על כנפי נ(ו)שרים: כמה שווה ילד אחד שהסתפר לא כמו שמקובל?

הרב אורי זוהר שליט"א סיפר כי בחתונת נכדו שלמד בישיבת מיר, פגש אותו ראש הישיבה הרב אריה פינקל זצ"ל ואמר לו בהתלהבות רבה "אני אוהב מאוד את הנכד שלך, הוא כן".

הרב זוהר שהתרשם שיש כאן תגובה חריגה, סיפר לאחר מכן לנכדו את מה שהרב אמר, והתעניין למה הוא זכה לכזו קרבה והארת פנים מראש הישיבה וכנות זו מה טיבה. הנכד סיפר: כשלמדתי בישיבה ניגשתי פעם אחת לראש הישיבה ואמרתי לו בפתיחות: "יש לי בעיה, אני כל היום חושב על בנות...".

הגאון רבי אריה פינקל ענה לו מיד: "גם אני! עכשיו בוא נחשוב ביחד מה עושים!...".

"בתגובה זו, ששידרה הכלה והעלאת הערך העצמי שלי, כי הרב מגלה לי 'סוד' שלו, ועוד 'מתייעץ' איתי מה נוכל לעשות", אמר הנכד, "'קנה' אותי ראש הישיבה, ומאז נהיינו קרובים מאוד, ונפתחתי אליו לקבל ולשמוע ממנו ומתורתו כל דבר".

סיפור "הינדיק" מעודכן שכזה שזכינו לראות בדורנו, מבטא את חשיבות ההצטרפות והעלאת הדימוי העצמי אצל כל אדם כתרופה גנרית ובמטרה להניע אותו לתהליך חיובי ומקדם.

הכל בראש!

שנים מספר שאלתי את עצמי מדוע אחד מהסממנים הבולטים של מרידה אצל נער בנשירה גלויה יתבטא בתספורת שונה ומוזרה? כזו שגורמת לרוב לחיכוכים מעשיים עם הבית והמסגרת?

פעם אחת אזרתי אומץ ושאלתי את הנער שישב מולי את השאלה הזו בצורה כנה וגלויה.

התשובה ששמעתי היממה אותי למשך תקופה: "אתם הרבנים טוענים תמיד שלא אכפת לכם החיצוניות, רק הפנימיות. אז הנה לכם... נראה אם מה שמעניין אתכם עכשיו זה רק התספורת שלי, או שאתם יודעים להסתכל גם על הפנימיות שלי!".

גיליתי שלפחות במקרה של הנער שישב מולי, התספורת היא ניסיון זעקה אחרון לעזרה. "תצילו אותי מעצמי". תעזרו לי למצוא את עצמי הפנימי בתוך כל התסבוך והבלבול שסובבים אותי. תוכיחו לי שאתם אוהבים אותי ורואים בי אף מעבר ל"מסכה" ששמתי על עצמי...

אחת מהבעיות המרכזיות שבולטת לרוב אצל הנערים הנושרים הנמצאים במצב מתקדם יותר של דרדור, היא עניין הדימוי והתפיסה העצמית שלהם.

הבעיה לא מתחילה בתספורת, היא מתחילה בראש.

לצורך כך מוטב אולי לפני כן להבהיר לעצמנו תחילה את עמדת התורה באשר לאנשים במצבם, בכדי שנוכל בנקל להעביר ולהחדיר את המסר הלאה אליהם ולהכיר בנקודת הפנים האמיתית והמהותית שיש בהם, בנו ובכל אחד בשונה מהסטיגמות הקיימות והמדוברות.

מה ערכו האמיתי של "ישראל שחטא"?

הגמרא בסנהדרין (מד ע"א) מביאה כי כל אדם בישראל, אע"פ שחטא – "ישראל הוא", וממשילה את הדבר למה שאומרים אנשים על אסא (הדס) שנמצא בין קוצים, שעדיין שמו בעולם (עדיין קוראים לו) "אסא". גמרא זו מהווה המקור לכך שיש ערך גם לישראל שהתקלקל וחטא.

החידוש עפ"י המשל הוא שלא אומרים שהוא עצמו הזדהם, התלכלך וכדו' אלא שהכל זה חיצוני (הקוצים הם סביבו), הוא עצמו נשאר בשלמותו, כמו יופיו של ההדס שנשאר בעצמותו הדס כבתחילה, אלא שהקוצים סביבו (לא הובא בגמרא משל על תפוח שנרקב וכדו').

נושא זה חיוני מאוד בעבודה מול נער נושר ובתפיסה אישית ראשונית מצידנו, לחלק בין הנער עצמו, שכולו טוב, לבין המעשים שלו שלרוב אינם טובים.

ישנה חובה לבודד גם בראש שלנו בין הנער למעשיו, בבחינת "יתמו חטאים" ולא "יתמו חוטאים".

גם כאלמנט טיפולי ישנה חשיבות רבה לטרמינולוגיה בגישה לפתרון דברים, וישנו צורך ליצור סדק ולבודד את הבעיה מהנער. לתת לו להגיע לתובנה שלא הוא הבעיה, אלא יש לו בעיה חיצונית, עמה הוא יכול וצריך להתמודד, וגם להתנתק ממנה לאחר תהליך נכון.

בגמרא במסכת ערכין אנו מוצאים שני מושגים של הקדשות: "ערכי עלי" ו"דמי עלי".

ההבדל בין הסוגים השונים הוא ש"ערך" הוא דבר קבוע עפ"י התורה (ולפי גיל), ובין הגילאים 20-60 יש אותו הערך לאדם באשר הוא: צדיק, רשע, יפה, מכוער וכו'.

לעומת זאת, ב"דמי עלי" בודקים מה שוויו האישי והאינדיבידואלי של האדם. יש עבד שמלטש יהלומים ושוויו רב, ויש עבד שמטאטא מדרגות.

גם בערך האדם בעולם קיימות באופן גורף שתי הבחינות הללו.

ערך בסיסי של "ישראל שלם" יש לכולם (כמעט) – "כל ישראל יש להם חלק", והוא אחיד ונשאר תמיד, גם בישראל שחטא.

מאידך, ודאי שאין מנוס וישנה גם בחינה נוספת והבדל בעבודה האישית ששווה דמים שונים. אינה דומה עבודה של צדיק לעבודה של רשע. אך זו כבר הערכה שונה ונוספת של התוצאה, הנוגעת באופן אישי לכל אדם ואדם.

בפרשת כי תשא אנו מוצאים בדומה לכך את עניין "מחצית השקל" המהווה ערך אחיד ומשותף לכלל כולו. האיסור להרבות או להמעיט מאותה המחצית תקף לכולם, וכסף זה הולך באופן מוגדר מטרה לבניין האדנים – התשתית, היסודות. ללמדנו שהתשתית אחידה וגורפת לכולם ונשארת בכל מצב.

לעומת זאת מלבד מחצית השקל תרמו כל אחד ואחד "לפי נדבת לבו" ולפי יכולתו להתחייב לבניית המשכן, בצורה לא אחידה, כדי ללמדנו שוב את היסוד הנ"ל, שאמנם התשתית, הבסיס של כל יהודי וערכו אחיד לכולם. וממנו א"א 'לרדת' או 'לעלות' ולכן גם 'ישראל שחטא' נותר ישראל כאמור. אלא שישנו רובד נוסף ואחר לגמרי שבו כל אדם יכול להיות יותר או פחות, וזה ברמה המעשית של התוצאה של מה נדרש ומה יוצא מהאדם.

מחוץ לגבולות

אחת הבעיות הגדולות של הנשירה מתחילה כאמור בראש.

לבחור שחצה את הקווים וחטא נדמה שהוא כבר מחוץ לגבולות, שהוא עבר כברת דרך והגיע לנקודת האל חזור, מחוץ לקונצנזוס הנורמטיבי אליו הורגל חברתית או משפחתית. שהוא השתנה, שמשם כבר אין דרך חזרה, רק להידרדר הלאה.

ישנם היבטים תרבותיים נוספים. בהכללה גסה ניתן לחשוב כי התפיסה המזרחית תכיל יותר פתיחות לשינוי, ולא יהיה נדיר לראות את השונות הזאת בבית הכנסת או בכל משפחה. החום והקרבה עשויים לשמר את הנער הנושר, שירגיש יותר "נורמלי".

לעומתה, התפיסה האשכנזית תזדרז על פי רוב להסתייג, להרחיק ולהגביל אינסטינקטיבית את הנער השונה בסגנונו ובלבושו מהבית, לבל "ירקיב" את שאר האחים, או גרוע מכך - לבל יעשה נזק תדמיתי למשפחה ולשידוכים של שאר הילדים. יש לכך גם השפעה מסוימת לחיוב, כאשר הגבולות המוצבים ברורים יותר, ואולי אף מונעים מהנער לנשור ולהתייצב בהמשך, כאשר הוא יודע שלא יקבלו אותו בצורה כזו, בשונה ממה שקורה במשפחה מזרחית מצויה.

אמנם קיימת כיום ביקורת על הגישה הקרה והמחמירה, אך גם שם רוחות אחרות מתחילות לנשב מנגד אף באזורים אלו.

השבוע סח לי ידיד על סיפור שיהודי, אב לשני בנים נושרים, שידך את אחד מילדיו האחרים עם משפחה מיוחסת וחשובה מאוד. היהודי לא הבין איך המחותן מסכים להשתדך עם כזה "תיק", אבל פחד לשאול באירוסין...

בחתונה, כאשר נוצרה הזדמנות פז, הוא אזר אומץ ושאל דוגרי את המחותן: "ראית שיש לי שני בנים של"ע ירדו מהדרך?". ענה לו המחותן: "ראיתי".

"ולא פחדת?", המשיך ושאל אותו היהודי.

"פחדתי מאוד!", ענה המחותן, "לכן בדיוק הלכתי לשאול בעצת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל... והוא אמר לי: 'זה שיש שני בנים של"ע ירדו מהדרך, זה לא נורא - הדור קשה... אבל אני מציע לך לבדוק אם הם שומרים איתם על קשר, ואיך... אם הם יודעים לקבל אותם באהבה - כדאי לך להשתדך איתם!...".

קרועים מבפנים

נער שנושר נמצא במצב שהוא מרגיש קרוע מבפנים. גם ככה הוא סוחב על עצמו משקעים של חוויית כישלון אחת גדולה.

הוא לא טוב בגמרא כמו אחיו הקטן שההורים משבחים מידי שבת, הוא אפילו לא מצליח לתפקד בבי"ס או בישיבה כמו אחיו הקטנים וזוכה תדיר לגערות מהרבנים והמורים, מאכזב שוב ושוב את ההורים האהובים שלו, ושומע גם את הלחישות המודאגות מסבא וסבתא, והאמת? שהוא הכי מאוכזב מעצמו ומהחברים שמקיפים אותו, מהנושאים שעולים והמעשים שנעשים כשהם ביחד.

(צילום: shutterstock)

הוא לא שלם עם זה ולא טוב לא. הוא חי בסתירה ובדיסוננס משווע ובשלב כלשהו חושב שאם הוא יפרוק עול בצד אחד שמושך אותו, הצד שקל לו להסיר ושהוא "שונא" כל כך כרגע, אז יהיה לו יותר קל. אולי אז יהיה לו יותר טוב? ניסיון קצר גם מוכיח לו שהוא מקבל חיזוקים מהחברה השלילית, ולראשונה הוא מרגיש ש"מצא את מקומו", ולפחות במשהו אחד הוא טוב - בלהתנהג רע.

וכך, שונה וחריג בנוף הוא חש כי הוא כבר יצר קרע שאינו ניתן לאיחוי, אך האמת שצריכה להיאמר לו בשעה זו ולהיות  נר לרגליו היא שישראל שחטא הוא כמו הדס.

הקוצים הם אמנם סביבו וסביבתו הטבעית השתנתה, אך הכל חיצוני בדיוק כמו קליפה. הוא לא רקוב מבפנים, כי אי אפשר להירקב מדרגת יהודי ישראלי. יהודי נשאר תמיד יהודי מבפנים. זו רק הסביבה שלו שהשתנתה לקוצים. אלו רק קליפות שאפשר לקלף לאור ה"אני" הפנימי, אותו אני שלפעמים פורץ רק לדקות מספר ברגע של עילוי חושים ביו"כ ולא מושפע בכהוא זה בעצמותו. אנחנו חייבים להאמין בו שהוא עוד ימצא את הכוחות ואת ה"אני" הפנימי שבו.

במדרש מובא כי ישראל נמשלו לאגוז. מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקויות הרבה ואין מעשיהן נמאסין. שוב רואים כי תערובת הרע בטוב היא חיצונית בעלמא, בחינת קליפת האגוז הקשה. אין לה דריכת רגל ושום השגה על פנימיות האגוז המלא בכל טוב. כך גם השפעה חיצונית על יהודי היא רק "חיצונית", אך בליבו פנימה יהודי נשאר יהודי באשר הוא.

לנוער נושר חסר בעיקר ברצון ועד שמגיעים בעצמם לבשלות הרגשית הם מוגדרים כ"אנוסים" לכל דבר ועניין. אין עניין ב"כפיה דתית" נוספת ומשניאה, אין מקום לגילויי אשמה ויש הרבה מקום לסבלנות, אמון ואמונה.

חוץ מ"אחר"(?)

בשונה מכל התיאוריה הזו, שכל אדם חוטא נשאר בעל ערך באותה מידה, נבחן גם מקרה חריג וקיצוני ביותר שעלינו לנתח מנגד כיוצא מן הכלל - את סיפורו של אלישע בן אבויה, "אחר", בגמרא בחגיגה (טו ע"א), שמהווה סתירה לכל מה שראינו עד כה, ובעיקר לברר מה הסיבה לשוני הזה.

נקודת הפתיחה של אלישע בן אבויה עצומה מלשער: הוא תנא, ולא סתם תנא - אלא תנא כזה שנכנס ויצא בשלום מה"פרדס", כמובא שם שהזכיר שם מפורש של מלאך ונעזר בו, שגם אחרי ששנה ופירש, ר' מאיר היה ממשיך ללכת אחריו ברגל בשבת כש"אחר" נוסע על חמור ומחלל שבת בפרהסיא, בטענה שנשמעה מר"מ שזה "פיקוח נפש" לעולם התורה להפסיד את התורה של אלישע, ושאין לו מישהו אחר ברמתו ללמוד ממנו תורה כזאת, והיא חייו, ופשוט אין לו ברירה.

כשמגיע "אחר" לקצה תחום שבת ואומר לר"מ שיחזור בו שעומד לעבור את התחום, ור"מ ממשיך לנסות לשכנעו לחזור בו מהדרך אליה הוא הגיע, כמובא שם בסיפורים בגמרא, אלישע עונה לו שהוא שמע כבר מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים - חוץ מאחר", כלומר שאין לו תקנה.

ר"מ ממשיך ומתעקש כדי שתינוקות יפסקו לו פסוקים ("נבואה קטנה"), וכל תינוק אומר פסוק גרוע יותר במשמעותו (מאחד משמע שהנזק הוא כלפי חוץ, מהשני שהנזק הוא פנימי) וכך זה קורה בי"ג בתי כנסת, עד שהאחרון פוסק סופית "ולרשע אמר ה'...", גירוש סופי מהקב"ה.

מבואר בגמ' שאותו תינוק היה מגמגם, ואלישע שמע ("טעות פרוידיאנית") במקום "ולרשע" - "ולאלישע" אמר ה'... לפי גירסא אחת בגמרא, אלישע קם בזעמו ורצח נפש את אותו התינוק.

מה רואים מכך?

סתירה מהותית ובלבול בדימוי ובתפיסה עצמית.

מחד, מתגובתו רואים שאף על פי שהוא בעצמו אמר כך ששמע מאחורי הפרגוד וכו' עדיין כששמע זאת ממישהו אחר (התינוק) - הוא זעם עד כדי רציחה אולי, משום שגם כשאדם אומר על עצמו את הגרוע מכל, בפנימיותו הוא משאיר עוד איזה פתח קטן של אמונה בעצמו, שיכול לחזור בתשובה, והוא רוצה לשמוע את זה גם ממישהו אחר שיגיד לו את זה ויחזק את זה אצלו. כאשר הוא שומע מאחר אותו דבר זה נשמע לו נחרץ יותר וסותם לו את הגולל, מה שגורם לו להתפרצות ברברית ובלתי נשלטת.

מאידך, למה אחר שמע "ולאלישע" במקום "ולרשע"? כיון שזה מה שהתאים לו לשמוע! שאין לו סיכוי. שהוא "קורבן".

אדם שומע מה שרוצה לשמוע. הוא רצה להיות "אחר", וממילא כשבת הקול אמרה "חוץ מאחר", הוא זה שהחליט וקבע לעצמו שהוא ה"אחר" הזה.

הוא בעצמו הפך את עצמו לאחר, מתוך אמונה וקיצוניות שהוא חריג, אחר וחסר תקנה. ובכוונה תחילה גרם זאת לעצמו כששמע זאת בכל מקום, כדי לסתום לעצמו את הגולל.

אבל אליבא דאמת לכל אחד ואחד באשר הוא ובאשר עשה כאשר חטא נאמר "שובו בנים שובבים" חוץ ממי שרואה את עצמו כ"אחר" - כשונה, כאחד שאין לו תקנה, כי באמת לכל מי שרוצה ויש לו אמונה בתקנת עצמו, לא משנה היכן הוא נמצא ולאן הוא הגיע, הוא עדיין אותו "אסא נקי", הדס יפה. וכל הזבל והקוצים זה רק מבחוץ.

הכוח של הנ(ו)שרים...

פרשתנו היא השורש לכל נשמות ישראל שהיו במעמד הר סיני, הלוז שמחבר כל יהודי באשר הוא לשורש נשמתו, לעצמו ופוטנציאל הגלום בו, וכך גם ההבטחה האלוקית האמורה בפרשה זו - "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

מבאר על כך סנגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בספרו "קדושת לוי": "הנשר נקרא בשמו נשר, על שמזמן לזמן נושרים כל נוצותיהם, ומתחדשים נוצותיהם מחדש, וכוח זה נתן הקב"ה לישראל בקבלת התורה, שגם כשנפל בעבירה ח"ו, עדיין יכול הוא להתחדש כנשר...".

כוח זה מצוי לא רק ב"נשרים", אלא גם ב"נושרים".

בכוחנו לכוון אותם ולגרום להם לחדש את כוחותיהם מחדש, לעזור להם ללמוד על עצמם, לשנות את התפיסה שלהם לגבי עצמםלטובה, ללמוד מנפילותיהם וכישלונותיהם ולתעל אותם למסלול של הצלחה והתגברות בס"ד.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.