שווה סיפור: שימו לב אל הנשמה

בית ילדותי היה בית הרחוק מאוד מקיום תורה ומצוות. ה"דת" היחידה עליה גדלתי הייתה - מוזיקה. הורי האמינו בה באמת ובתמים. אבי היה מורה לכינור ולצ'לו, ואמי היתה מוזיקאית מפורסמת באירופה, פורטת על נבל ופסנתר. בגיל ארבע כבר היו מורינו מרביצים בנו מוזיקה, עוד לפני האותיות ידענו לקרא תווים. נושאי השיחה בדיונים משפחתיים נסובו לא אחת על פרשנויות שונות לאופרות של מוצרט או סימפוניות של בטהובן. תווים ויצירות שלמות של באך ושופן היו מנת חלקי מגיל צעיר ממש. בכל יום חויבנו להתאמן בפסנתר ובכלי נוסף שלמדנו במקביל. לא היו פשרות - חוק בל יעבור, זאת היתה ה"אמונה", ועליה חונכנו משחר ילדותנו.

כשהורי עלו לארץ מאירופה, הם השתכנו בשכונת נחלאות המיתולוגית בירושלים.

בכל יום אחרי שחזרתי הביתה מהלימודים, היה לי סדר יום קבוע שכלל, איך לא, שעתיים של אימון על הפסנתר, מלבד כל שיעורי הבית והלימודים שהיו אינטנסיביים במיוחד. אני מאמין שיש ילדים שלא היו שורדים את החוקיות והנוקשות באכיפת הכללים הללו, אך אני גדלתי לתוך זה, והיה לי אך טבעי לעשות זאת. לא ידעתי אחרת.

הורי חשפו אותנו לסגנונות מוזיקה שונים, ואף עודדו אותנו לשמוע ולהתפתח עוד ועוד. אישית, נמשכתי מאוד אל המוזיקה המזרחית-ערבית. אהבתי את העומק והסגנון המורכב שלה. הייתי שומע הרבה את המוזיקה הזו, בעיקר את הסגנון האותנטי והנוסטלגי.

בגיל אחת עשרה הכיר לי חבר את המושג "שירת בקשות". זה היה כאשר הגעתי אליו בליל שבת. החבר, שנמנה על עדות המזרח, אמר לי באגביות שהוא מתעתד לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת ל"עדס". לא הבנתי מה הוא אמר, המושג הזה היה זר לי. חברי, לראשונה, סיפר לי על האוצר המוזיקלי האדיר הקיים תחת אפי מידי שבת. התיאורים שלו הפיחו חיים בכל הקשור לאהבתי למוזיקה מזרחית. כאשר שמעתי את השעה, "לא יום לא לילה" קיבלתי פיק ברכיים. הדרך לקבל אישור מהורי ללכת מתרחק והולך.

לא ויתרתי. חדור בחינוך אותו קיבלתי, קיוויתי שהאהבה למוזיקה תנצח. אבי הסכים מהר יותר משציפיתי. הוא דיבר עם אבא של חברי, וסוכם שאבוא לישון אצלו, ולקראת שלוש בבוקר נצא מביתו יחד עם אביו ל"עדס".

כל יום שישי שאחריו הייתי נרגש. חברי, בתיאוריו, גירה כל כך את סקרנותי, שהרגשתי את הזמן נמשך כמו מלודיה שלא נגמרת. קצר רוח הגעתי אליו, מוקדם יחסית. הערב כבר פרס את חסותו באופן הכבד ביותר, וכילד עם חינוך טוב ניגשתי להתכונן לשינה. חברי הביט בי משועשע. "הי, קודם אנחנו עושים קידוש ויש סעודת שבת". לא ממש הבנתי את משמעות הדברים. אצלנו, סעודת שישי -היתה עוד ארוחת ערב משפחתית פשוטה ותו לא. כאן, לראשונה, ראיתי קידוש מהו. אמנם, זה לא היה הקידוש הרצוי מלכתחילה, חברי לא נמנה על שומרי השבת, אבל קידוש וסעודות שבת היו חובה אצלם, חובה שהם אהבו כל כך.

אבא שלו הוציא כיפה לבנה מהמגירה, מזג יין לגביע נאה ובירך עם כל הסלסולים. הייתי מוקסם. נהניתי כל כך מהחוויה הזו – שהיא נצרבה בי עמוק.

כך מצאתי את עצמי פוסע בקור הירושלמי של שבת לפנות בוקר, כשערפילי צינת טרום שחר מרקדים להם בשופי, והקור מנסר לך בעצמות, צורב את הבשר. הלכתי כולי מאושר עד גדות, מלא ציפייה וסקרנות.

את אדי תמצית עלי התה שקיבלו את פני בכניסה ל"עדס" לא אשכח לעולם. הריח המדגדג בנשמה מתפשט בכל הגוף, מרפה את כל החושים. ואז זה קרה. התיישבנו בספסל, וכל הקהל, בהרמוניה מופלאה, מתחיל לשיר "קל מסתתר...". אבא של חברי תחב לי ספרון קטן עם המילים. הבטתי נכחה, מנסה לעכל את הקולות, נותן לנפשי להתמזג באווירה, לנסוק מעלה. לא התעמקתי במילים, לא הבנתי את רובן, אבל האווירה, שירת ההמונים סחפה אותי למחוזות עילאיים שלא הכרתי. עד שבע בבוקר הייתי שם, שיכור עד כלות הנפש, לא רוצה לסיים.

מאז הקפדתי לבוא כל שבת משבתות החורף, עד פסח. החוויה הזו נתנה לי דלק לכל השבוע. לא ממש הבנתי את המשמעות ואת גודל המעמד, אבל הרגשתי את הנשמה שלי מתעוררת, אז קראתי לכך השראה מוזיקלית, המונח היחיד שהכרתי והכי התאים לי להרגשה.

*

השנים חלפו ביעף. מסלול חיי היה מוזיקאלי לחלוטין. רגע אחרי השחרור מתפקידי בלהקה צבאית כבר הייתי מלוהק לאחת הלהקות הטובות שהיו ברפטואר הציבורי דאז. עדיין, אהבתי למוזיקה מזרחית לא ידעה שובע. ניסיתי כל הזמן להתקדם ולהתמקצע בכלים המזרחיים דווקא, כמו עוד ובוזוקי. אבל במקביל התקדמתי בכינור ובפסנתר, ובכלים המזרחיים לא ראיתי תוצאות כפי שציפיתי, מה שגרם לי לפתח אובססיה לנושא עוד יותר.

באחד מהימים התארגנה קבוצתנו לנסוע לסבב הופעות בחבל הבלקן, אזור יפהפה המורכב מתרבות מגוונת, עם נגיעה קלה למוזיקה המזרחית שאני אוהב כל כך.

יצאנו חדורי מוטיבציה להצליח, ואכן, הסבב היה מוצלח במיוחד. כבשנו יעדים שלא חלמנו עליהם. נסענו מאיטליה עד יוון, כאשר טורקיה היתה התחנה האחרונה. הצלחנו כל כך, עד שהחלטנו להאריך את השהייה שלנו. הוספנו מקומות במדינות שונות, ובסך הכל התחלתי להתאקלם באווירה ובנוף הבלקני, עד כדי כך שהחלטתי להשתקע שם בסיום כל ההופעות המתועדות. לצערי, הייתי רחוק מאוד מהיהדות והדת. לא הרגשתי חלק מזה בכלל. לפחות כך חשבתי...

ביוון הכרתי אמן מוזיקאלי שניגן על כלי מיוחד ונדיר. הוקסמתי מהכישרון ומהיכולות האומנותיות שלו. הוא ממש אהב אותי והציע לי לבוא לגור אצלו, וללמוד ממנו את הנגינה. התלהבתי מזה מאוד. כך גרתי שם, הופך לבן בית לכל דבר, חלק מהם.

באחד מהימים הוא ניגש אלי, מציע לי את בתו. באותו הרגע לא ראיתי כל בעיה. יוונית או יהודייה - ממש לא היה אכפת לי. הבנתם שלא סירבתי להצעה. להפך.

הייתי טרוד כל כך בהופעות הלא נגמרות שלי בבלקן, שלא ממש התפניתי לנושא כמו שצריך, מה שנתן לי עוד שהות ארוכה לבחינת הנושא. מה גם שהסבב הגיע כמעט לסיומו, היינו צריכים להגיע אל טורקיה כדי לנעול את שרשרת ההופעות המהדהדת שלנו. נפרדתי מידידי, שהיה לי כאב וכאח קרוב, ויצאתי אל טורקיה.

הגענו לאינסטנבול. נשאבתי ישר אל ההכנות והחזרות הגנרליות. זה היה אקורד הסיום שלנו, וזה היה חייב להיות הכי טוב שאפשר.

ובאמת, ההופעה שברה שיאים. זו היתה נעילה לכל הסבב. עייף ומותש שבתי אל חדרי בבית המלון.

כבר בלובי ראיתי קבוצת ישראלים משוחחים בלהט. ניגשנו, אני וחברי, אליהם, משתפים בחוויות כדבר ישראלי לישראלי בתפוצות. מפה לשם, הם סיפרו שהם מתעדים לצאת לבית הכנסת "נווה שלום", לחוויה תרבותית של שירת הבקשות.

הרגשתי זרם חשמל בכל הגוף.

בקשות. עדס. שבת. שירה. קידוש.

הכל צף לי בגאות אדירה. כל הזיכרונות, הרגשות, החוויות, הריחות, הקולות... גלי צונאמי אדירים של געגועים לימים עברו.

החלטתי להצטרף.

חברי לא ממש הבינו מה לי ולזה, אבל יש דברים שרק מי שהיה שם מבין.

נכנסתי אל בית הכנסת. חבשתי לראשי כובע קסקט, זוכר את הכללים. והנה זה בא: "קל מסתתר...". לפתע הרגשתי איך נשמתי מתחילה לפרוח לה. סכר אדיר ולא מוסבר של רגשות עילאיים פרץ ממני. הבטתי אל הפרוכת, ו"עדס" עלתה מולי כבחיזיון. ראיתי את האנשים הפשוטים, אנשי עמל, השרים כמוני מעות; את הפייטנים הנותנים קולם בשיר, מובילים את הקבוצה בשבילי השירה; את הרב שהיה אומר מהפרשה דבר תורה קצר. את כולם ראיתי פתאום, באים ועולים, כולם שרים ביחד, בסלסולים. ואני - התביישתי, על שעזבתי, זנחתי את מה שהם עמלים כל כך לשמר.

דמעות פרצו ממני. בכיתי כמו תינוק. לראשונה התעמקתי במילים, וניסיתי להבין את המשמעות, את הנעלם ממני, מכל רעיון.

הרגשתי את נשמתי מפצחת את שכבות הרפש שמעליה, אחת אחת. הרגשתי כמו מים טהורים שנשפכים עלי מלמעלה, שוטפים את הכל, מטהרים.

לא יכלתי להפסיק לבכות. זה היה גדול עלי... התחברתי אל המילים, "שימו לב אל הנשמה, מכסא כבוד חוצבה". הרגשתי את נשמתי נוסקת, דופקת דלתות תשובה. "לתת דין חשבון מפעלה". לפתע הרגשתי צורך עז לחזור הביתה - לעדס.

כך בקע ממני גייזר חם של עוצמה – אני מרגיש יהודי. המילים הקדושות הללו חלחלו אלי, נוגעות בי בעצבים חשופים, מזעזעים. ההבנה חלחלה בי - אני שייך, יהודי, אני חלק מזה. מהקדושה, מהטהרה, מהשירה הזכה הזו.

הבנתי שאני מרגיש גאוות יחידה. ואז נפל לי האסימון. "ההיא", לא שייכת ליהודי. ניסיתי להדחיק את המחשבה, ופחד איום צנף בי. החלטתי מיד - אני מזמין כרטיס הביתה. היום.

ומהחלטה – למעשה. יצאתי מבית הכנסת, רץ ברחובות כמו אחוז אמוק, יודע שזו השעה הכי קשה בחיי. לא נכנסתי למלון. תפסתי מונית הישר לשדה התעופה.

הדרכון והארנק היו עלי. ניסיתי לאתר טיסה ישירה לישראל, לא חושב - עושה. הסוכן חזר אלי לעדכן על טיסה שיוצאת בתוך כמה שעות לישראל. והנה, אני על הטיסה, פני לירושלים, משאיר מאחור את הכל.

המילים שם הכו בי, דפקו על לב. מנגד, הפחד לפת אותי. מישהו תופס בציציות ראשי, מנהל אותי כמו בובת מריונטה.

סופו של דבר - אני בישיבת "אור שמח", פוצח בשירה חדשה: "נעם ד' לחזות, נזכה ובשנה הזאת, בוקר תשמע קולי - בוקר...".