למה לא יעזור רק ללמד את הילדים על מוגנות?

מקרי פגיעות חדשים צצים חדשות לבקרים, הנושא עולה למודעות ואולי כבר השתתפנו בהרצאה או קראנו מאמר מקיף וחשוב שמלמד אותנו מה כן צריך ואפשר לומר לילדים. הסבירו לנו שצריך ללמד את הילד על גבולות הגוף, שאף אחד לא יכול לבקש ממנו / לנסות לגעת / לראות / לבקש שיראה את איבריו הפרטיים או לבקש מהילד שיראה / יגע באיבריו הפרטיים של מישהו אחר. לימדו אותנו על שלושת ה"למדים": "לא", "לרוץ", "לספר".

שאם מישהו, מבוגר או ילד, מנסה לעשות זאת ולפגוע בגבולות הגוף, עליו לסרב בתוקף ("לא"), לברוח מהמקום ("לרוץ") ולא לשמור זאת בסוד אלא מיד לספר לנו ההורים כדי שנוכל לסייע לו ולהגן עליו ("לספר").

האם המידע הזה מספיק?

המידע הזה חשוב מאוד, פרקטי ודי פשוט ליישום, לכאורה. יכולתי להאריך בזה, אבל מניסיוני בסדנאות מוגנות ומפגישות טיפוליות עם הורים, אני מרגיש שעדיין חסרים כאן כמה חלקים. המידע הזה קיים ברשת, מועבר בסדנאות שונות, ואכן הורים רבים למדו אותו. אשתף אתכם בתגובה שקיבלתי בשבוע שעבר.

"את האמת, אני קצת נבוך כהורה לשוחח עם הילדים שלי על זה, ומנסה לבחור את המילים הנכונות". אמר לי אחד ההורים. אני מבין אותו ומרגיש את אי-הנוחות ותחושת המבוכה של ההורים לדבר על הנושא זה. "אני רוצה לדבר איתם, אבל כל פעם דוחה את זה לזמן אחר", אמרה לי אמא אחרת.

הורים חוששים שנושא כזה ייצור מחשבות לילדיהם, יפחיד אותם, יערער את האמון שלהם בדמויות מוכרות סביבם, וזה מובן כל כך.

אסור לנו להתעלם מרגשות אלו שעולים בנו, כי בסופו של דבר, אנחנו הכלי שדרכו המסר מועבר לילדים. הצורה שבה אנו נעביר זאת אליהם, היא זו שבדרך כלל תנבא האם הילד יצליח ליישם את הכלים בשעת מעשה. כשאנו נבוכים, אנו מעבירים לילד את המבוכה. כשאנו מפחדים, זה גם מה שהילד יקבל מאיתנו, הוא עלול להתמלא בחרדה ולקפוא בשעת מעשה.

אנשים טובים ומעשים רעים

כדי להוריד במעט את מפלס החרדה שלנו, ההורים, אני בדרך כלל אוהב להשתמש בהבחנה בין "אנשים טובים" ל"מעשים רעים". חשוב שנסביר, קודם כל לעצמנו: העולם מלא באנשים טובים שעושים מעשים נפלאים למען כולנו. למרות התחושה הכללית שעולה בנו עם החדשות התכופות שאנו שומעים, ומרגישים לפעמים שיש הרבה רע בעולם, באופן כללי, חשוב שנזכור שהסביבה בחוץ בטוחה הרבה יותר מאי פעם.

אלו המקרים המזעזעים שתופסים את הכותרות וצובעים בשחור את תשומת הלב שלנו. אנחנו לא טומנים את הראש בחול, ויודעים שמנגד, פשעים ודברים חמורים מתרחשים בכל עת. גם דמויות מוכרות טובות ומפורסמות יכולות לבצע מעשים אסורים.

חשוב מאד שזה יהיה המסר המרכזי שהילד יפנים: "העולם מלא באנשים טובים, אתה מכיר אותם היטב סביבך. אתה צריך לסמוך על הדמויות המוכרות לך, כבני אדם. אבל, שים לב שגם 'אנשים טובים' יכולים לפעמים לטעות ולעשות 'מעשים רעים'. אתה לא צריך לפחד מהאנשים סביבך, רק ללמוד איך לזהות 'מעשים רעים', לברוח מהם ולספר לנו עליהם". וכאן נכנסים הכלים של המוגנות.

אם התובנה הזו "עוברת לנו בגרון", יש סיכוי שהיא גם לא תתקע כשנרצה "להוציא אותה" לילדינו. אם הנושא של מוגנות מעלה בנו חרדה ופחד, יש סיכוי גדול שזה הדבר היחיד שנצליח להעביר לילדינו. 

האם הדיבור סביב הנושא לא ייצור מחשבות אצל הילדים?

זו שאלה חשובה שעולה אצל הורים רבים. האם כשנפתח נושא כל כך רגיש וצנוע עם ילדינו, הדבר לא יפגע להם בקדושת המחשבה? צניעות וקדושה הם ערכים חשובים לנו, אנו עמלים ומתאמצים להגן על ילדינו מתכנים שלא לרוחנו, מסננים ובוררים כל מידע שנכנס לביתנו. אני מבין את הפחד שמתעורר בנו מעיסוק בנושא כה רגיש עם ילדים צעירים.

האמת, שאם המוגנות היתה נושא שולי, משהו שיש בו ערך מוסף אבל לא עונה על צורך קיומי, לא היה כלל מקום לשאלה. באמת אנחנו לא מוכרים את הערכים שלנו בקלות. אבל האם מוגנות ילדים היא נושא שולי או צורך בוער? גם אם לא היו צצות לאחרונה הפרשיות המזעזעות על פגיעות בנשים ובילדים, הנתונים הקשים מראים שאחד מכל חמישה ילדים חווה פגיעה, כאשר 85% מהן מבוצעות על ידי דמויות המוכרות לילד יום יום. כתבתי על כך במאמר הקודם, אפשר לקרוא שם יותר על הנתונים.

אנו מרגישים שזה צורך קיומי, שנועד להגן ולשמור על ילדינו. אנחנו מבינים שנדרשת התאמה לתכנים, כדי להעביר אותם בצורה עדינה בלי שתפגע בתמימותם ובקדושתם של הילדים. אבל איך עושים זאת?

כשמדברים עם ילדים על "גבולות הגוף", אין צורך לחשוף אותם למידע לא מתאים לגילם. כשהנושא הוא "האיברים הפרטיים שלי", כל ילד יכול להבין זאת במהירות. גם אם הוא סקרן ושואל שאלות כמו: "למה שהוא ירצה לראות את הגוף שלי?", אין צורך להיכנס להסברים. פשוט להסביר זאת כגבולות אדומים שאף אחד לא יכול לחצות, וללמד את הילד מה עושים כשהוא נתקל במקרה כזה (שלושת ה"למדים").

וכאן אני חוזר לחלק הראשון במאמר, כאשר אנחנו שלמים עם הנושא, עיבדנו אותו עם עצמנו והוא כבר מעלה בנו פחות חרדה, אנחנו נוכל להיות כלי ראוי להעביר זאת לילד.

במאמר הנוכחי נגענו בפחדים ובחששות שלנו כהורים שמשפיעים על הצורה שבה נעביר לילדים את נושא המוגנות, אם בכלל. במאמר הבא אדבר על מה חווה הילד, ואיך נוכל להגדיל את הסיכוי שיפעל נכון בשעת מעשה ולא יקפא על מקומו.

ליאור סיונוב הוא רב קהילה בחולון, ופסיכולוג בהתמחות חינוכית.