שווה סיפור: ברית של שלום

היום בו אחי התקשר לבשר להורי על הולדת בנו, היה יום חג. שנים חיכינו לרגע הזה. לכל שאר האחים נולדו בנות בלבד, והבן המיוחל היה שינוי מבורך בשגרת הנכדות. הבשורה היתה מרגשת במיוחד. כבר בטלפון הודיע אחי לאבי כי הוא מכובד להיות הסנדק, ואבא זרח מאושר. הוא לא הצליח להכיל את ההתרגשות מהכבוד הגדול לו זכה. אצלינו במשפחה נושא הסנדקאות הינו נושא קדוש. זה כבוד גדול לשמש בסנדקאות, ובכלל, במשפחה המורחבת של אבי, הזוכה בכך הינו חתן האירוע. לא פחות.

מובן שאבא המתין לרגע הזה כל חייו. הוא חיכה בכיליון עיניים לנכד שיזכה להיות לו לסנדק, וכל לידה במשפחה רק הגבירה את הציפייה.

ביום הברית אבא התכונן כיאות, בחיל וברעדה. הוא התעטף בטליתו, מוכן ומזומן לרגע הגדול.

כולנו היינו שם, בנים, בנות ונכדות... גם מצד גיסתי הגיעה כל המשפחה המורחבת, נרגשים אף הם. וכך, במהלך ההכנות לברית, אינני יודעת עד היום מה היתה הסיבה ולמה ואיך זה קרה פתאום, אבל זה קרה, וזה היה לא נעים בכלל.

אביה של גיסתי בא בדברים עם המוהל. מפה לשם הוא גער באבי בקול רם, על עניין כלשהוא שהוא חשב שאבי צריך לעשות מתוקף היותו סנדק. זה התפתח לוויכוח מילולי, שהתגבר לכדי צעקות של ממש מצידו. אבי הינו אדם ביישן ועדין מאוד בטבעו. באותו הרגע הוא נאלם דום, רועד כולו מבושה. לא היה לו נעים שכולם ראו כך את קלונו, ובעיקר כאב לו שהמוהל שיתף פעולה עם אבי כלתו, וכמה שזה לא היה נעים - ביום חגו נהפך מחולו לכבשן של כלימה.

כל הברית הוא דמם, שתק, עיניו מצועפות וכל כולו מחכה להתאדות מהאזור, ומהר. היום לו חיכה כל חייו, האירוע שהיה אמור לרוממו אל על, גרם לו לריסוק נפש ולכתישת לב.

המקרה הזה נצרב אצל כולנו. אבא לא הפסיק לשחזר שוב ושוב את מה שאירע, מנסה למחוק מעצמו את החוויה הקשה. זה לא היה פשוט ובכלל לא קל.

לאחר תקופה, אביה של גיסתי ביקש לערוך "סולחה". הוא ביקש את סליחתו של אבי, התנצל על שארע ונראה היה שההדורים בניהם יושרו.

מאז אבא קיבל סנדקאות בעוד כמה וכמה בריתות של נכדים. כולם היו אירועים שמחים ומרגשים, ולכאורה, נראה היה כי הכל נשכח ונסלח.

חלפו עשרים שנה, והנה הגיע תורי, כבת הקטנה במשפחה, לבשר להורי שזכיתי בבן נוסף, וכעת אבא מכובד בסנדקאות. הורי היו מאושרים, אבא כמובן שמח ביתר שאת. להיות לצד אליהו הנביא זו זכות גדולה.

כך או כך, לא היה לי זמן רב להתאושש. טרדות ההכנות לברית טרפו את כל הקלפים. כאשר בעלי התקשר אל הרב המוהל אותו אנו רגילים להזמין במשפחה, גילינו כי הוא טס לחוץ לארץ בימים אלו ממש, כך שעלינו לחפש מישהו אחר, כמה שיותר מהר.

בעלי התחיל לחפש מוהל.

הוא בירר, שאל, חקר. כולם המליצו לו על מוהל ידוע ומוסמך, בעל ניסיון רב, ששנים שמו הולך לפניו כאחד המוהלים הטובים והוותיקים. אנשים המליצו עליו שוב ושוב.

בעלי מיהר להתקשר אליו. הוא שמח מאוד לגלות שהוא פנוי, והזדרז לתפוס אותו ולקבוע איתו את מועד הברית. כיולדת, כל הנושאים הטכניים פחות תפסו אותי, מה גם שהחולשה לא הותירה לי הרבה ברירה. בעלי ניהל הכל ביד רמה, ואני השתדלתי שלא להפריע. כך, יום לפני הברית, כמנהג יהדות המזרח, ערכנו בביתנו "ברית יצחק" – טקס בו משתתפים לא פחות ממניין אנשים, שלומדים ומדברים בדברי תורה ופרקי זוהר. זוהי זכות ושמירה מיוחדת לתינוק.

לאחר הסעודה, כאשר כל האורחים התפזרו ורק אחי נשאר אצלינו לעזור להשיב את הסדר על כנו, הוא שאל בדרך אגב אם הסתדרנו לגבי המוהל.

בעלי ענה שכן, וסיפר איך הצליח לתפוס בזמן את המוהל X, שבאורח פלא היה פנוי.

 אחי האדים כולו.

"אני לא מאמין", קרא בפאתוס. "זה לא יתכן, תשכחי מזה, אבא לא יבוא לברית אם הוא ישמע שזה X" . לרגע לא הבנתי מה הוא רוצה. גם בעלי שמעולם לא שמע על כלום לא הבין דבר.

"הוא היה המוהל של חיים שלי, את לא זוכרת?", שאל, מנסה לנער אותי, ואז התחיל להתבהר לי, אבל עדיין לא ממש.

"אני זוכרת את המקרה שהיה אצלך, זה היה קשור לחמיך, מה הקשר למוהל?". לא זכרתי שאבי נפגע גם מהמוהל. אחי מיהר להבהיר לי שהכעס של אבי היה גם על המוהל, שלדעתו שיתף פעולה, כביכול, עם חמיו של אחי, ולא מחה בידו.

ואם אני עדיין תוהה לגבי זה, כדאי שאבין שאבא עדיין מקפיד, וזה לא יהיה כדאי, מניסיון, לגרום לאבא שוב עוגמת נפש בדיוק באותה סיטואציה שנראתה כנחלת העבר. אמנם חמיו של אחי התנצל וביקש מחילה, והם התפייסו והכל נסלח, אך המוהל, שלא ידע מכלום, עדיין לבו של אבי לא החליק לגביו. הכאב עדיין היה מונח שם, לא מוצא מנוח.

בעלי החוויר כסיד לשמע הדברים. ממש לא לברית כזו הוא ציפה. הוא לא ידע את נפשו. לאן יפנה? מצד אחד, השעה היתה קרוב לחצות, והברית היתה אמורה להיערך בשעות הבוקר, ומצד שני, איך הוא ימצא עכשיו מוהל מומחה עם ניסיון שיסכים להגיע מהרגע להרגע, ויתרה מכך, איך הוא יסביר למוהל הנוכחי שברגע האחרון הוא משנה את התוכנית ומבטל אותו?

בעיקר הוא לא ידע איך יאמר לו את ה"למה" בגינו הוא עושה זאת, וכיצד יקבל זאת, אם בכלל. ומחר מתקיימת הברית, ואנה הוא בא...

לבסוף הוא החליט לנסות. הוא התקשר צלצול אחד למוהל - וניתק. למזלו, המוהל היה ער, וחזר באותו הרגע לבעלי, לא מבין מה קרה לו בשעה כל כך מאוחרת. בעלי הסביר לו כי ברגע האחרון הוא נאלץ לבטל אותו מלהיות מוהל לבנו, והוא כמובן ישלם לו כנדרש. בתחילה הוא לא הבין מה קרה לו שכך הוא מבטל, ועוד בשעה כל כך מאוחרת בלילה, פחות מיממה לברית.

בעלי ניסה להתחמק, אך המוהל לא היה רגוע. הוא התעקש שוב ושוב לדעת מה הסיבה האמיתית לביטול החריג הזה. לבסוף בעלי החליט להיות כן איתו, והוא סיפר לו את המקרה אליו התוודע רק עכשיו.

המוהל שתק. שתיקה ארוכה וכבדה.

"אתה יודע", אמר. "אני כבר לא צעיר, וראיתי דבר או שניים בחיי, אך לכזה גילוי השגחה שמיימית עוד לא זכיתי, דע לך, שבשנים האחרונות היו לי צרות צרורות שבאו אלי בזו אחר זו. לא גמרתי עם דבר אחד - הגיע השני והשלישי, לא ידעתי מנוחה. בצר לי הלכתי לאחד מגדולי הדור וביקשתי ישועה. אתה לא תאמין מה הוא אמר לי. 'פשפש במעשיך ותבדוק אם אין אדם שמקפיד עליך'. מאז אני מנסה לחשוב ממי עדיין לא ביקשתי סליחה. עד הילדות שלי הגעתי, נובר בזיכרוני, ומנסה למצוא את האנשים שעדיין כאן כדי לבקש את סליחתם, כן, גם לבתי קברות כבר הגעתי עם מניין לבקש מחילה מנפטר, שמא הקפיד עלי, ועדיין לא מצאתי מנוחה. ועכשיו אתה מגיע לי עם סיפור כזה, שממש לא זכור לי, ולו רק מהסיבה שככל הנראה לא באמת ייחסתי חשיבות למקרה. אני לא יודע מה אתה תחליט בסוף, אבל תדע שלברית הזו אני מגיע – אלו הם גם חיי, ואני אבוא כדי לבקש את מחילתו של חמיך, כיאה וכנדרש ממנו".

בעלי שמע את דבריו וביקש להיוועץ עמי. שמעתי את הכאב של המוהל והכרתי את אבי, שהינו אדם שקל לרצותו. לבסוף החלטנו שאנחנו נעשה את שלנו – והקב"ה יעזור ויעשה את שלו.

סגרנו עם המוהל והתפללנו לטוב.

ביום הברית הסתובבנו מתוחים, בעלי, אני ואחי שהיה בסוד הדברים. לא ידענו איך אבא שלי יגיב כאשר יראה אותו. חששנו מאוד איך יתפתחו הדברים, ובמיוחד שזה אירוע שלנו – והיה חשוב לנו שכולם ייהנו ממנו, ויהיו אלו רגעים גדולים של זכויות לילד ולא של מדנים ומתחים.

המוהל הגיע. אבי לא זיהה אותו - עשרים שנה משנות בן אדם ומחליפות לו גם צבע... המוהל לא הביט אל התינוק. הוא ניגש ישירות אל אבי. כולנו רעדנו ממש. הוא תפס בידו, התכופף ממש ופרץ בבכי נוראי.

אבא שלי לא הבין מה קורה.

המוהל התחיל לספר לו את מה שקרה אתמול, את שיחת הטלפון של בעלי אליו. הוא סיפר זאת בבכי ממש. הוא ביקש את סליחתו של אבי, הסביר שכל הנעשה לא היה בזדון, והתחנן למחילה, מספר לאבי את הקשיים שבאים עליו ללא הפסקה.

אבא הטוב התרצה מיד. הוא הבין שהכל היה גם פרשנות שלו בסיפור, ולא בהכרח מה שהוא חשב אכן היה כפי כוונתו של המוהל. לרגע לא האמין עד כמה רחוק יכולה להגיע עוצמת ההקפדה. הוא חיבק את המוהל ארוכות, והבטיח לו מחילה בלב שלם.

הלבבות הרועדים של כולנו החליפו הילוך. מטיפוס על קווי מתח, הם החלו לפרוט מקצב של שמחה, של התרת ספקות, של מחילה וקירוב הלבבות.

זו היתה ברית של שלום.