פרשת יתרו: מי שלא קדוש, לא יכול לקדש אחרים

כשמעיינים בתיאור מאורעות הימים האלוקיים של מעמד הר סיני, רואים שהמילים "קידוש", "הגבלה", "כיבוס", חוזרות על עצמן שוב ושוב: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות י"ט, י'). "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם" (י"ב). "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (י"ד). "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (ט"ו). "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל השם יִתְקַדָּשׁוּ" (כ"ב). "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (כ"ג).

האם קידוש והגבלה הם לא הפכים המבטלים זה את זה ושוללים האחד את השני? הרי "קידוש" משמעותו התמסרות מלאה לתכלית מסוימת ודביקות מוחלטת למשימה אחת, בדומה לחתן האומר לכלתו: "הרי את מקודשת לי". כאן, במעמד הר סיני, הקידוש הנדרש הוא מסירת כל הישות העצמית להשם היחיד והמיוחד ודביקות מוחלטת בהשם. ואילו ההגבלה, קביעת הגבולות, העצירה והריחוק, מרסנים אותנו ומצביעים על המחיצות שעדיין מפרידות ביננו לבין השם.

הקידוש קורא לנו להתקרבות מלאה אל השם, ואילו ההגבלה מגבילה אותנו ושמה כביכול מעצור ביננו לבין השם. מה פשר הדבר?

ראשית, הקידוש וההגבלה הם ביטוי של שתי המצוות שמשלימות אחת את השניה - "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו', ה'), ויחד עם זאת – "אֶת השם אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י', כ'). אהבת השם (קידוש) ויראת השם (הגבלה). שילוב של אהבה ויראה היא הדרך הנכונה (לא נרחיב על כך במסגרת זו).

יותר מכך. הקידוש ביהדות חייב לבוא לידי ביטוי בעיקר על ידי הגבלה וריסון היצרים. כלומר, בשונה מדתות רבות שעיקר מטרתן הוא לספק את צרכיו הרוחניים של האדם, את רגש תלותו במשהו על טבעי ועל חושי, התורה, מטרתה אחרת לגמרי - לתת לנו מצוות מעשיות. לא מספיק לחוש חוויות רוחניות עילאיות, החולפות מהר כלעומת שבאו. התורה דורשת בעיקר את המעשה היומיומי, הן הפנימי והן החיצוני. לכן התורה משתמשת בלשון כיבוס - "וכבסו שמלותם" (י'). הקידוש ביהדות הוא לא ווירטואלי וחסר "גוף", אלא להיפך – מעשי, מוחשי ובא לידי ביטוי בכל רגע מחיי האדם, על ידי הגבלה וריסון יצר האדם.

קידוש שלא מגיע לידי הגבלה הוא לא באמת קידוש.

המילים "קידוש", "כיבוס" ו"הגבלה" מקיפות את דרישת התורה מהאדם היהודי, ובעצם גם את תוכנם של עשרת הדברות. נבאר.

על האדם לקדש את חייו. אדם צריך לדעת שלחיים יש מטרה, כיוון ומשמעות. אדם צריך להתמסר ולהביא את כל כולו בכדי למלא את תפקיד ומשמעות חייו. תורת ישראל שניתנה בהר סיני היא המביאה את האדם אל תכליתו ורק באמצעותה הוא ימלא את משמעות חייו, וזו הדרישה של אלוקים מבני ישראל אז, והיום: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם". תודיע להם שלחיים יש תוכן, כיוון, מטרה ומשמעות. תודיע להם שיתמסרו לאמת.

העבודה הפנימית של קידוש והתמסרות צריכה להתגשם באמצעות פעולה חיצונית סמלית: כיבוס. הכיבוס מבטא את תיקון החיים הפנימיים של האדם, את ניקיון נפשו, את תיקון המידות והסרת ה"לכלוך" שמכתים את הנפש כדוגמת קנאה, כעס, תאווה, כבוד ועוד. כן, נפש האדם צריכה להיות נקיה מכל רבב. אין ספק שבעומק פנימה, כולנו רוצים להיות נקיים ממידות רעות, מכעסים ותסכולים. כיבוס פנימי דורש עבודה יומיומית של לימוד מוסר וגילוי הכתמים. אין תחושה טובה יותר מאשר להרגיש נקי, אדם כלפי עצמו, כלפי זולתו וכמובן כלפי אלוקיו, וזה מה שאלוקים מצווה את בני ישראל כהקדמה למעמד הר סיני – תתכבסו. נדמיין נא לעצמינו חיים בלי כתמים ובלי מידות רעות שמפריעות לנו, אין תענוג גדול מזה.

השלב הראשון של הכיבוס הוא החלטה על הגבלה ופרישות מעשית מדברים מסוימים. המוסר צריך לשלוט על החושניות. יש מקומות שאסור להתקרב אליהם. יש דברים שאסור לגעת בהם. יש דיבורים שאסור לדבר אותם. יש מחשבות שצריך לסלק אותן. יש הרגשות שצריך לדעת כיצד לנתב אותם.

אלו שלושת השלבים המקדימים למעמד הר סיני – קידוש, כיבוס והגבלה.

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב" (דברים ד', ט'-י'). נצטווינו לזכור את המעמד הזה בכל רגע, והיא משימת חיינו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. קידוש, כיבוס והגבלה. זו תמצית היהדות.

מעניין, שהתורה מדגישה את רעיון הקידוש באופן מיוחד מול הכהנים – "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל השם יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (שמות י"ט, כ"ב). הכהנים הם שלוחי העם (באותו זמן היו אלו הבכורות – רש"י בשם התלמוד, זבחים קטו). אף על פי שהעם כולו כבר הצטווה על ההגבלה והכהנים הם חלק מהעם, עדיין התורה מציינת את הכהנים בנפרד. מדוע? משום שהכהנים בפרט, לפני שהם שוקלים לקדש את העם, הם צריכים קודם כל לעסוק בקידוש העצמי שלהם. רק אם הם יקדימו ויקדשו את עצמם, תהיה להם יכולת ללכת לפני העם ולהוביל אותו לפסגה הנדרשת. מי שלא קדוש, לא יכול לקדש אחרים.

נשוב לשילוב בין הקידוש להגבלה ונבין, שלפעמים תחושת ההתקדשות עלולה לגרום לנו לחשוב שההתקדשות עצמה מספיקה גם בלי להגיע לשני השלבים הבאים – כיבוס ופרישה. לפעמים, דווקא בגלל שאנחנו מרגישים קרובים יותר, אנו חושבים שאנחנו כבר קרובים. בגלל שאנחנו מרגישים שאנו טובים יותר, אנחנו חושבים שאנחנו כבר טובים. זו מלכודת דבש. ההרגשה הטובה הזו והניצוץ הזה שבתוכנו חייב להשלים את עבודתו ולהגיע לידי גמר מעשי! לכן אלוקים מבקש ממשה לומר לעם להתקדש, אבל יחד עם זאת – "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם", "הַגְבֵּל אֶת הָהָר". אל תרשה להם לעבור את הגבול. תחייב אותם להישאר בהכרה ולתת לב תמיד שהשם עומד בפסגות הרחוקות והדרך להשגתו היא אינסופית, בעבודה יומיומית מאומצת – קידוש, כיבוס והגבלה.

בואו יחד נתקדש, נתכבס, ונגביל את עצמינו היכן שצריך. כשנעשה זאת, נזכה לראות את כבוד השם בראש ההר.