"אתה רוצה להיות זמר, דודו? פועל בזבל, זה מה שתהיה!"

הוא הביט בי במבט חודר. נקראתי אליו אחרי הפרעה כלשהי בכיתה. הייתי ילד די שובב, קצת מבולבל וחסר כיוון, והנה הגעתי שוב אל המפגש עם אותה דמות חינוכית שלא אציין את שמה ותפקידה, כדי לא להיגרר למחוזות השיימינג. למעשה, לא בטוח שהוא-עצמו זוכר את המקרה, אבל אני זוכר גם זוכר את השיחה שנחרטה בראשי.

היום, אגב, אותה שיחה לא היתה יכולה להתקיים בשום צורה בעולם נורמטיבי. אנו חיים בתקופה של מודעות עצמית ופוליטיקלי קורקט. זה מצוין וחשוב, אבל נראה לי שלפעמים גישת הפרווה קצת מכבה את כישורי ההתמודדות שלנו. לא פעם יוצא לי לחשוב לעצמי: אם הייתי הולך לטיפול פסיכולוגי על כל דבר לא נעים שקרה לי בילדות ובנעורים – וכמו לכל אחד, היו לא מעט כאלה - אז כנראה שהייתי צריך לפרנס סוללה של פסיכולוגים עד גיל פנסיה. לשמחתי, מעולם לא נזקקתי לזה. בסופו של דבר, כל דבר כזה רק חישל אותי. נכון שכל אחד לוקח את זה אחרת, ואחרים היו עלולים להיפגע משמעותית, אבל אני כאן כדי לספר את החוויה האישית שלי בלבד.

נחזור אל אותה שיחה בבית הספר.

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, דודו?", הוא שאל והתרווח לאחור.

כיוון שלימודים לא היו בראש מעייני באותה תקופה, תיארתי לעצמי שלא אהיה פקיד בבנק או רואה חשבון. התחלתי לחשוב – מה אני באמת רוצה להיות? ואז נזכרתי באדם. הוא היה בזמנו הזמר הכי מפורסם בישראל. צעיר, קול צרוד, בנדנה אדומה. בטח יש לו גם מלא כסף.

"אני, אהמממממ", כחכחתי (טוב, האמת היא שאני לא זוכר שבנקודה הזו בדיוק כחכחתי, אבל תנו לי רגע לנסות להכניס כאן קצת דרמה). "אני רוצה להיות כמו אדם".

"איזה אדם?", גבותיו התחברו זו לזו.

"אדם, הזמר", עניתי בקצרה.

הוא שוב התרווח בכסאו, כנראה חשב כיצד להגיב. ואז שאל בשקט "אז אדם? אתה רוצה להיות כמו אדם?".

"כן", אמרתי בעליצות. רציתי להאמין לרגע שהוא מזדהה עם החלום שלי.

פתאום התכרכמו פניו והוא האדים. "אתה רוצה להיות הזמר אדם, דודו?", וכאן זה הפך לצעקה של ממש, "פועל בזבל, זה מה שתהיה!".

אני כבר לא זוכר את המשך השיחה, אבל אני כן זוכר שבמקום להיעלב, להסתגר, לחרוט את האירוע הלא-נעים הזה כטראומה שתצדיק ירידה נוספת – לקחתי את זה למקום אחר, וניסיתי לשפר את ההתנהגות מכאן ואילך. הוא הצליח לנער אותי דווקא בצעקה שנחרטה עמוק, ובהקשר חיובי דווקא. זה מזכיר לי סיפור מפורסם על הרב מיכאל לסרי, שניסה לדבר על לבו של בחור שרצה להתחתן עם גויה, ואחרי כל החסימות וההתעלמות מהדיבור הרך והמלטף – הרב שינה כיוון ופשוט החל לצעוק עליו בכל הכוח. דווקא זה היה מה שבקע את החומות, וגרם לאותו בחור לחזור בתשובה, בסופו של דבר.

עכשיו שיהיה ברור, לפני שתדווחו עליי לד"ר יצחק קדמן - אני לא בעד צעקות כלפי תלמידים רכים, כן? ובטח שלא לנבא שהם יעבדו בזבל (ולא שזה דבר רע. כל עבודה מכבדת כמובן את בעליה). יש ילדים שזה עלול לגרום להם לטראומות לאורך שנים. אבל במקרה שלי, בשורה התחתונה, במבחן התוצאה – הטלטול הזה עשה לי רק טוב, גם בדיעבד וגם בזמן אמת. הייתי צריך מישהו שיציב לי מראה, שיראה לי לאן חוסר הלימוד שלי עלול לקחת אותי, שימחיש לי עד כמה החלום שלי מנותק מהמציאות. הייתי יכול לצאת כבוי ומתוסכל, אבל תודה לאל, לקחתי את זה למקום חיובי. למרות, ואולי בגלל, הצעקות והטחת הדברים.

היום אני רואה את אותו איש חינוך מדי פעם בהזדמנויות שונות. אנו משוחחים באווירה נעימה וידידותית, ואני לא יכול שלא לתהות אם הוא זוכר את אותה סצנה. אבל תוך כדי כך, בלב אני אומר לו תודה. באמת תודה. אולי מקרים אחרים כאלה עבדו פחות טוב, אבל אני מודה לו במקרה הספציפי שלי. בסוף שנינו טעינו לגבי התחזית (אני לא הפכתי לזמר פופ מצליח – אבל גם לא לפועל בזבל. אבל לכו תדעו, יש לי עוד זמן עד לפנסיה) – אבל צדקנו במהות. הוא בניסיון לנער אותי, ואני בהחלטה הלא-מודעת-לעצמה, לקחת את הצעקות החמוצות, לקבל מהן לקח וביקורת עניינית, ולהפוך את כל זה ללימונדה.

אז מה המסקנה, בפרט כאדם בוגר? שצריכים לקבל ביקורת באהבה, גם אם היא באה באריזה עוקצנית ולא מספיק מלטפת. בתוך הביקורת החמוצה עשויות להסתתר המון תובנות, ובמקום לדחות אותה על אוטומט – אפשר וחשוב להוציא ממנה את העיקר, ולהשתמש בה כסוג של מתנה. לא פחות.