איה קרמרמן חזרה משבת חיזוק בתל אביב עמוסה ברגשות. ובהתרגשות

הודעת ווטסאפ מלאה תשבחות מסיון וידידיה מאיר הניעה את שרשרת האירועים הבאה. רוח ההודעה הייתה: היינו בשבת חיזוק בתל אביב. תעשו טובה, במקום שאנסה לתאר במילים חוויה גדולה מהחיים, פשוט לכו תחוו בעצמכם. התעלמתי באלגנטיות. אני קנאית מאוד לשבתות שלי. שבת היא לגמרי מקור הברכה שלי. שבת מחוץ לבית, כשהחבריה הקדושה שלי לא מסביבי, מיד נותנת הרגשה שמשהו חסר ואני מתחילה את השבוע בצליעה. אממה, מתברר שאת ההתלהבות של בעלי, שהתרגש מהרעיון לעשות שבת 200 מטרים בקו אווירי ממקום החופה שלנו, הדירה הראשונה שלנו והבר הראשון שלנו, לא ציננתי. הוא אישר לידידיה לשדך לנו את המארגנים של ראש יהודי, העמותה שפועלת בדאון טאון של האנטי־צ'ולנט התל־אביבי. חשבתי שהצלחתי להתחמק, חן חן לקורונה. אבל כשהילדים הודבקו ב"כמה מסעיר להסתובב איפה שגדלת" הבנתי שזה עניין של זמן עד שאחזור לנוף ילדותי. אותה גברת בחתיכת שינוי אדרת. ידעתי שמצפה לי תיקון, לא ידעתי כמה עמוק ומרגש הוא יהיה.

לבי בשבת וגופי בחול

נכנסנו ללב תל אביב כשעה לפני כניסת השבת. משהו הריח לי לא נכון. הריח של שבת היה חסר באוויר. הכול כתמול שלשום, שום רמז ששבת מתקרבת לא נגלה לעין. בעצם, למה אני צריכה להיות מופתעת? מאות פעמים הסתובבתי ברחובות האלה, עיוורת לשעת הצפירה הבני־ברקית הכה קרובה ורחוקה כמה עולמות משם. הגענו למלון בכיכר דיזינגוף והתחלנו לפרוק את הדוס־מוביל עמוסת הילדים, המזוודות והעוגות שהכנתי למקרה חירום. אין ספק שזו לא מסה שגרתית הנהוגה בסביבה שדוגלת בזוג פלוס כלב. נכנסנו למלון מלא בעצי אשוח וקישוטי כריסטמס. אחרי שהבחור בקבלה התנצל במבוכה וטען שזה רק בשביל האווירה, הוא הסביר לנו שלאור כמות האנשים החריגה חולקנו לכמה חדרים.

התמקמנו והתארגנו לצאת לבית הכנסת. אחרי הדלקת הנרות הייתי פנויה לראות את מה שהתחדש בכיכר. פרט לכיכר עצמה ששופצה והושבה לה עטרתה הורגשה רוח חדשה, צעירה, אורבנית. משהו שלא היה קיים בשנות התשעים, אז היא הייתה מלאת פריקים וחבר'ה "נרקומנים", כלשון האימהות המודאגות. אולי בעצם זו לא רוח חדשה, כי ריח הגראס הורגש גם כעת. חשתי צביטה, לבי בשבת וגופי בחול. בלי הכנה הפלאשבקים עלו בזיכרון ואיתם צפו הדמעות. בקולנוע הזה הלכתי עם מאיה לראות את "הסיפור שאינו נגמר", כאן הסתובבתי עם לולי כשהכריזו שנגמרה מלחמת המפרץ. לסנטר הברזתי מהבלט עם רוני. בוונדי'ס מכרו המבורגר מרובע. הרגשתי כמו במנהרת זמן פרטית. הכול חדש סביבי, ועדיין מרגיש בית.

"איפה בית הכנסת?", שאלתי. "בבר כוכבא", ענתה אחת מפעילות העמותה. "אה, ברחוב שהיינו מבקרות בו בבית של אמא של מנשק'ה קדישמן. אף פעם לא ראיתי שיש שם בית כנסת, זה בית כנסת חדש?". "לא. ממש עתיק. פשוט החיינו אותו, הכנסנו בו רוח חדשה".

ברחבה לפני בית הכנסת אי אפשר היה לפספס שאחד מהשכנים מקבל שבת עם מוזיקת טראנס מחרישת אוזניים. "איך אפשר להתפלל ככה?!", סיננתי. היינו בין הראשונים להגיע לתפילה. אט אט בית הכנסת התמלא. עזרת הנשים, שבקלות הכילה מאה נשים, הפכה צפופה. בזמן קבלת שבת מוזיקת הטראנס נגוזה בבושה מול ה'לכה דודי' שנשאג ברינה. דמעות הזיכרונות זלגו עכשיו על הלחיים. כשהגברים עשו מעגל ריקודים ולא הפסיקו לשיר, הודיתי לה' שאני עם מסכה ואף אחד לא יכול להבחין ביבבות שלי. אלף מחשבות רצו בראשי בזו אחר זו.

אומרים שצדיקים גמורים אינם עומדים היכן שבעלי תשובה עומדים. ומה עם בעלות תשובה? לא סתם כתוב שבזכות נשים צדקניות אנחנו עתידים להיגאל. התבוננתי בבחורות שעמדו סביבי. כל אחת עם ההתרגשות שהחיבור עם ה' מזכה אותה בה. הרגשתי כזקנת השבט, מלאת שמחה בצעירות שעושות צעדים ראשונים. מכירה את התהליך מקרוב, יודעת שהצניעות תגיע. לא רוצה לגלות להן, כי זה הכי מפחיד בעולם. כרגע מחייכת על מתיקות כל חצאית. יודעת כמה התלבטויות היו לפני שהן לבשו אותן ובתמורה השאירו את הג'ינס בארון. הן שרו, דמעו, רקדו, התקדשו בקדושת המלכה.

התמלא לי הלב משמחה. יש תקווה. היא כאן, מסתתרת באמצע הביצה התל־אביבית. נחבאת בין המקיאטו והקורקינטים החשמליים. יודעים איך אני יודעת? כי הגרסא דינקותא של האוזן שלי שומעת מוזיקת טראנס. בדיוק כמו האוזן של אותן בחורות שלצידי, שמעל לכל סיכוי ומעבר לכל היגיון יודעות מתי להתכופף ב"בואי כלה". ההבדל בינינו הוא שאני נעמדתי דום מול אותה מוזיקה איומה. להן היו מספיק כוח פנימי ודעת להסיט אותה מהדעת, לעבור את רחבת בית הכנסת ולהיכנס פנימה. הן מצאו את המחט באמצע ערימת השחת. אני הייתי זקוקה להתרחק מהשחת הזאת כדי למצוא סיכה. בכרך גדול של רומי, בואכה בר כוכבא - ה' פה ובענק.

לרקוד בלי אגו ופאסון

בד בבד עם ההתרגשות הרגשתי החמצה. אני מכירה יותר מדי בתי כנסת שעזרת הנשים שלהם שוממת כרגע. כאן הלב פועם וצוהל, מבקש וכוסף. שם קול דממה צורבת של "לאן נעלמתן, נשים יקרות? כמה נחוצות התפילות שלכן, בוקעות הרקיעים". שלא תתבלבלו, גם אני אחראית לריקנות בית הכנסת. גם אני מהנשים האלה שמרימות רגליים על הספה אחרי הדלקת נרות. כנראה הגיע הזמן לעשות על זה תשובה.

הצצתי על בעלי רוקד מבסוט במעגל הגברים. אם מישהו היה מתאר לי את הסיטואציה לפני עשרים שנה, הייתי חושבת שהוא בהזיות. הגברים אוחזים ידיים לאנשים שהם לא מכירים ולעולם אולי לא יכירו, שרים בדבקות, נקיים מהפוזה התל־אביבית, נטולי מחשבות בנוסח "איך אני נראה? מי מסתכל עלי?". שמחת השבת שהלמה בהם השילה את האגו והפאסון. אוייייי, אילו עזרים אנשים לוקחים בשביל להעז לרקוד בלי חשש, כדי לוותר על חשיבות הנראות ורק לתת לנשמה להלל י־ה.

מעל לכול הרגשתי שגיגית של הודיה נשפכה עלי. הסתכלתי על תקרת בית הכנסת הישנה. היא שם, שנים, מאות קריאות בתורה היא שמעה, באותן שנים שאני הסתובבתי לא רחוק. היא שם, הכילה וידויים של יום כיפור, שירות הלל של חג ותפילות של יום חול, כשאנחנו רקדנו בקומה האחרונה של הסנטר, מחפשים משהו, לא ברור מה. בית הכנסת הזה שוקק אמונה, שנים לפני שנולדתי, ועל אף שהייתי קרובה אליו מעולם ידעתי על קיומו. קרובה פיזית ורחוקה תודעתית. והנה, אני כאן. סוגרת מעגל. עטופה בקדושה. מצאתי את שחיפשתי אז, שאפילו לא ידעתי את שמו.

איך לתאר את המשך השבת? איפה להתחיל? בסעודת שבת של 58 איש בבית של ישראל ומוריה זעירא, הראש של ראש יהודי? אפשר לתאר כזו הכנסת אורחים ותשומת לב של אמא ואבא לאנשים שהגיעו בפעם הראשונה? אפשר לתאר את שירי השבת של אנשים שמעולם לא שמעו קידוש? והתרוממות הרוח מפגישה עם עשרות בנות. חלק מדברות תשובה, מעזות להגיד את המילה הגסה הזאת בקול רם. חלק מסרבות להודות שזה המסלול של הנשמה שלהן. כולן כל כך מתאוות לקדושה, שאם הייתם שומעים אותן הראש שלכם היה מסתמר מבושה עצמית.

על מי אספר עוד? על הזוגות הצעירים שעזבו בתים מלאי אמונה, גדושי משפחה, בשביל להקים התנחלות בפינסקר, בוגרשוב וקינג ג'ורג'? אמאל'ה. איזו ענווה, כמה קטונתי מול תעצומות הנפש של כל אחד מהם. לא הספקנו להראות לילדים כלום. לא איפה היה ההארד רוק קפה. לא את המרפסת של הדירה הראשונה שלנו אחרי החתונה. אבל הצלחנו להראות להם את כל מה שחשוב. מסירות נפש. נתינה. כיסופים. אהבת ישראל. חזרתי מרוקנת ומלאה באותה נשימה. מוכנה לפעם הבאה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".