יש משפטים שלו שזכורים לי היטב ונחרטו לי בלב".

הזיכרונות הבלתי נמחים מאביה, הם שהובילו את אורית להקים בשנים האחרונות את עמותת 'אור מיכאל', העוסקת בליווי של חולים. "אני המנכ"לית של העמותה", היא אומרת בחיוך מצטנע. "אני למעשה מנהלת אותה בכוחות עצמי, ממש לבד, במשך ארבע השנים האחרונות".

למה החלטת שהעמותה תעסוק דווקא בליווי חולים?

"זה היה לי ברור כבר מהרגע הראשון. בעקבות פציעתה האנושה של אמא ליוויתי אותה במשך שנים בטיפולים בבתי חולים, ולמעשה עד היום היא בשיקום. בתקופת הזמן הזו פגשתי הרבה מאוד אנשים שהיו לבד, אבל ממש לבד. אני זוכרת את עצמי יושבת על יד אמא בימים שאחרי הפציעה, כשבכל רגע נתון נכנסים לחדר דודים, בני דודים וקרובי משפחה, וכן גם חברי כנסת והמון אנשים שבאים לחזק ולעודד, בזמן שלידה שוכבת אישה בודדה, בלי אף אחד לצידה. הרגשתי עד כמה שחסר אור בבתי החולים, ואמרתי לעצמי שבדיוק האור של אבא שלי הוא זה שחסר שם. ואז הבנתי שאמנם אבא כבר לא נמצא, אך אני יכולה לקחת את האור שלו ולהכניס אותו לתוך בית החולים".

אורית מבקשת לציין דבר נוסף שמוביל אותה כל העת: "אבא האמין בכך שלכל אחד מאתנו יש אור מיוחד משלו, ולכן אם אנסה לדמות לך, לא אצליח, כי אין לי את הכישרונות והמיוחדות שלך. מצד שני, גם את לא יכולה לדמות לי... ברגע שכל אחד מאתנו מביא את עצמו לעולם, הוא מביא את הטוב ביותר שיכול להיות מבחינתו.

"קו המחשבה הזה מתבטא גם בפעילות של העמותה שהקמתי – אין אצלנו תנאי קבלה, כל מי שרוצה יכול לבוא ולהתנדב, כשהוא רותם לשם כך את המיוחדות שלו. אם הוא למשל מלא באנרגיה ומביא איתו כלי נגינה – זה נפלא, ואם זוהי נערה שקטה, נקשר אותה דווקא לאישה שקטה שרוצה רק לשתף ולפרוק. העמותה שלנו כולה בנויה ממתנדבים, כולל אנשי הצוות, יש לנו יותר מ-1000 מתנדבים שמגיעים לבתי חולים ברחבי הארץ, וגם מקימים מידי פעם עמדות ברחובות, כדי לחלק שוקולדים ולרומם את מצב הרוח, העיקר שלכולם יהיה יום מלא באור".

זה אומץ גדול בשביל אישה בגילך לנהל עמותה...

"נכון, כשהקמתי את העמותה, כשהייתי בת 18 בלבד, כולם אמרו לי שאני משוגעת, ולמה לי להיכנס לתוך דבר כל כך גדול, אבל אני ממש רציתי. אמרתי לעצמי שזו הדרך להנציח את אבא, ואבא אף פעם לא עבד בקטן, הוא תמיד היה עובד בגדול. לפני הקורונה היו לי אפילו תכניות לפרוץ גבולות ולהביא את הפעילות שלנו גם לברלין וללונדון. הכל נעצר, אך אני מאמינה שזה עוד יקרה".

ולא קשה לך ללוות כל כך הרבה מקרים של סבל וצרות בבתי החולים?

"ברור שזה קשה וכואב, אבל הידיעה שאתה מביא אור דווקא לאנשים האלו מעניקה המון כוח. אני יכולה לספר על עצמי שלפני שנתיים ותשעה חודשים נהרג אחי הבכור שלומי בתאונת דרכים. ישבנו עליו שבעה בבית שלי, והרגשתי שאני לא מסוגלת להתרומם, לא יכולה להמשיך הלאה, כמה כבר אפשר לאבד? בדיוק אז קיבלתי המון הודעות ווטסאפ ממתנדבים של 'אור מיכאל' שביקשו לספר לי שהעמידו בכניסה לירושלים עמדה להתרמת דם וחלוקת שוקולדים לזכרו. זה כל כך שימח אותי, אמרתי לעצמי: 'תראי כמה אור ממשיך בעולם בזכות הרעיון המבורך הזה'.

"אז נכון, עצוב לי לפעמים, כי הייתי רוצה שאבא יהיה חלק מהפעילות הזו  ויראה מה אני עושה, גם לכל משפחתי עצוב, ובכל פעם שאנו רואים את תמונתו של אבא אנו מרגישים את הגעגועים. אבל אנחנו משתדלים להמשיך להביט קדימה, להיות חזקים ובעיקר שמחים, כי ברור לנו שזה מה שהוא היה רוצה, בשביל כולנו".