"בזמן הכי לא צפוי קיבלנו הודעה: ’יש בשבילכם תינוקת, רוצים אותה?’"

זמן קצר אחרי נישואיהם של ליאור וליאת נחמני, הם שמעו מהרופאים המלצה: "לכו להירשם לאימוץ, כדי שאולי בבוא היום תזכו לחבוק ילד". הרופאים גם המשיכו והמליצו: "התורים לאימוץ ארוכים ביותר, חבל להיזכר בשלב מאוחר מידי. כעת אתם עוד צעירים וחבל שיעברו השנים".

ההמלצה הזו לא הגיעה על בסיס ריק. ליאת בצעירותה אובחנה עם סרטן הדם, היא עברה השתלת מח עצם, כשהתורם הוא אחיה הקטן, וכחלק מהטיפולים דאגו הרופאים לשמר את מה שאפשר, על מנת שבעתיד היא תוכל להרות. "הרופאים אמרו בזמנו: 'כשהיא תרצה להיות אמא, היא תזדקק להתערבות'", מצטטת ליאת, ומוסיפה באירוניה: "כנראה שגם כעת, בגיל 37, אני לא מספיק רוצה להיות אמא..."

ליאת החלימה מהמחלה לגמרי, היא התחתנה בגיל 19 עם בעלה ליאור, ומיד אחרי החתונה הם התחילו בטיפולים שיאפשרו לה להרות. אלא שמהר מאוד הבינו שהמסלול לא יהיה קל וגם לא פשוט. 

"עברנו כמה וכמה סבבים של טיפולים", היא מספרת, "בכולם הבהירו לנו שאין כל הצלחה, אפילו אין עם מה לעבוד, והאופציה היחידה היא לטוס לחו"ל, שם ייתכן שנצליח במה שבארץ לא עלה בידינו".

טיפולים, התמודדות ותקווה

היה זה ארבע שנים לאחר נישואיהם, כאשר טסו ליאור וליאת לבית חולים ברומניה. "החוויה מאותה טיסה זכורה לי כקשה ומזעזעת" היא אומרת, "עברנו מסע שעלה לנו אלפי דולרים, ובסופו של דבר לא זכינו לצערנו לראות את ההצלחה".

הם שבו לארץ, וכנראה בעקבות הטראומה הרגישו שהם לא יכולים לשוב לשם שוב. "החלטנו לעצור את עצמנו למשך כמה שנים ולהמשיך לחיות עם צער וכאב, אך גם עם הבנה שבשלב זה לא נזכה לילדים. אולי בעתיד זה יקרה. הלוואי".

(צילום: shutterstock)

את אומרת את הדברים בפשטות ובהשלמה, אבל ניתן לשער שזה לא היה פשוט בכלל...

"נכון, ברור. להתמודדות שלנו ושל זוגות אחרים במצבים דומים נלווה הרבה מאוד כאב, ואני אומרת זאת מניסיון, כי אני שותפה לקבוצת 'האושר שבדרך' – זוהי קבוצת תמיכה שהוקמה לנשים באזור השומרון המתמודדות עם טיפולי פוריות. הקבוצה מדהימה, היא נותנת לי המון חוזק וחוסן, אך יחד עם זאת אני חווה גם את הקושי של הנשים האחרות, ומבינה שהוא לא מנת חלקי בלבד.

"אצלנו זה היה קשה עוד יותר, כי ידענו שבמצב שלנו ללא התערבות רפואית, אין סיכוי שיקרה משהו, כך שבעצם ישבנו בלי לעשות דבר. ראיתי כל הזמן מסביבי את המשפחות גדלות, ונשים בגילי שנכנסות שוב ושוב להריון בקלות ויולדות, וזה היה מכאיב".

ואז החליטו ליאת ובעלה לעשות את הצעד שעליו הומלץ להם כבר בתחילה, והם פנו להירשם לאימוץ. "תהליך ההמתנה לאימוץ לא קל בכלל", היא מדגישה, "המדינה מסתכלת על האימוץ אך ורק כשירות למען הילד. זה לא שמנסים לעשות חסד עם זוגות שלא נפקדו ולהפוך אותם להורים, אלא חושבים רק על טובתו של הילד המאומץ. כחלק מכך נדרשים בני הזוג לעבור חקירות צולבות בהן מוודאים את כשירותם, במשך שנה נדרשנו להגיע לשיחות עם עובדת סוציאלית, ולאחריהן גם נדרשנו לעבור מבחן פילת. התבקשנו לכתוב את סיפור חיינו בכתב יד שהועבר לגרפולוג, והיו גם קריטריונים טכניים בהם היינו צריכים לעמוד, כמו למשל שהורים מעל גיל 43 לא יכולים לאמץ תינוק מתחת גיל שלוש שנים".

(צילום: shutterstock)

ליאת נותנת דוגמה לאחד המכשולים הסבוכים במיוחד: "בין היתר נדרשנו להגיש לוועדה אישור רופא על כך שמצבנו הרפואי תקין, ואף להביא סקירה של ההיסטוריה הרפואית שלנו. הרופא בוועדה ראה שהייתי חולת סרטן, והחליט לבקש בקשה נחמדה: שאמציא לו אישור רפואי לכך שאהיה בריאה מעתה ועד עולם. זה היה כל כך הזוי... לבסוף החלטתי להפנות אותה לאחד האונקולוגים שטיפלו בי לפני עשרים שנה, והוא כתב לרופא שהוא לא אלוקים ולא יכול להבטיח כלום, אך הוא יכול להבטיח שאני עושה בדיקות מעקב כמו שמבקשים ממני – אחת לכמה שנים, ואני בחורה נהדרת ויכולה להיות אמא מדהימה. אני משערת שזה הספיק, כי מאז לא חזרו אלינו עם הדרישה הזו..."

"ואז הגיעה הבשורה"

חלפו כמה שנים מאז הגשת הבקשה, וכאחת עשרה שנים אחרי נישואיהם, קיבלו ליאת ובעלה את הבשורה מהעובדת הסוציאלית על כך שהם מתקרבים לראש התור, מה שאומר שהם רשאים להתחיל לעבור קורס לגידול ילד ראשון, שבסופו יקבלו אישור חתום על כך שהם רשאים להיות הורים.

כל מפגש בקורס נמשך לדבריה כמעט יום שלם אינטנסיבי. "את עוברת את הקורס בתחושת חוסר ידיעה", היא מתארת, "את לא יודעת מתי תקבלי את הילד, וגם לא יודעת אם זה יהיה בכלל בן או בת, גם לא את הגיל המדויק שלו או את הרקע ממנו הוא יגיע. את מצויה בחוסר וודאות גדול מאוד, וצריכה להכין את עצמך לכל דבר".

באחד המפגשים של הקורס, שוחחה איתם אמא מאמצת. "אחד הדברים שהיא אמרה לנו, ואחר כך שמעתי אותו גם מנשים נוספות שאימצו ילדים, הוא שההודעה על כך שמצפה לכם ילד, מגיעה תמיד בזמן הכי לא צפוי. גם במקרה שלנו זה היה בדיוק כך".

מתי זה קרה?

"עוד לפני שזה קרה עברו עלינו כמה חודשים בדריכות לא רגילה", מציינת ליאת, "במשך חצי שנה הסתובבתי בכל מקום כששני המכשירים הניידים שלי צמודים אליי, ואני יודעת שייתכן שאקבל את שיחת הטלפון בכל רגע נתון. חששנו לקבוע חופשות או לצאת מהבית לכמה ימים, כל הזמן נערכנו להודעה המיוחלת. בסופו של דבר היא הגיעה, כפי שכבר הכינו אותנו, בזמן הכי לא צפוי – היה זה במוצאי ראש השנה. העובדת הסוציאלית התקשרה לנייד של בעלי, והוא העלה אותה על הרמקול. שמענו אותה שואלת חמש פעמים: 'יצא כבר החג?' שכן היא לא הייתה דתית, וכנראה המתינה בדריכות כדי לוודא שהחג כבר יצא ואפשר להתקשר אלינו. בינתיים התחלנו להבין שהפעם יש לה בשורה, והיא אכן עדכנה בכך שמחכה לנו תינוקת בת שלושה וחצי חודשים, שזה גיל נדיר מאוד כדי לקבל לאימוץ. היא סיפרה איך קוראים לה והוסיפה עוד כמה משפטים עליה. סיכמנו שניפגש למחרת במשרדים של השירות למען הילד, שם נשמע עליה קצת יותר".

ליאת מציינת כי על פי הנוהל המקובל - יומיים מאז השיחה הראשונית צריכים בני הזוג להשיב באופן סופי אם הם רוצים את הילד. "אבל כשנפגשנו עם העובדת הסוציאלית למחרת והיא הציגה לפנינו שתי תמונות של התינוקת, כבר לא יכולנו עוד לשמוע כלום. ישבנו ובהינו בתמונות כשברור לנו שזה זה, בכלל לא חשבנו על אפשרות אחרת. מצידנו היינו מוכנים לקחת את הילדה באותו רגע, אלא שהבהירו לנו כי כשמאמצים תינוק יש להיפגש אתו כמה פעמים לפני שלוקחים אותו, כאשר מספר הפגישות נקבע על פי גילו – על כל חודש חיים יש לעשות פגישה אחת, כך שבמקרה שלנו היה צורך בשלוש פגישות".

השבוע שעבר עליהם בין ראש השנה ליום כיפור, היה העמוס ביותר בחייהם. "בתחילה הייתי צריכה לעדכן את המנהל שלי בכך שאני יוצאת לחופשת לידה, מה שאכן מגיע לי על פי חוק", מציינת ליאת, "אחר כך נסענו לבית הילדים כדי לפגוש את התינוקת לראשונה, וזו הייתה חוויה מאוד מוזרה – מצד אחד זו הילדה שלך, אך מצד שני את לא מכירה אותה ולא יודעת איך לדבר איתה. מאוד התבלבלנו באותו מפגש.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"קיבלנו רשימה של פריטים שונים שאנו צריכים לקנות לה לקראת בואה הביתה, כשבכוונה הדגישו לנו את הפריטים שהיא רגילה אליהם – כמו חברה מסוימת של טיטולים או תחליף חלב מסוג מסוים, מוצצים, וכן הלאה. כמובן שהיינו צריכים לקנות גם בגדים, עגלה וכל הציוד מהתחלה עד הסוף, כי בעצם לא היה לנו שום דבר בבית. תוך כדי כך גם יידענו את האחים והמשפחה הקרובה בבשורה המרעישה והמשמחת.

"במבט לאחור אנחנו צוחקים על עצמנו, כי נצמדנו לכללים ב-100% והקפדנו לקנות בדיוק  מוחלט מה שדרשו מאתנו. כך למשל חיפשנו בכל סופר אפשרי דווקא מרכך כביסה מסוג מסוים, כי הסבירו לנו שזה  מה ש'הכי מתאים לתינוקות', גם לאחר מכן, כשהתינוקת הגיעה אלינו, נצמדנו לכללים ולא סטינו ימין או שמאל. אחת ההנחיות הייתה שאין להוציא את הילד החוצה במשך השבועיים הראשונים, כדי שיקלוט את ההורים ואת הבית החדש בו הוא גר, וכן שאסור לאף אחד חוץ מההורים להרים אותו, כדי שיבין שיש לו הורים חדשים, ולא צוות של מטפלות כמו שהיה בבית הילדים. אנחנו היינו קשוחים מאוד בנושא, וברור לי שבפעם הבאה זה לא יהיה עד כדי כך. פשוט הרגשנו כל הזמן שאין לנו את האינסטינקטים הטבעיים, ולכן אין ברירה חוץ מאשר להיצמד להנחיות במלואן".

כמה זמן עבר מרגע הבשורה ועד שהתינוקת הגיעה?

"במקרה שלנו זה היה מהיר מאוד – קיבלנו אותה עוד לפני יום כיפור, אבל יש גם מקרים בהם זה מהיר אפילו יותר, ויש לי חברה שהודיעו לה שיש לה ילד, ואחרי שעתיים הוא כבר היה אצלה בבית".

לא שונה, לא חריגה

שבע וחצי שנים חלפו מאז היום בו הגיעה התינוקת הקטנה לביתם של ליאור וליאת, וכיום היא כבר לומדת בכיתה ב'. "ילדה מוכשרת ונבונה שממלאת אותנו באושר עצום", מעידה ליאת בגאוות אם שאי אפשר לטעות בה.

היא מכירה את הסיפור שלה? היא יודעת שהיא מאומצת?

"כן, היא מכירה את הסיפור מקרוב, וגם חיה אותו. זה לא שזה מעסיק אותה כל היום, אבל הכנו לה ספר קטן עם התמונות שלה מבית הילדים, והיא יודעת שלקחנו אותה משם. בשנים האחרונות היא מבקשת שוב ושוב אח קטן, ואנחנו מסבירים לה שהבטן של אמא לא יכולה בשלב זה להכיל תינוק, אבל הגשנו בקשה לאימוץ של ילד נוסף, ואולי זה יקרה בהמשך, מה שאכן נכון. בכל מקרה הדגשנו לה שהתינוק שנקבל לא יהיה גדול ממנה, כי היא הבכורה שלנו".

גם החברות בכיתה יודעות על האימוץ? הן מודעות לכך שהיא שונה?

"כן, גם החברות וגם המורות יודעות זאת, אך בכל זאת יש מידי פעם הזדמנויות בהן הדברים מועלים מבלי לשים לב, כמו כשמספרים על רחל אמנו שהייתה עקרה והבת שלי מיד חושבת עליי, או כשלמדו בשיעור על הפתגם 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ', והמורה ביקשה לשמוע מכל אחת במה היא דומה לכל אחד מההורים שלה. בעוד שרוב הילדות סיפרו על דמיון חיצוני, בתי בחוכמתה הבינה שהדמיון שלה להורים הוא במעשים, והיא השיבה שלמשל היא דומה לאבא בכך שהוא אוהב לעזור לאנשים.

"אבל באופן כללי זה ממש לא מעסיק אותה. הילדים שלומדים איתה כיום הם כאלו שהיא מכירה עוד מגן הילדים, היא לא נראית להם שונה או חריגה, וטוב בעיניי שזה ככה".

היית ממליצה גם לזוגות אחרים לעבור תהליך כמו שלכם?

"אני לא בטוחה. מדובר במסע מאוד ארוך וקשה, כשאף אחד לא מבטיח לך שבסיומו תקבל מה שאתה רוצה. המדינה שלנו היא מדינת רווחה וחוששת מאוד מנושא האימוץ, זו הסיבה שרוב הילדים נשלחים כיום לאמנה, ולכן התורים לאימוץ ארוכים כל כך.

"המסר שלי לאנשים במצבים כאלו הוא אחר – אנחנו לא מתכננים את החיים שלנו ולא יודעים להיכן הם יובילו אותנו. אנחנו לא יכולים לבחור אם לאמץ או ללדת, וגם לא את הדרך שנעבור עד שנגיע לשם. אבל אנחנו כן יכולים לדאוג לעצמנו לדברים שיעשו לנו טוב, להקיף את עצמנו רק באנשים שגורמים לנו לשמוח, להתרחק ממפגשים קשים שמצערים, וגם לא לערוך השוואות כל הזמן עם זוגות אחרים..."

את הדברים מציינת ליאת גם בהרצאות שהיא מוסרת, ובין היתר בערב ייחודי שעומד להתקיים במוצאי שבת פרשת משפטים, כ"ז שבט, באולם גולה בפתח תקווה. "במהלך הערב אני עומדת להופיע יחד עם נשים נוספות שמצויות בטיפולים, אנחנו נדבר על הכל ברצינות וגם בצחוק, ננסה לתת כוח גם לנשים אחרות", היא מפרטת.

ליאת מדגישה לגבי עצמה שהיא עדיין לא התייאשה. "אני עדיין חולמת שאזכה יום אחד בהריון, ואולי זה עוד יקרה, בינתיים אני רואה לעצמי שליחות לתת לאנשים לטעום קצת ממה שעובר על נשים שממתינות, להראות להם איפה אנחנו נמצאות, ולהסביר מה צריך להגיד כשפוגשים אותנו. באופן אישי לקח לי הרבה שנים לצאת החוצה ולדבר על זה, אבל כיום אני מבינה שזוהי לגמרי השליחות שלי".